אל גן העדן דרך הגיהינום — 2022 שמחה!
או: כשדאלי פגש את דנטה בג׳קוזי שלי
קורונה היא מה שקורה כשאתם עסוקים בתכנון חגיגות השנה החדשה בג׳קוזי תחת כיפת השמיים. את בוקרה האחרון של 2021 פתחתי בבשורה חיובית — ממקור פחות משמח: מחלקת הבריאות של מדינת ניו יורק. כנראה לא יכולתי לבקש סיום הולם יותר לשנה, או בעצם לשנתיים האחרונות, מאז שסין חתמה את 2019 בגילוי מוצר היצוא החדש שלה. ברכות הגלובליזציה בצד, ג׳קוזי אין סביבי, אבל מערבולת פראית יש לי בגוף. איני בטוח שהתקרית שלי אירונית מספיק, אבל היא בהחלט מרגישה קומית. לא בדיוק בסדר גודל של קומדיה אלוהית, ובכל זאת אולי קרובה מספיק כדי להרהר בה. הרי 2021 הייתה גם שנת השבע מאות למותו של דנטה אליגיירי.
אבל עדיף לחגוג לידה ממוות. וב־1950, לקראת ציון שבע מאות שנה לבואו של דנטה לעולם, עשתה ממשלת איטליה צעד מוזר. אולי בניסיון להתחרות באפיפיור, שהתיר לסלבדור דאלי חסר היראה לצייר את העיבור ללא חטא, הזמינה הממשלה את הצייר לאייר את קודש הקודשים של הספרות האיטלקית: הקומדיה האלוהית של דנטה. הממשלה חזרה בה במהירות, אבל הצייר הסוריאליסטי, שנאבק תמיד בשדיו ובמלאכיו שלו, כבר היה בדרכו לגיהינום, לכור המצרף ולגן העדן, במאה איורים בצבעי מים.
״באמצע מסע חיינו / מצאתי את עצמי ביער אפל / כי הדרך הישרה אבדה״, פותח דנטה במה שרבים רואים בו את ראשית הרנסנס. אצל דאלי, פחות. גם הוא היה באמצע חייו, אבל באיור הראשון אין דרך אבודה: הדרך ״הישרה״ ברורה לגמרי. במקום זאת, דנטה של דאלי — או כנראה דאלי עצמו — מפנה לה גב במכוון. צלו הארוך מוטל עליה וחוצה אותה, כאילו הוא מכריז בהתרסה כבר מן ההתחלה: לא איבדתי את דרכי. אני בוחר להיכנס ליער האפל הזה.
דאלי, כמו דנטה, אולי הבין שהדרך לגן העדן עוברת בגיהינום. אבל כמו שקורה לחולמים, הוא העז בלי להבין עד הסוף מה מחכה לו. בעשור הבא צייר את נופי חלומו האלוהי, בדרכו אל יער שדמיין כתמים יותר מכפי שהתגלה.
בכל אחד משלושת העולמות — הגיהינום, כור המצרף וגן העדן — שלושים ושלוש שירות. הראשון הוא הזיית אימים. באחד הבורות הנמוכים במיוחד מבקר דנטה אצל הצבועים, המכסים את אופיים הזדוני בכסות של מעלה טובה. העונש מתאים להפליא: הם נשארים בגלימותיהם המסנוורות, אבל אלה נעשות כבדות כעופרת, מכשירי עינוי שמאלצים אותם לשמור על מסכת ההגינות המזויפת ובו בזמן מצמידים אותם לקרקע.
ביציאה מן הגיהינום, בדרך אל כור המצרף, פוגשים דנטה וּוירגיליוס את קאטו מאוטיקה. הוא מסביר לשני המשוררים את הליך ההיטהרות החיצונית, שטיפת הגיהינום בטל של בוקר חדש. אבל גם לקאטו יש מטען משלו. דאלי הופך את החוץ לפְּנים בתמונה עזה של ״המלאך שנפל״, החוקר בכאב את מגירות נפשו: זיכרונות, סודות וחרטות — ואולי מגלה שהן ריקות?
ואז, עדיין בכור המצרף, מגיע רגע יפה: דנטה וביאטריצ׳ה נפגשים סוף סוף. בזהירות רבה הם נשענים זה על זה. האדום והכחול שלהם אינם דוחים זה את זה. הם בוחרים זה בזה, נוגעים ומתמזגים, להיות יחד.
בהמשך, בגן העדן, שניהם, כמו הנשמות שסביבם, מושיטים יד אל האור ואל ההתעלות. הם מאשרים את מילות הסיום של דנטה, על ״האהבה המניעה את השמש ואת שאר הכוכבים״.
הרימו מבט למעלה, וגם סביבכם. אולי תגיעו לאותה מסקנה... 2022 שמחה!
אוריאל
תגובות