שתיקת הסירנה
עזבתי את איתקה. מאסתי בקור וחיפשתי נחמה בשמש. מרגע שנחתתי במקסיקו התענגתי על חום שלא הרגשתי כמוהו זמן רב — מן השמיים המגוננים שמעליי ומן האנשים הטובים שסביבי, מפוכחים וחולמים כאחד.
נתתי לעיניי לשוטט. מלמעלה יכולתי לראות את ערבוביית הבתים של סן מיגל משמשת רקע למנעול אהבה: “ליליאנה ומואיסס” תלו בו תקוות גדולות, ואני מחזיק להם אצבעות. הקפלה הקטנה, בצבעי שמש, של סן מיגל העתיקה, המקום שבו החלה העיר, סגרה את שעריה; אבל ממש מאחוריה, מוסתרים היטב, עשרה מריאצ'ים ממתכת הזמינו אותי להסיג גבול ולחדור לפארק פסלים עצום. איגנסיה אגילר הייתה חולה, ומדי פעם לבה חדל לפעום; ואז, יום אחד, הוא פשוט נדם, וקרוביה קברו אותה בבית הקברות בגואנחואטו. עשרות שנים לאחר מכן הוצאה גופתה מן הקבר, לצד גופותיהן של עשרות מומיות אחרות שהשתמרו היטב — עור, לסתות פעורות והכול. איגנסיה, שדם בפיה, נשכה את זרועה; היא נקברה בחיים. ממרומי גבעת העיר נפרש מרבד בתים מסנוור. הנה, חשבתי, גיוון צבעוני מתוך בחירה ולא מלידה, וניסיתי לשאוף אותו פנימה דרך עיניי עיוורות-הצבעיםים. מוזיאון דמוי מבצר הציג ציורי קיר ענקיים על דרכה האכזרית של מקסיקו לעצמאות, ואילו המשתנה התהדרה בשלטים המתארים סולם של אלימות, מ“בדיחות שנאה” דרך “סטירה” ועד “רצח”, ומזהירים גברים עירומים מפני המדרון החלקלק. קרן שמש קידמה את פניי במערה חשוכה של מעיינות חמים, ושם נמלטתי סוף סוף מן החום כדי לראות אור בקצה מנהרה לבנה ותפוחה. גן מדברי עצום של קקטוסים, במלוא תפארתם הקוצנית, ניסה להכין אותי לרכיבה ארוכה על סוס לעבר השקיעה, בעוד הסהר המתמעט מעליי חוגג יחד עם שלושה כוכבים נופלים. ובפארק השכונתי, על טוטם מעץ, מישהו גילף סימן שאלה.
לפעמים, אם אני מקשיב מספיק לקולות שמסביב, נדמה לי שאוכל לשמוע תשובה. מונית חצות משדה התעופה של קרטרו קרקשה וזמזמה לשווא, אבל הייתי עייף מכדי לדאוג. המריאצ׳ים ממתכת לא השמיעו קול; אלה מבשר ודם, בכל רחבי העיר, השמיעו ועוד איך — מן החדגוני ועד המקסים. פעמוני כנסייה בסמטה חשוכה הכריזו שהעיר מסרבת להירדם, בעוד רקדנית בלט יפהפייה דגמנה מול דלת העץ המחוספסת של הכנסייה. הרחובות המרוצפים, דמויי השוקולד, של סן מיגל עיסו בשקט את כפות רגליי בחינם, ובו בזמן חבטו ברעש בגלגליהן של מכוניות נמוכות. ויילה, הסוס העניו שלי, היה מסתדר איתן בקלות. אבל אבוי, בשטח ההררי הוא צהל בקול בכל טיפוס מאפיק נחל, וניסה לגרום לי להרגיש אשם (והרגשתי!), אולי על הזומבה בבריכה יום קודם. את העונש קיבלתי אחר כך: הצליל המבעית של דלת זכוכית הנטרקת וסוגרת אותי בצינור, כש״דלת הירח״ שבתחתיתו נפערת מתחת לכפות רגליי.
ובכל זאת, כמו שיודעים נוודים, לכל מסע יש גם צליל אחר — הצליל החסר. זה שכמהים לשמוע ולא שומעים, זה שלעולם לא די בו. לכל נודד הצליל האהוב שחסר לו: הטפטוף הלא-סדיר מהברז הנצחי הדולף אצל סבתא, אימון הפסנתר הכמעט-הרמוני של השכן אחר הצהריים, קולו של אדם אהוב מאחל לילה טוב, או רעם רחוק ששוב חסר לו בן-לווייתו, הברק.
מעטים הנוסעים שהתמודדו עם הצליל הנעדר הזה יותר מן המפורסם שבהם: אודיסאוס. בדרכו הימית חזרה ממלחמת טרויה לאיתקה, פגש את קירקה המפתה, שהזהירה אותו מפני הסירנות, ששירתן מפתה את המלחים אל מותם. ובכן, מין מכיר את מינו: גם קירקה נוהגת לפתות גברים, אם כי לא אל המוות אלא אל שינוי צורה — היא מרעילה אותם והופכת אותם לבעלי חיים. היא הפעילה את התרגיל הזה על אנשי צוותו של אודיסאוס, אך לבסוף נכנעה לקסמיו, השיבה את אנשיו מחזירים לבני אדם, והדריכה את אודיסאוס בעניין הסירנות: “עליך לסתום את אוזני אנשיך בשעווה, כדי שאיש מהם לא ישמע; אבל אם תרצה, תוכל אתה להאזין, כי תוכל לגרום לאנשיך לקשור אותך בעודך ניצב זקוף על קורה רוחבית באמצע התורן.”
אודיסאוס עושה כדבריה. הוא לבדו מאזין לסירנות כשהן מפתות אותו: “בוא הנה... אודיסאוס המהולל... והאזן... איש מעולם לא הפליג על פנינו בלי לעצור ולהקשיב למתיקות הקסומה של שירתנו — ומי שמקשיב ימשיך בדרכו לא רק מוקסם, אלא גם חכם יותר, שכן אנו יודעות את כל הצרות שהטילו האלים על הארגיבים והטרויאנים לפני טרויה, ויכולות לספר לך כל מה שעומד להתרחש בעולם כולו.” אודיסאוס נשבה בקסמן. “הן שרו את הדברים האלה במוזיקליות רבה כל כך, וכיוון שכמהתי לשמוע עוד, סימנתי לאנשיי בקימוט מצחי שעליהם לשחרר אותי; אבל הם רק הגבירו את קצב חתירתם.” אודיסאוס הוא האיש היחיד ששומע את שירת הסירנות ואינו מת מרוסק על סלעיהן.
החברה והמדע המודרניים לא יכלו לשאת את תעוזתו של אודיסאוס. ב״סירנות החירום״ הם מנסים ליטול מן הסירנות את קסמן ולהפוך את תפקידן: להפיק את הצלילים הצורמים ביותר, במקום המתוקים ביותר; להרחיק אנשים במקום למשוך אותם — ואף להורות להם להתרחק. אבל כך רק מחריפים את התעתוע: הסירנות המודרניות מבטיחות שהעזרה בדרך.
ובכל זאת, סופר מודרני אחד העז להמשיך את חיפוש האמת של הומרוס, ואף לשפר את המקור. בדמדומי מלחמת העולם הראשונה חפר פרנץ קפקא בקפידה בתולדות הסיפור. זמן לא רב אחרי שסיפר על ״גלגול״ שנחווה על הבשר, בנוסח קירקה, גילה קפקא שכל העולם העתיק ידע היטב: שעווה ושרשראות אינן מועילות נגד הסירנות. אבל לאודיסאוס-אוליסס הייתה קפיצת אמונה משלו: ״הוא בטח בלב שלם בחופן השעווה שלו ובשרשרת שאורכה כמלוא מוטת זרועות״, בלי להבין ש—
לסירנות יש נשק קטלני אף משירתן: שתיקתן. אמנם דבר כזה מעולם לא קרה, ובכל זאת אפשר להעלות על הדעת שאדם עשוי להימלט משירתן. משתיקתן — ודאי שלא. מול ההרגשה שגברת עליהן בכוחך שלך, ומול ההתעלות הנולדת ממנה וסוחפת כל מה שבדרכה, שום כוח ארצי לא היה יכול להישאר שלם.
ובכל זאת, אוליסס נותר שלם בהחלט. אולי האמין שהסירנות שרות, אולי רק העמיד פנים, אבל “כל זה נמוג מעיניו כשקיבע את מבטו במרחק, והסירנות נעלמו ממש לנוכח נחישותו... הן כבר לא רצו לפתות; כל שרצו היה להחזיק זמן רב ככל שיוכלו בזוהר שנפל מעיניו הגדולות של אוליסס.”
כמובן, היום אנחנו יודעים שגם קפקא לא דייק לגמרי בסיפור. בעוד הומרוס קיבל את גרסתו מפנלופה, ששמעה אותה מאודיסאוס, שנשאר ערמומי כתמיד, קפקא קיבל את סיפורו מסירנה שתעתה והגיעה לנהר הוולטאבה. עכשיו, כשיש בידינו את יומן המסע של אודיסאוס עצמו, שאבד ונמצא באיתקה, אנחנו יכולים להרכיב את החלקים החסרים.
הומרוס צדק בעובדה חשובה אחת: אודיסאוס רצה בכל מאודו לשמוע את הסירנות והשאיר את אוזניו פתוחות בעודו קשור לתורן. גם קפקא צדק באמת מכרעת: הסירנות שתקו.
אודיסאוס כותב –
בעוד אורילוכוס ופרימדס כבלו אותי לקורה הצולבת, הייתי גאה בתחבולה האחרונה שלי; בקושי הטרידה אותי המחשבה שקירקה היא שהציעה את השעווה ואת התורן. חשתי אמיץ ומוכן, מוחי ושריריי מכווננים זה לזה בשלמות. לרגע חששתי שאולי אני חזק מדי מכדי שהחבלים יעמדו בי, ולכן ביקשתי מפרימדס לכרוך את החבל סביבי ארבע פעמים נוספות. הוא עשה זאת, ואף שלרגע תהיתי אם נענה לבקשתי בשמחה מוגזמת, רוחי גאתה למראה האי הראשון של הסירנות. עדיין לא שמעתי דבר, אבל האופוריה שטפה אותי. זיכרונות מכל מסעותיי הקודמים נמחקו ממוחי, ויכולתי להתאוות לדבר אחד בלבד: לשירת הסירנות. מראש הוריתי לאנשי הצוות להתקרב ככל האפשר — די קרוב כדי שאשמע את כולה, ובכל זאת נימנע מן הסלעים הקטלניים — והם חתרו בחריצות, מתמרנים היטב בין הגלים הפראיים.
פעם, כששכבנו במיטתה, ידה הימנית מלטפת את שערי וידה השמאלית מוסתרת, ואני מדמיין שהיא אוחזת בארס שלה, שאלתי את קירקה מדוע ימאים נמשכים כל כך אל הסירנות. “לכל ספן הן תופרות שיר; כל שיר הוא תקוותו הגדולה ביותר,” היא השיבה. מול הסירנות הבנתי סוף סוף למה התכוונה. חשתי זאת בלבי — את הכיסוף העמוק מכולם — ואז, כשהסירנות פרשו את כנפיהן הזוהרות, יכולתי לחוש באוויר את כל סודות העולם נפרשים לפניי. אבל לא שמעתי דבר, שום דבר מלבד הרוחות, הגלים, ואנשי הצוות שלי חותרים ומקללים. צעקתי אליהם: “מהר יותר, התקרבו,” ובעודם אינם שומעים דבר, הם התקרבו אל האי, ואני יכולתי בהדרגה לראות את פניהן של הסירנות — עיניהן הכהות והחודרות פקוחות לרווחה, פיהן סגור היטב. אחת מהן, שנעצה בי מבט, חייכה חיוך רחב.
שני העמודים הבאים קשים לפענוח; הזיכרון כנראה היה כואב מדי מכדי שהנוסע האמיץ יוכל לספר אותו כראוי על הנייר. ניתוח ראשוני מצביע על כך שאודיסאוס המעונה השתגע, סירב לעזוב את איי הסירנות, והורה לצוותו לחתור במעגלים אינסופיים סביב הסירנות עד שאלה ישירו סוף סוף. בשלב מסוים, כך נדמה, אודיסאוס עצמו התחיל לשיר בהזיה, בניסיון להקסים את עצמו בסודות שרק הוא הכיר. לשווא. הוא יכול היה להוליך אחרים שולל, אך לעולם לא את עצמו. ואז הכתיבה הצלולה מתחדשת —
כשהשמש שקעה מאחורי גבי, הבטתי בסירנה האחת והיחידה שלי. סוף-סוף פגשתי את עיניה בלי לחפש את קולה, ופתאום הבנתי: שתיקתה הייתה שירתה, השיר שנועד לי בלבד. חשתי חופשי, מוכן לעזוב, מוכן לשוב. כשנפרדתי ממנה בלחישה ראיתי סוף-סוף את שפתיה נעות, אבל איני יודע מה אמרה.
תגובות