״העם״: דמוקרטיה מול ליברליזם?
כשנשיא ארצות הברית ביידן דיבר על ״המתקפה הקשה ביותר על הדמוקרטיה שלנו מאז מלחמת האזרחים״, סמלי הפאשיזם שמאחוריו חשפו את המקורות האמיתיים למתקפת 6 בינואר: האידיאל של ״העם״, על שני להביו — עמוד התווך של הדמוקרטיה עצמה.
יום הולדתה ה־245 של ארצות הברית הוא סיבה לחגיגה — ולחשבון נפש. 4 ביולי 2021 חותם שנה סוערת. מגפת הקורונה המתמשכת, המחאות בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, הבחירות של 2020 ותוצאותיהן — כל אלה העמידו את הדמוקרטיה האמריקאית למשפט. מה פסק הדין?
לכאורה, מדובר בזיכוי חד־משמעי: המגפה שככה, המחאות הובילו לבחינה מחודשת של עמדות ומדיניות ברחבי האומה, הבחירות עברו ללא תקלות, והעברת השלטון — מטראמפ לביידן — הושלמה בסופו של דבר.
ובכל זאת, כל אחד מן האתגרים הותיר צלקת שלא מגלידה. קשה לומר איזו מהן עמוקה יותר. אבל ליברלים אמריקאים רבים מרכזים את כל הסכנות והפחדים האורבים לדמוקרטיה האמריקאית בתאריך אחד: 6 בינואר 2021.
לפעמים הזירה היא המסר. כשהוא עומד במקום שבו ההסתערות על הקפיטול הגיעה לשיאה הסמלי, פתח נשיא ארצות הברית ביידן את נאומו הראשון בפני מושב משותף של הקונגרס, וכינה את אירועי 6 בינואר ״המתקפה הקשה ביותר על הדמוקרטיה שלנו מאז מלחמת האזרחים״. האם כך היה?
האם ההסתערות על הקפיטול הייתה באמת מתקפה על הדמוקרטיה?
אני משאיר להיסטוריונים לקבוע אם חוקי ג'ים קרואו, כליאת האמריקאים ממוצא יפני, המקארתיזם, שלילת זכות הבחירה מנשים ודיכוי הצבעתם של בני גזעים מסוימים לא היו חמורים יותר. אני שואל במקום זאת: האם ההסתערות על הקפיטול הייתה באמת מתקפה על הדמוקרטיה?
בעיני חבריי, הליברלים האחרים, השאלה מגוחכת; בעיני רבים היא אפילו פוגענית. יש שראו במתקפה חילול קודש. יושבת ראש בית הנבחרים האמריקאי, ננסי פלוסי, שמשרדה הושחת, דיברה על ״מי שעסקו בחילול הקודש העליז של המקדש הזה, מקדש הדמוקרטיה האמריקאית שלנו״. אחרים, כמו הסנאטור דיק דרבין, קידשו את הקפיטול כ״מקום קדוש… שחולל בידי בריונים״. התקשורת האמריקאית הדהדה ברובה את הרגש הדתי הזה.
אבל שיח הדבקות הדתית הזה, שבא במפתיע דווקא מליברלים שרובם חילונים, מתנגש חזיתית בדעת הקהל: בקושי שליש מן הציבור מביעים אמון ברשות המחוקקת, ושיעור התמיכה בעבודת הקונגרס שרוי בשפל מתמשך כבר יותר מעשור, ולאחרונה הגיע ל-82% אי-שביעות רצון. מראה חילול הקודש והתחושה העזה שהוא מעורר אולי דחפו אחדים לשוב ולקדש את הקונגרס במילים; אבל נראה שרוב האמריקאים חושבים ששני בתיו חוללו מזמן בידי יושביהם החוקיים. בעיני רוב ברור מן הרפובליקנים, מה שקרה לא היה ״איום על הדמוקרטיה״, וניצחונו של ביידן הושג במרמה.
האיום הוא על הליברליזם, והוא בא מן הדמוקרטיה — או לפחות מקריאה אחת שלה
אף שהרפובליקנים טועים בעליל בנוגע לבחירות, יש ממש בטענתם ש־6 בינואר לא היה איום על הדמוקרטיה. האיום הוא על הליברליזם, והוא בא מן הדמוקרטיה — או לפחות מקריאה אחת שלה, בהשראת מה שניצב בלב הקפיטול ממש יותר ממאתיים שנה — ומאחורי ביידן כשנאם בפני הקונגרס.
בזמן שהצרפתים הסתערו על הבסטיליה ב־1789, בית הנבחרים אימץ את הפאשיו כסמל לנושא המשרה האחראי על הסדר בבית, קצין אכיפת החוק הבכיר שלו; הוא עדיין נראה מימינו של היושב ראש כשהבית המלא מתכנס באולם בית הנבחרים.
בהמשך הוצבו צרורות הפאשיו משני עברי הדגל האמריקאי, ונעשו לסמל הבולט השני של בית הנבחרים, ואולי של המדינה כולה. הפאשיו האמריקאי כולל 13 מוטות, אחד יותר מן הפאשיו הרומי, כדי לייצג את כוחן המאוחד של המדינות האמריקאיות המקוריות, ולפי האתר הרשמי של בית הנבחרים — כדי ״לייצג את האידיאל של הדמוקרטיה האמריקאית״.
הפאשיו — סמל אנטי־אינדיבידואליסטי, אם אי־פעם היה כזה
אבל בעוד הפאשיו מייצג — בקריאה מסוימת — את הדמוקרטיה, הוא מתריס נגד הליברליזם. צרור המוטות הקשור הזה לא היה המצאה חדשה. הוא ריתק את הדמיון הפוליטי הרומי — והעניק השראה לפאשיזם האיטלקי, שצעד לרומא ב־1922 בהנהגת מוסוליני. שלא כמו האימוץ הנאצי של הצלב הקרס המסורתי והתמים למראה (בסנסקריט: ״טיפוח הרווחה״), הפאשיו ממחיש חזותית את עיקר האמונה שלו: המוטות, שכל אחד מהם היה פעם ייחודי וחי, הם כעת מיובשים, חתוכים וקשורים לאגודה אחידה המחזיקה בכוח גרזן. סמל אנטי־אינדיבידואליסטי, אם אי־פעם היה כזה.
ולא סתם סמל קולקטיביסטי רב־עוצמה. אין פלא שגם המהפכה הצרפתית וגם האמריקאית פנו אל הפאשיו. בעקבות מהפכת 1789 שינתה הרפובליקה הצרפתית הראשונה את החותם הגדול הרשמי של המדינה, הסירה את סמלי המלוכה, ובמקומם הציבה את מריאן — אלת החירות והתבונה, וההשראה לפסל החירות. הסמל הבולט ביותר בחותם מוחזק בחוזקה בידה הימנית של מריאן: הפאשיו.
לאחר שחצה את האוקיינוס האטלנטי, הפאשיו התפשט ברחבי ארצות הברית. בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים, פוליטיקאים ואדריכלים שהכירו היטב את עליית הפאשיזם, על סמליו, לא פעם חיבבו אותו למדי כנוגדן לקומוניזם. בניו יורק, במקום שבו הושבע ג׳ורג׳ וושינגטון לנשיא הראשון, ניצב פסלו, גלימתו מכסה את הפאשיו. באנדרטת אברהם לינקולן בוושינגטון די־סי המנהיג יושב על כיסא העשוי פאשיו. ובבית הנבחרים, כפי שכבר ראינו, גרזני פאשיו ענקיים מעטרים את הקיר שמאחורי היושב ראש, משני צידי דגל ארצות הברית.
הליברלים, שהזדעזעו מן האנשים שחיללו את הקפיטול, החמיצו את מה שחילל את המקדש הזה כל הזמן, ממש בלבו המקודש.
האלביתי הליברלי
הפאשיו מציג את מה שאני מכנה ״האלביתי הליברלי״. אצל הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז׳אק לאקאן, בעקבות פרויד, ״האלביתי״ הוא התחושה המטרידה שמשהו מוכר לנו באופן מוזר. היא מציבה אותנו ״בשדה שבו איננו יודעים להבחין בין רע לטוב״.
הבלבול הזה ניצב בבסיס לליברליזם העכשווי, ולגישה האמביוולנטית שלו כלפי מה שהפאשיו מייצג יותר מכול: את העם, אותו קולקטיב אנושי פוליטי הגדול מסכום חלקיו.
מצד אחד, הדמוקרטיה, פשוטו כמשמעו ״שלטון העם״, מוצדקת מכוחו של העם. הדמוקרטיה היא בסופו של דבר של העם, בידי העם ולמען העם — והעם אכן חולל את המהפכות הדמוקרטיות הגדולות של העת החדשה: האמריקאית והצרפתית.
מצד אחר, רבים חשים בצדק שיש משהו מאיים מאוד ב״עם״. הוא נושא עימו פופוליזם והלך רוח של אספסוף, שחרור קולקטיבי של האיד הפרוע מכבלי הציוויליזציה. אפשר לטעון ששיאו היה מרחץ הדמים של המאה העשרים: לאומנות קיצונית, פאשיזם, נאציזם וקומוניזם. והוא שהעניק השראה לרטוריקה של טראמפ ולמעשי תומכיו.
האם אנחנו יכולים גם לאכול את העוגה הזאת וגם להשאיר אותה שלמה, לשמר את כוחו של העם בלי לשלם מחיר?
הליברליזם יכול להיות אמונת היסוד של הקדמה היצירתית. הוא איננו.
לומר את המובן מאליו: האלביתי הליברלי אינו הופך ליברלים לפאשיסטים; מוסוליני תיעב את הליברליזם — בשל האינדיבידואליזם המוצהר שלו, שהעדיף את היחידים על פני ״העם״ ועל פני המדינה שלהם. אבל האם הליברליזם עמד בהבטחתו לטפח את האוטונומיה המלאה של כל אדם לבטא את עצמו ולנהל קשר עם אחרים?
אולי כיום פחות. הליברליזם יכול להיות אמונת היסוד של הקדמה יצירתית, באמצעות הטלת ספק בכל ודאות מוסרית; הליברליזם צריך להפוך את סימן השאלה לסמלו, ולהתנגד לכל סימני הקריאה האידיאולוגיים.
אבל זו דרישה קשה, משימה מרתיעה. ״פרדוקס הסובלנות״ עלול להפוך אותה למשימת התאבדות. כפי שהסביר קרל פופר בספרו החברה הפתוחה ואויביה, ״סובלנות בלתי מוגבלת חייבת להוביל להיעלמות הסובלנות. אם נרחיב סובלנות בלתי מוגבלת אפילו לאלה שאינם סובלניים, אם לא נהיה מוכנים להגן על חברה סובלנית מפני מתקפתם של חסרי הסובלנות, אזי הסובלניים יושמדו, והסובלנות יחד איתם... לכן עלינו לתבוע, בשם הסובלנות, את הזכות שלא לסבול את חסרי הסובלנות.״
בהיזכרו בעלייתו של היטלר לשלטון באמצעות רפובליקת ויימאר הסובלנית מדי, הליברליזם שלאחר מלחמת העולם השנייה בחר לעיתים קרובות שלא לסבול את חוסר הסובלנות, והציב סימן קריאה משלו מול אלה של יריביו.
ייתכן שהלכנו צעד נוסף. ליברלים רבים בימינו מוחקים את סימני השאלה ומחליפים אותם בסימני הקריאה שלהם, מוקיעים ומביישים אפילו ליברלים אחרים שאינם מתיישרים. במהלך השנה האחרונה הגיעו ליברלים רבים לראות באי־חבישת מסכה בחוץ או באי־תמיכה ב־BLM (בבועה הווירטואלית של האדם, בחצר האחורית שלו, ועדיף בשתיהן) מעשה של חילול קודש, הראוי לעונש. כשהליברל החדש מניף פאשיו אינטלקטואלי, הוא אולי אינו פאשיסט — אבל הוא עלול להסתכן בהפיכתו לנרקיסיסט.
בעודנו מסירים שמות מבניינים ומסלקים פסלים ימינה ושמאלה, צרורות הפאשיו הצליחו איכשהו לחמוק מתחת לרדאר. האם אנחנו מוכנים סוף סוף להסיר את הפאשיו מלבנו הפוליטי? אם כן, מוטב שנהיה מוכנים עם חלופה, כזו שבאמת מחבקת — ואכן מטפחת — את האנושיות המשותפת והייחודית שלנו, בלי להעדיף לא את ״העם״ ולא עמים מסוימים. עד שנהיה מוכנים לכך, אפשר להתחיל בהסרת הגרזן.
תגובות