פוליטיקת ההונאה העצמית של פוטין
אחרי עשרות שנות תרגול, פוטין הביא את הרטוריקה שלו של “אין ברירה” כמעט לשלמות, בדיוק ברגע המושלם: הפלישה הרוסית לאוקראינה.
לגרסה מורחבת של הפוסט, ראו את קורנל סאן.
לפני חמש שנים שלח לי חבר שביקר בקייב תצלום ממיידאן נזאלז׳נוסטי — ״כיכר העצמאות״. ״החירות היא דתנו״, הכריז שלט הענק שכיסה את בית האיגודים המקצועיים בעיר, שניזוק בשריפה במהפכת הכבוד של 2014: מחאות ההמונים שהפילו את הנשיא הפרו-רוסי ויקטור יאנוקוביץ׳.
השלט לכד את המבט, וגם עורר פליאה: אם החירות היא דת, האם יש לה אל? האם זה האדם? איזה פולחן, ואפילו איזה קורבן, תדרוש חירות שהפכה לדת? מהם עיקרי אמונתה? ומה קורה כשהיא נבחנת במבחן הקיצוני ביותר — ״הונאה עצמית״, תורת ה״אין ברירה״? למרבה הצער, אנחנו עומדים לגלות.
התרגול מביא לשלמות, והכוח קובע מה צודק? לצמד האמרות הזה קשה למצוא שליח ערמומי יותר מנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. אחרי עשרות שנות תרגול הוא הביא את רטוריקת ה״אין ברירה״ כמעט לשלמות, בהזדמנות ה״מושלמת״: הפלישה הרוסית לאוקראינה. בנאומו לאומה ב-24 בפברואר הוא תיאר למעשה את מדיניות החוץ שלו כתגובה בלבד, מופעלת באופן מכני בידי כוחות חיצוניים, שמשאירים לו ולרוסיה תמיד רק דרך פעולה אחת.
לספח את קרים? להתערב בסוריה? “לא הייתה לנו שום ברירה אחרת. אותו דבר קורה היום. הם לא הותירו לנו שום אפשרות אחרת להגן על רוסיה ועל עמנו, מלבד זו שאנו נאלצים להשתמש בה היום.” זו לא הייתה הערת אגב, אלא מוטיב חוזר, שנעשה ברור אף יותר כאשר פוטין הסביר את מהלכו לאנשי עסקים רוסים : “ברצוני לומר תחילה, וזה העיקר שעליכם להבין: מה שמתרחש... לא ניתנו לנו שום הזדמנויות אחרות לפעול אחרת... לא יכולנו להגיב אחרת... היינו חייבים לעשות זאת כי עצם קיומה של ארצנו מונח על הכף.”
הפוליטיקה היא לעיתים קרובות כזאת: ככל שהיא קיומית יותר, היא אקזיסטנציאליסטית פחות. ככל שמציגים עניינים כשאלות של חיים ומוות, מציגים פחות את ההחלטות והמעשים כנובעים מבחירה. ראינו זאת לאורך המגפה: פוליטיקאים אמרו שחיים מונחים על הכף, ולכן חייבים לעשות כך וכך. לא פעם עשינו כדבריהם. פוליטיקת ההונאה העצמית משגשגת כי היא עובדת: אם ״אין ברירה״, אין צורך להצדיק, ובוודאי לא לקחת אחריות אמיתית. אבל אפשר אחרת. גם אם — ובעצם דווקא אם — מדובר בהישרדות, תמיד יש בחירה. וכדי לומר את המובן מאליו: עצמאות אוקראינה כמעט שאינה מסכנת את עצם קיומה של רוסיה.
ועכשיו השאלה מופנית לעם האוקראיני ולמערב. עכשיו, כשזו מלחמה, כשמדובר בחיים ובמוות, האם גם להם ״אין ברירה״ אלא…? אם מהפכת הכבוד הפכה את החירות לדת, מה תעשה לה הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022? אם העם האוקראיני עומד לאבד שוב את עצמאותו, מה יעשה בחירותו?
תגובות