געגועים הביתה, בישראל: כשביבי עזב את בלפור
ביבי עזב את בלפור, אבל גם הביביזם צריך לעזוב אם ישראל רוצה לשגשג ולהפוך לבית של ממש.
מאת אוריאל אבולוף, עם שירלי לה פן
האדם הראשון שלאחר שגידר חלקת אדמה, עלה בדעתו לומר: זה שלי, ומצא אנשים תמימים דיים להאמין לו — הוא היה המייסד האמיתי של החברה האזרחית. — ז'אן־ז'אק רוסו, על מקור אי־השוויון בין בני האדם (1754)
נחתתי בישראל ב־10 ביולי. אחרי שנה וחצי הרחק מכאן, חזרתי לירושלים, הביתה. באותו יום עזב בנימין נתניהו (המכונה ביבי), ראש הממשלה שכיהן זמן רב יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר, את ביתו. מתאם אינו סיבתיות, אבל מוחי מוכת־הג'ט־לג שידך בין השניים, והוליד את הקטע הקטן הזה.
בית הוא מקום של שייכות. אבל ברגע שהוא נעשה חלק מרכושנו, השייכות הזאת פונה נגד עצמה. בית אינו רק המקום שבו גרים, בין שזה בית ובין שארמון. בית הוא המקום שבו תמיד מקבלים אותנו בברכה — מחזקים אותנו כשאנחנו באים, ועוזרים לנו להיות למי שאנחנו רוצים להיות. שם אנחנו מרגישים במקום הנכון, יכולים לנשוף פחד ולשאוף תקווה. אצל אחדים הבית הוא המקום שממנו באו; אצל אחרים הוא מה שבנו בהמשך.
כשהגעגוע לבית כואב, אנחנו מבקשים להבטיח אותו לעצמנו באמצעות הפיכתו לרכוש, ביסוס כוח על מקום. כדי להנציח את הכוח, לקבע את ביתנו, אנחנו הולכים בעקבות ״האדם הראשון״ של רוסו: מגדרים חלקת אדמה, מכריזים ״זה שלי״, ומוצאים אנשים תמימים דיים שיאמינו לנו. לא פעם אנחנו מצליחים — ובכך נכשלים. אי אפשר להשתייך למה שבבעלותך, או למי שבבעלותך. איך יכול מי שאתה מחזיק בו לקבל אותך באמת — כלומר, בחופשיות ומעומק הלב? כשהשייכות הופכת לבעלות, באמת ״אין מקום כמו הבית״: הבית איננו. הרכוש נעשה כלא, עוד לבנה בחומת הניכור. מה ששייך לך משתלט עליך.
האם זה סיפורה של ישראל, ושל ראש הממשלה שהודח זה עתה?
הבטחת הבית לעם היהודי הייתה רגע היסוד של הציונות. בדמדומי מלחמת העולם הראשונה שלח ארתור בלפור, שר החוץ של הממלכה המאוחדת, את הצהרתו המפורסמת ללורד רוטשילד, ובה התחייב להקים ״בית לאומי לעם היהודי״ בארץ ישראל; כעבור שלושים שנה הוביל הדבר להקמתה של מדינת היהודים — ישראל.
מאה שנים לאחר מכן השתנתה משמעותו של ״בלפור״ בעיני ישראלים רבים, מ״בית לאומי״ למעונו הרשמי של ראש הממשלה, הממוקם מאז 1974 בפינת רחוב בלפור בירושלים. בדמיון הציבורי הישראלי נעשו ביבי ובלפור לאחד — עדות למשיכה ההמונית של הראשון ולהשפעתו המתמשכת על החברה הישראלית, שקרע אותה לשני מחנות, שכל אחד מהם שלח מפגינים לעמוד מול המבצר המוקף חומות ולדרוש שביבי ילך, או יישאר.
ועכשיו הוא איננו, אחרי שהנהיג את ישראל במשך חמש־עשרה שנה — תחילה בשנים 1996–1999, ואחר כך ממרץ 2009 — והפיץ את מה שאפשר לכנות בלי קושי ביביזם: חתירה לכוח באמצעות פוליטיקה של הונאה עצמית ופוסט-אמת, תוך שהוא מכנה בציניות כל התנגדות בגידה. הביביזם היה כאן עוד לפני עלייתם של פופוליסטים בני זמננו אחרים. בולסונרו, דוטרטה, ארדואן, פוטין, טראמפ — כולם יכלו ללמוד מביבי.
נדרשו ארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים כדי ששותפיו הפוליטיים לשעבר של ביבי יבינו סוף סוף — בזה אחר זה — שהמוטו ״אין ברירה״ של אדונם לשעבר הוא שקר, שלמעשה יש ברירה, ושהיא מתחילה בבחירה שלא לבחור בו.
ההיקשרות של ביבי לבלפור ידועה לשמצה, חלק נכבד מהמיתולוגיה שלו ושל הבית עצמו. בניסיון להביע הזדהות עם מתיישבים במאחז בלתי חוקי בגדה המערבית, ביבי נשען על הניסיון הקשה שלו עצמו, כשעזב את בלפור בפעם הראשונה — לא פחות משישה שבועות לאחר שהושבעה ממשלה חדשה: ״אני מבין איך זה לאבד את הבית.
אחרי הבחירות ב־1999, בלי שום אזהרה, אני ומשפחתי סולקנו מבלפור, פשוט כך — עם כל חפצינו סולקנו אל הרחוב. נאלצנו ללכת למלון שרתון פלאזה. זו הייתה תחושה איומה.״ קשה שלא להזיל דמעה, והפעם קשה עוד יותר. פחות מחודש לאחר שהפסיד את ראשות הממשלה לנפתלי בנט, ביבי נאלץ לפנות את בלפור.
אבל השאלה אם גם הביביזם יעזוב תלויה בחלקה במשמעות שניתן לבית, האישי והלאומי. מאלף לראות שביבי הפך את בלפור למבצר של כוח, אך מעולם לא הביע כלפיו חיבה רבה. להפך: בני משפחת נתניהו שבו והתלוננו על מצבו המזעזע של המעון, והטילו על המדינה הוצאות בית חסרות תקדים. רק הניכור שלהם מן הבית השתווה, כך נדמה, לתיאבונם אליו.
בעיני רוסו, ״האדם הראשון״ ומאמיניו הם שהניעו את ״הרעות והאסונות הרבים״ של הציוויליזציה, שהרי אותו בעלים לא היה אלא ״מתחזה; אבודים אתם אם תשכחו פעם אחת שפירות הארץ שייכים לכולנו, והארץ עצמה — לאיש.״
ביומי הראשון בישראל אחרי זמן כה רב, אני תוהה אם אנחנו, היהודים הישראלים, לא נמשכנו לביבי גם מפני שאנחנו עדיין מתגעגעים הביתה, כמהים לבית שמעולם לא הצלחנו לבנות עד תום. אנחנו רוצים לראות בישראל אחוזה פרטית ונצחית שלנו, ״בית לאומי״ שהוא מעצמת־כוח הראויה לעם הנבחר — עם שעדיין רואה את פגמיה הרבים, ואוהב לעזוב אותה (הישראלים מובילים ביחס בין מספר האזרחים הנוסעים לחו״ל לאוכלוסייה). אולי אם נביט גם בפגמים שבנו, ובראשם הציניות והרעב שלנו לכוח, נוכל להתחיל לקוות לשיבה אמיתית הביתה.
תגובות