SapienisM

אוקראינה והמערב יכולים לרתום את דברי פוטין על הגדרה עצמית כדי לשים קץ להצגה שלו, למנוע הסלמה נוספת ולהתחיל לבנות סדר עולמי טוב יותר.

פוטין מחדש את מלחמתו של סטלין בעקרון ההגדרה העצמית של לנין.

אודיסאוס הוא האיש היחיד ששומע את שירת הסירנות ואינו מת מרוסק על סלעיהן. או שאולי לא?

עלינו לשוב ולשוחח על העקרונות ודרכי הפעולה של סדר עולמי חדש וטוב יותר. אני מתחיל בהגדרה עצמית: עשר המלצות מהוססות לעתיד פוליטי משותף.

אם מהפכת הכבוד הפכה את החירות לדת, מה תעשה לה הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022? על שפת ה״אין ברירה״ ועל החופש לבחור.

האם הזמן באמת מכלה את האהבה – או שיש רגעים שבהם אפשר להפוך את שעון החול, להאריך את החסד, ואולי גם לשבור אותו? על הורמונים וחופש, על תשוקה וזוגיות ארוכת-טווח, ועל מה שנשאר כשהזמן שוחק את הכול.

מה נקריב למען האהבה — ולמען מה נקריב את האהבה עצמה? מעקדת יצחק ועד הרג בשם אלוהים, על האהבה המונחת על מזבחי האמונה והרעיון.

קורונה היא מה שקורה כשאתם עסוקים בתכנון חגיגות השנה החדשה בג׳קוזי תחת כיפת השמיים.

מפגש מקרי עם מצבתו של קרל סייגן באיתקה החזיר אותי אל הספר שכישף אותי בילדותי — ואל הקשר בין מגע, ניכור ואהבה. מה מחפשים בכוכבים, ומה אפשר למצוא דווקא באדם שלצידנו?

לבקש סליחה קל בהרבה מלתת אותה – ובצדק. ביום כיפור אני אומר "סליחה" שוב ושוב, אבל כמעט לא שומע "סלח לי". מה בעצם אנחנו נותנים כשאנחנו סולחים? האם אנחנו מוותרים, משחררים, מרפים מן העבר – ומה, אם בכלל, אנחנו מקבלים בחזרה? בין ספר יונה לאוסקר ויילד, מדֶרידה ועד ויזנטל, המחשבה על סליחה פוגשת חירות, אשמה וחמלה.

ביבי עזב את בלפור, אבל גם הביביזם צריך לעזוב אם ישראל רוצה לשגשג ולהפוך לבית של ממש. האם אנחנו, היהודים הישראלים, נמשכנו אליו גם מפני שאנחנו עדיין מתגעגעים הביתה — לבית שמעולם לא הצלחנו לבנות עד תום?

בעוד הנשיא ביידן דיבר על ״המתקפה הקשה ביותר על הדמוקרטיה שלנו מאז מלחמת האזרחים״, סמלי הפאשיזם שמאחוריו חשפו את המקורות האמיתיים של מתקפת 6 בינואר: האידיאל הדו־פני של ״העם״ — עמוד התווך עצמו של הדמוקרטיה.