SapienisM

כיצד "לחשב מסלול מחדש" באקדמיה ובישראל? דברים שביקשתי לומר לבוגרי הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב

אף פעם לא הצלחתי להבין את הקסם של "ספוקן וורד": מה הם רוצים להגיד, למה כל כך מהר, ואיפה בכלל המוזיקה כאן? אמש שיניתי את דעתי.

בישראל מגיע המאבק העולמי על הדמוקרטיה לשיאו. מצד אחד, ממשלת שררה עם רוב פרלמנטרי מוצק ובלם מוסדי אחד. מנגד, תנועת המחאה הלאומית החזקה ביותר

לפחות בעניין אחד יש תמימות דעים: טוב לדבר בשם העם, אבל אסור לשאול לדעתו. מדוע אנחנו מפחדים כל כך ממשאל עם? והאם כדאי בכל זאת להעז?

יותר מכל משטר אחר, דמוקרטיה מאפשרת שינוי לטובה בדרכי שלום, היא מציעה פתח לתקווה - באמצעות אחווה והקשבה.

למיתולוגיה היהודית אין אודיסאוס, אבל מהפך – מעולם לא שכנו כל כך הרבה יהודים ליד הים... אולי הגיעה השעה להרים עוגן ולהפליג לאופק? אם להיות ישראלי זה לשכור חדר במלון בירושלים ואז לרדת לקבלה ולהתלונן שאין נוף לים, להיות ירושלמי זה ללכת לתל אביב ולהתלונן שאין אוויר הרים. אני שייך לקטגוריה השנייה, מבטן ומלידה, אבל כבר 15 שנים שאני מלמד באוניברסיטת תל אביב, ולפעמים לעת לילות קסומים, גם בלית אוויר הרים, הולך להקשיב לרחש הלב והגלים. לחיות כך בין שתי ערים מזמין לי הרהורים, חידות לא פת

האם רוצים הישראלים במהפכה המשפטית? כנראה שלעולם לא נדע.