שקיעה זרועת כוכבים: סיפור על מגע וקשר
אני מתגעגע למה שאני רוצה ואין לי, אז אין פלא שהשמש לא יוצאת לי מהראש. אנחנו מכירים רעב למגע — חסך פיזיולוגי במגע אנושי. אבל לפעמים, במקומות מסוימים, הרעב לשמש חריף לא פחות. לפחות אצלי. איתקה שבמדינת ניו יורק, שבה אני גר, היא מקום כזה בימים אלה. יום חורף חמים קשה למצוא, אבל מדי פעם הרוחות הדוקרות לוקחות יום חופש, ואני יכול ללבוש את המעיל הקל ולצאת להליכה ארוכה יותר, בלי יעד ובלי מסלול. רבע שעה מן הבית, במורד הגבעה, מצאתי את עצמי בסאנסט פארק, מביט בשמש משחקת מחבואים בעזרת עננים שמשתפים פעולה בהתלהבות יתרה. כעבור עוד רבע שעה הייתי לבד עם המתים, בשעריו של בית קברות שלא ביקרתי בו מעולם.
מעבר לשער בית אל, החלק היהודי בבית הקברות, ראיתי שורות קברים לא-סדורות. המצבות הציצו מן האדמה והכריזו כמה זמן בילו דייריהן מעליה. ממש מעבר לפנייה הראשונה הבחנתי במצבה צנועה להפליא, כמעט חבויה בגובה הקרקע, מכוסה עלים, פרחים, כמה קישוטים ובאטמן חסר ידיים אך איתן — וראיתי שם מוכר.
הוא חי כאן, אני קורא עכשיו, והקדיש את רוב חייו האקדמיים לאוניברסיטת קורנל, כפרופסור לאסטרונומיה ולמדעי החלל. אבל אני הכרתי את קרל סייגן קודם כול כסופר של ספר מופלא שקראתי בילדותי, ספר שהטיל עלי כישוף שאני עדיין חש בו היום: מגע.
היא הקדישה את הקריירה שלה לניסיון ליצור קשר עם הזרים הרחוקים והחייזריים ביותר, בעוד שבחייה האישיים כמעט לא הצליחה ליצור קשר עם איש.
[כל הציטוטים מתוך ספרו של קרל סייגן מ-1985, מגע] סייגן כתב זאת על גיבורתו, אלינור ״אלי״ ארווי, ואני הרגשתי על בשרי למה התכוון: להביט בכוכבים, לתהות מה יש שם בחוץ — ביישן או חולמני מכדי להביט מקרוב באנשים שסביבי.
אלי מצאה את החייזרים שלה – את המגע הראשון. היא עומדת בראש החיפוש אחר בינה חוץ־ארצית (SETI), עד שבסופו של דבר האות הארצי חודר החוצה, ומוחזר על ידי חייזרים שנמצאים במערכת הכוכב וֵגָה, כ‑26 שנות אור מכאן: שידור חוזר של נאום הפתיחה של אדולף היטלר באולימפיאדת ברלין 1936, אות שידור הטלוויזיה הראשון שהיה חזק דיו כדי לחמוק מיונוספרת כדור הארץ. כשאני יודע היום על יהדותו של סייגן, אני תוהה מה פירושו של אות כזה בשבילו.
״אדולף היטלר! קן, זה מרתיח אותי. ארבעים מיליון בני אדם מתים כדי להביס את המגלומן הזה, והוא הכוכב של השידור הראשון לציוויליזציה אחרת? הוא מייצג אותנו. ואותם. זה החלום של המטורף ההוא שמתגשם.״
ובכל זאת, מה הגשים את חלומו המקורי של היטלר – מה איפשר את עלייתו לשלטון? נדמה לי שחלק מן התשובה טמון בניכור, כי דווקא כשהאנשים בודדים, הם נעשים פגיעים במיוחד בפני שרלטנים המנצלים כוח.
"היא חקרה את היקום כל חייה, אבל החמיצה את המסר הברור ביותר שלו: עבור יצורים קטנים כמונו, המרחבים נעשים נסבלים רק דרך אהבה."
כשהיא נלחמת בניכור באמצעות חיפוש אחר חייזרים, אלי מתקשה לראות את "המסר הברור ביותר" הזה, וממשיכה לחפש במקום זאת את האות החוץ־ארצי.
״היית פעם מאוהבת?״ השאלה הייתה ישירה, עניינית. ״חצי מאוהבת, חצי תריסר פעמים. אבל״ — היא הציצה בטלסקופ הקרוב — ״תמיד היה כל כך הרבה רעש, שהיה קשה למצוא את האות.״
סייגן מצא את "האות" די מאוחר בחייו, והקשר הזה הוביל אותו אל מגע, או שאולי, כמו אצל אלי, זה היה דווקא הפוך. רומן המדע הבדיוני רב־המכר התחיל למעשה כמתווה לסרט שכתב יחד עם אן דרויאן ב‑1979.
"מה אם, למרות כל העמדת הפנים והמסכות שלנו, היינו חייבים להופיע בציבור יחד עם האדם שאנחנו אוהבים יותר מכול? דמיינו שזה תנאי מוקדם לכל שיח חברתי עלי אדמות."
סייגן ודרויאן נישאו שנתיים אחר כך ונשארו יחד עד מותו בטרם עת ב‑1996 – סייגן היה רק בן 62, ודרויאן בת 47. לאורך חייהם הם המשיכו לעבוד יחד, וכתבו במשותף ספרים רבים, שרובם הפכו לרבי־מכר של הניו יורק טיימס, בהם צִלְלֵי אבות שנשכחו: חיפוש אחר זהותנו.
״היא למדה להעריץ אותו כל כך, עד שאהבתו אליה השפיעה על הערכתה העצמית: היא אהבה את עצמה יותר בזכותו. ומכיוון שהיה ברור שהוא חש כך גם כן, הקשר ביניהם נשען על שרשרת אין-סופית של אהבה וכבוד. כך לפחות תיארה זאת לעצמה. בחברת רבים מחבריה חשה מתחת לפני השטח זרם של בדידות.״
דרויאן ידעה היטב איך הזרם הסמוי הזה יכול לערער אותך. פעם סיפרה כיצד המורה שלה בחטיבת הביניים לעגה לה כששאלה על האוניברסליות של π: ״הרמתי יד ושאלתי, ‘את מתכוונת שזה חל על כל מעגל ביקום?’ והמורה אמרה לי לא לשאול שאלות טיפשיות. ואני בדיוק חוויתי שם חוויה דתית, והיא גרמה לי להרגיש כל כך טיפשה. מאותו רגע הייתי אבודה לגמרי, עד אחרי הלימודים באוניברסיטה״. אולי לפעמים, כשאנחנו מתחברים מחדש לילד שבתוכנו, קל לנו יותר להתחבר לאחרים. ואולי, שוב, זה דווקא הפוך.
״היא התחילה להבין מדוע אוהבים מדברים זה עם זה בשפת תינוקות. בשום נסיבות אחרות לא היה מקובל חברתית לתת לילדות שבתוכה לצאת החוצה. אם בת השנה, בת החמש, בת השתים-עשרה ובת העשרים מוצאות כולן באהוב אישיות שמתאימה להן, יש סיכוי אמיתי לשמח את כל חלקי העצמי האלה. האהבה שמה קץ לבדידותן הממושכת. אולי אפשר לאמוד את עומק האהבה לפי מספר האני השונים שמשתתפים בפועל בקשר מסוים.״
כשאנחנו מעזים לבקש עומק כזה, אולי כדאי להביט מדי פעם בלילה זרוע הכוכבים, ולקבל מעט הכוונה מאנשים שיודעים להשתאות, כמו סייגן ודרויאן.
״אתם מין מעניין. תערובת מעניינת. אתם מסוגלים לחלומות יפים כל כך ולסיוטים נוראים כל כך. אתם מרגישים כל כך אבודים, כל כך מנותקים, כל כך לבד — אבל אתם לא. אתם מבינים, בכל החיפושים שלנו, הדבר היחיד שמצאנו שהופך את הריקנות לנסבלת הוא זה את זה.״
תגובות