מזבח האהבה
למען מה נקריב את האהבה? הרהורים על עקדת יצחק ועל הרג בשם האהבה (סוף האהבה, חלק א׳)
אני אעשה הכול בשביל הילדים שלי. לאחרונה זה כלל התגברות על פחד הגבהים כדי לגלוש במזחלת שלג במדרון למתחילים, אבל ייתכן שגם אשקר, אגנוב ואפילו אהרוג. אם תדהר לעברי קרונית פילוסופית, כשאל מסילה אחת קשורים עשרים מדענים מובילים ואל האחרת שני ילדיי, עולם המדע יחטוף את המכה. כך לפחות אני חושב, ואני משער שרוב ההורים חושבים כמוני. אני עדיין זוכר את המפגש הראשון בין עיניי לעיני ילדי הבכור. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, ואיני יכול לדמיין מה לא הייתי מקריב למענה, לרבות חיי. עד כאן אהבת משפחה. אבל האם ״הכול למען האהבה״ כולל גם רומנטיקה? אם חיי מעידים על משהו (ונודה שהם כוללים צפייה מופרזת בפילם נואר), אז כן.
טוב ויפה, אבל בואו נהפוך את המטבע. מה נקריב למען האהבה זו שאלה אחת; למען מה נקריב את האהבה עצמה — זו כבר שאלה אחרת. בפוסט הפותח סדרה בת ארבעה חלקים נבחן את הראשונה בכמה תכליות שבשמן אנחנו שמים לאהבה סוף.
אלוהים ציווה, אברהם ציית, ויצחק שיתף פעולה. למה?
לאברהם הייתה תשובה ברורה לשאלה על מה שווה להקריב את האהבה: אמונה. הראשון באבות המקרא היה מוכן להקריב את בנו יצחק למען האל האחד. אחת הסיבות המרכזיות שהסיפור המקראי הזה מהפנט אותי היא האהבה; זו הפעם הראשונה שבה מופיעה המילה ״אהבה״ בתנ"ך: ״קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק; וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ״ (בראשית כ"ב, ב׳). אלוהים ציווה, אברהם ציית, ויצחק שיתף פעולה. למה? איך נבין את משולש האהבה הזה ואת תוצאתו?
ציותו של אברהם מהמם. הוא ידע היטב איך להתמקח עם אלוהים. רק ארבעה פרקים לפני כן, אברהם התחנן לפני האל שיחוס על סדום ועמורה, ערי החטא, אם רק יימצאו שם כמה צדיקים – חמישים, ארבעים וחמישה, ארבעים, שלושים, עשרים, אפילו עשרה אנשים. אברהם נכשל, אבל לפחות ניסה, והנה עכשיו אלוהים מכוון אל אהבת חייו, אל זה שחיכה לו כל-כך הרבה שנים. ואברהם שותק ומסכים.
יש הוגים, ובראשם קירקגור, הטוענים שאברהם מעולם לא התכוון להרוג את יצחק. אמונתו, לפי הקריאה הזאת, לא הייתה ציות עיוור, אלא ביטחון שאלוהים יחלץ אותו איכשהו מן הצרה. זו פרשנות מובנת, אבל בלתי מספקת, ואולי בעיקר משאלת לב. אין במקרא דבר שמצביע עליה. בעיניי סביר באותה מידה שאברהם היה מוכן, ואפילו רצה, להקריב את אהובו לא רק למען אמונה, אלא למען אהבה — אהבה גדולה יותר, לאלוהים.
אברהם איננו לבד. כאבי כל הדתות המונותיאיסטיות, יותר ממחצית האנושות, הוא התווה דרך לדורות של לוחמים בשם האל, שיכולים להכריז בגאווה: אהבה היא להרוג בשם אלוהים. לוחמי דאעש לא עשו דבר שאברהם לא היה מוכן לעשות. מחקר פסיכולוגי עדכני ״מספק תמיכה אמפירית לרעיון שבני אדם עשויים ליצור את הקשרים הפוליטיים והדתיים החזקים – ואולי גם הנרחבים ביותר – שלהם באמצעות הכפפת הנאמנות לבני המשפחה בפני רעיון מופשט יותר״. וכמובן, לפעמים גם יחסי הדורות מתהפכים. די להיזכר בסיפור על פעיל דאעש שהוציא להורג את אביו שלו במוסול, משום שהאב כינה את אבו בכר אל-בגדאדי ״כלב״ ולא כיבד את האידיאולוגיה של הארגון; פעיל אחר הרג את אמו למען אותו יעד אלוהי.
עד כאן אברהם האוהב. ומה עם אלוהים? יש פסיכולוגים שמחילים את תיאוריית ההיקשרות על הפסיכולוגיה של הדת. זה הגיוני מאוד, במיוחד כשחושבים על היקשרותו של אברהם לאל כדמות אב — תחושה שמאמינים רבים חולקים. ובכל זאת, אני תוהה אם היקשרות, ואפילו אהבה, אינן חלות גם על אלוהים עצמו. אם לדבר גלויות, אולי לאלוהים יש קצת בעיות נטישה מאז התקרית הלא-נעימה בגן עדן: אדם העדיף את חווה, ואלוהים חש דחוי, זועם ומבקש להעניש. עכשיו, כשאברהם מוכן להקריב למענו את אהובו, אני יכול לדמיין את אלוהים סוף-סוף שמח, סוף-סוף מרגיש שאוהבים אותו עד הסוף. אולי אין פלא שרגע אחר כך הוא מבטיח לאברהם ולצאצאיו את כל מתנות העולם.
אברהם הרג את אהבתו לבנו הרבה לפני שהיה עומד להורגו בפועל.
ולבסוף, יצחק. אם אברהם אהב את אלוהים יותר משאהב את בנו, מה באשר לבן, שהמקרא מקדיש לו רק שורה אחת, שאלה תמימה: ״הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?״ תשובתו הסתומה של אברהם (״אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה״) אינה מרתיעה את יצחק, שממשיך לצעוד לצד אביו.
אפשר רק לדמיין מה עבר בראשו של יצחק בשעות הארוכות עד שהגיעו לפסגה. האם הבין מה עומד לקרות? אני מאמין שכן, ושהוא ראה בשתיקת אביו סימן. אביו הפך אותו לדבר, לקורבן, לאמצעי לתכליתו שלו: אהבה גדולה יותר וייעוד אלוהי. אברהם הרג את אהבתו לבנו זמן רב לפני שעמד להרוג אותו. ״מה שווים החיים אחרי מות האהבה?״ אולי תהה יצחק, כשהקשיב לאביו השותק.
השעה האפלה מתקרבת. הם כבר בפסגה. אבל גם כשאברהם הזקן ״וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים״, הבן, אדם בוגר, אינו מתנגד. תהיה אשר תהיה האהבה שחש אברהם ליצחק או לאלוהים, דווקא נכונותו של יצחק להקריב את עצמו מראה מה פירוש לתת הכול למען האהבה. אולי לכן הולם כל כך ששרה מתה מיד לאחר שבעלה עמד להרוג את בנם; ולא פחות מאיר עיניים שבפעם השנייה שהמקרא מזכיר ״אהבה״, יצחק מתאהב ברבקה. לסוף האהבה יש תמיד שני להבים.
תגובות