שעון החול של האהבה
הזמן, כמו הארנב הלבן, אוזל, ואנחנו, כמו אליס, הולכים בעקבותיו במורד המחילה אל ארץ הפלאות — הלה־לה־לנד של האהבה? (סוף האהבה, חלק ב׳)
״הזמן מכלה הכול״, אומרת המנטרה של בלתי הפיך, סרט שעוד נחזור אליו בהמשך הסדרה. האם הזמן מכלה גם את האהבה?
גם האהבה סובלת מעייפות החומר. עם הזמן, סימני השחיקה של הרומנטיקה צצים בכל פינה. אתם עלולים לבהות בתהום הפעורה בין התקוות הגדולות להתפכחות מהן, ולגלות, כפי שחזה פרידריך היקר, שהתהום בוהה בכם בחזרה, מאיימת לבלוע אתכם בשלמותכם. מה שהרגיש אינסופי גילה את סופו — וגם אתם. האם הסוף הגיע מוקדם מדי, או שכבר לא יכולתם לחכות שיבוא?
נכון, במוקדם או במאוחר הכול חולף. האהבה אינה יוצאת מן הכלל, אבל היא יוצאת דופן בעוצמת המשאלה שלנו שלא תחלוף, שתישאר. יחד לנצח. או שלא. אז כמה זמן אהבה מחזיקה מעמד? וכמה זמן היא יכולה? רובם המכריע של הזוגות בתרבויות המודרניות נפרדים; רק שבריר קטן נשאר יחד שנים רבות, מעטים עוד יותר מתחתנים, ומעטים אף יותר נשארים יחד ״עד שהמוות יפריד ביניהם״ — אם כי הסיכויים לכך עולים מאוד מרגע שהזוגות צולחים את רף חמש השנים. למה?
אהבה היא סם
״חקר מערכות היחסים״ מחפש תשובות מאז סוף שנות ה-60. תחילה חילקו את האהבה הממושכת לשני שלבים: אהבה יוקדת, מלאת תשוקה, שהופכת לאהבה חברית — חברות עמוקה עם הטבות אפשריות. איפה עובר הגבול?
לא משנה היכן נעמוד מול קו האש הזה, רבים טוענים שבקושי יש לנו יד בשרטוטו. אנחנו לא אוחזים בהגה התשוקה של האהבה. פעולות, תגובות ויחסי גומלין ביוכימיים מניעים אותנו, ממש כמו יונקים אחרים, ואנחנו עוברים למושב האחורי (אתם יודעים בשביל מה). אז מוטב פשוט ליהנות מהנסיעה כל עוד היא נמשכת. הריקוד הדטרמיניסטי הזה מוכר: הטסטוסטרון מנהל את חיי המין שלנו כדי שהגן האנוכי יוכל להתרבות כרצונו; הדופמין מתדלק את המשיכה ומפחית את הסרוטונין, כדי שנשתחרר מקצת עכבות ונהנה מקצת מחשבות אובססיביות; ולבסוף, כשאנחנו מוכנים לקצת רוך, האנדורפינים והאוקסיטוצין חוברים יחד כדי לגרום לנו להתכרבל. רק אל תצפו שהורמון כזה או אחר יגרום לאזרח קיין להתכרבל!
אצל סופרים כמו פרדריק בגבדה, האהבה נמשכת שלוש שנים, כשם ספרו הצרפתי; אבל לדעת רוב המומחים התשוקה דועכת עוד קודם. הזיקוקים האופוריים של הפרומונים אמורים להחזיק אותנו בין חצי שנה לשנתיים, ואז גם תענוגות הריח מתפוגגים. ואם האף מתקשה לזהות את משאלת הלב, אולי ״מחשבון האהבה הנחקר ביותר בעולם״ יעזור לכם להכיר את התשוקה שלכם — או את היעדרה. האם חמלה יכולה לפצות על אובדן התשוקה, להחליף פיתוי בחיבוק? אולי לא יתמזל מזלנו עד כדי כך. מחקר מן הזמן האחרון מראה שהזמן שוחק אהבה יוקדת ואהבה חברית כאחת. האהבה היא סם — עד שהיא סתם מעמסה.
לפעמים מופיע סם טוב יותר. בסרטה של שרה פולי מ-2011, הוואלס האחרון, מישל ויליאמס מגלמת את מרגו בת ה-28, שמחליטה לעזוב את לו, בעלה זה חמש שנים, לטובת דניאל המושך יותר. מסלול ביוכימי בלתי נמנע: יופי מושך יופי, וריח מעורר תשוקה (זו לפחות הפרשנות ה״פסאודו-ניטשיאנית בכל הכוח״ שהציע אחד המבקרים).
הסרט, עם זאת, פחות מתעסק בכך שדניאל כל-כך יותר מושך; בעיקר הוא חדש יותר. בסצנת מקלחת חושפנית , מרגו שומעת את העצה השחוקה-אך-חכמה, ״דברים חדשים מתיישנים״, ובוחרת להתעלם ממנה. היא הולכת אחרי הלב שלה (או שמא ההורמונים?) ומקבלת את מה שרצתה. או לא. סוף הסרט מערער גם את האפשרות הזאת, וביקורת נהדרת אחת עוזרת לנו להרהר בו.
ההונאה העצמית של האהבה
דמיינו שאתם מתאהבים במי שלא מחזיר לכם אהבה, אבל לרשותכם שיקוי קסם שיכול לעורר בצד השני אהבה אליכם, או לכבות את אהבתכם אליו. הייתם משתמשים בו? אני חושד שרובנו לא. אנחנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים בחופשיות — מתוך בחירה, לא מתוך תערובת כימית.
ובכל זאת, אפשר לטעון שזה בדיוק מה שהגוף שלנו עושה לנו: המפגש בין הגופים מזריק לנו, נרצה או לא, שיקויי אהבה ו״אנטי-אהבה״ כאלה. ספר ביולוגי מן הזמן האחרון עוסק ב״בחירת בני זוג״, רק כדי להדגיש כמה מעט בחירה יש לנו באמת. ״בני אדם חופשיים ככל שהם רוצים להיות״, הכריז פעם ג׳יימס בולדווין באומץ. אבל למה שירצו, אם ״אין דבר בלתי נסבל יותר, מרגע שיש לאדם אותו, מן החופש״? באהבה הביולוגית, כך נראה, אפשר לנוח קצת מן החופש, שהרי אפילו אצל בולדווין ״בני אדם אינם יכולים, למרבה הצער, להמציא את העוגנים שלהם, את אהוביהם ואת חבריהם, כשם שאינם יכולים להמציא את הוריהם״. אנחנו גרגרי חול בשעון חול, נדחפים יחד, נמשכים הרחק זה מזה, עד לנפילה האחרונה, הקטלנית.
אני לוקח את זה אישית. שני דברים מפחידים אותי במיוחד כשאני קורא בסיפורי אהבה שהתפרקה, או צופה בהם: שלא יבחרו בי, ושמלכתחילה אולי אין שום בחירה. הסיפורים האלה משאירים לחופש מעט מאוד מקום. מי יכול באמת לבחור את אהבתו תחת שלטונו של קופידון הכימי — הדטרמיניזם של הולדת התשוקה, הפטליזם של סופה? השאלה חורגת מן המשיכה לאדם מסוים ונוגעת בנטייה המינית עצמה: האם אנחנו בוחרים את המיניות שלנו?
המדע עוד לא אמר את המילה האחרונה. בספרו הביולוגיה של הומוסקסואליות, ז׳אק בלטזאר מסיק כי ״הנטייה המינית, ההומוסקסואלית וההטרוסקסואלית כאחת, נשלטת בידי תהליכים הורמונליים בשלב העוברי וגורמים גנטיים, שבהם כמעט אין מקום לבחירה אישית״.
ובכל זאת, ב-2019 פורסם בכתב העת Science מחקר נרחב שטען שאמנם מכלול מורכב של גנים רבים עשוי לתרום להתנהגות חד-מינית, אבל יותר מ-75% מן ההומוסקסואליות אינם תלויים בגנים, אף שחלק ממנה עשוי לנבוע מגורמים ביולוגיים אחרים, כמו ריכוזי הורמונים ברחם לפני הלידה (למשל, ככל שלגבר יש יותר אחים גדולים, כך גדל הסיכוי שיהיה הומו, אולי משום שהאם מפתחת בהדרגה נוגדנים לחלבון זכרי לא מוכר, יותר ויותר עם כל בן נוסף).
עד כמה שהראיות המדעיות אינן חד-משמעיות, הקסם של הדטרמיניזם הביולוגי מתמשך. מאז שנות ה-90, סיסמת הקרב של הקהילה הלהט״בית פנתה לא אחת אל ״לא בחרנו את זה״, על אף חסרונותיה הברורים: המסר המתנצל, העובדה שאין הוכחה חזקה שהייתה לה השפעה משמעותית באמת על הפיכת דעת הקהל לאוהדת יותר כלפי הומואים ולסביות, וההדרה בפועל של זהויות קוויריות שנופלות מחוץ לדטרמיניזם הביולוגי הזה. ובכל זאת, הפנייה אל הטבע שומרת על קסמה ההמוני; כמעט אין דרכים נוחות יותר לברוח מדילמות, מבחירות ומקבלת אחריות, מאשר לומר ״זה פשוט טבעי!״ או ״זה לא טבעי!״. מעניין, ואף קצת משעשע, שמומחה ידוע לנטייה הומוסקסואלית דורש ״תפסיקו לקרוא לזה בחירה״ ובו בזמן מתעקש ש״התנהגות חד-מינית איננה בחירה לא-טבעית״.
מעבר לניתוח המדעי, בחוויה האישית רבים, וכנראה רוב האנשים, יאמרו שהם חשים מעט מאוד בחירה בנטייתם המינית או במשיכתם לאדם מסוים. הם פשוט מרגישים. תשוקה, ועל אחת כמה וכמה אהבה רומנטית, פשוט מרגישה אחרת מכל דבר אחר. חברות יקרה מפז, ולא פעם מאריכה ימים יותר מאהבה רומנטית. אבל ג׳ואן ארמטריידינג קולעת: כן, עם חבר אפשר לצאת לרקוד, אבל עם אהוב אפשר באמת לזוז.
ההונאה העצמית של האהבה היא האתגר הקשה ביותר של החופש, מפני שאולי מלכתחילה אין כאן ״הונאה עצמית״: אפשר לטעון שאין כאן בריחה מן החופש, כי באהבה החופש עצמו הוא אשליה. וכשמדובר בתשוקה, המנוע ההורמונלי של האהבה הרומנטית, הרבה יותר מונח על הכף. נכון, לא פעם נדמה לנו שאנשים הם בובות של כוחות שאינם מותירים להם בחירה, ולפעמים אנחנו צודקים. אבל באהבה אנחנו מגיעים ישר ללב, למה שלרוב נדמה לנו שעושה אותנו למי שאנחנו. הלב האנושי קם על ליבת האנושיות: אהבה נגד חופש.
בחירות כבולות
האם נוכל לפייס בין אהבה לחופש? הניחו לשיקוי האהבה ההיפותטי. האם בחיים עצמם אנחנו יכולים לבחור — ובוחרים — לקחת שיקוי תשוקה? אולי כדאי לחפש תקווה לבחירות כבולות דווקא במקום גדוש כבלים: בכלא. אם, כפי שטען פעם סארטר, הצרפתים מעולם לא היו חופשיים יותר מאשר תחת הכיבוש הגרמני, אולי נמצא את חירות האהבה מאחורי סורג ובריח. אסירים הטרוסקסואלים אכן מקיימים יחסי מין עם בני מינם. הם בוחרים לפעול נגד נטיות הגוף ומשתמשים בדמיון כדי לתעל את תשוקתם למה שכונה ״הומוסקסואליות מצבית״. חשוב מכך, מחקר מן הזמן האחרון מצא שההתנהגות הזאת, גם אם נבעה מן המצב, השפיעה עמוקות על נטייתם המינית בכללותה; למעשה, הם בחרו להפוך להומוסקסואלים.
מן הנטייה המינית אל המשיכה האישית: אפשר לצאת מן המחוזות הליברליים ולבקר בנישואים משודכים — יותר ממחצית הנישואים בעולם. סביר שהזוגות האלה מתחילים עם הרבה פחות תשוקה ממי שהולכים בעקבות ליבם ההורמונלי. האם הם מוותרים על התשוקה, מפתחים אותה בלי משים, או יכולים לבחור לעורר אותה? כנראה קצת מכל אלה. כך או כך, לפי סקרים, הזוגות הכבולים האלה מצליחים באותה מידה בכל הנוגע לחברות, סיפוק, מחויבות, וכן, גם תשוקה; הם בהחלט מתגרשים הרבה פחות. אפשר לבוז ל״תשוקת הכלא״ הזאת, אבל האם ״תשוקת הפרומונים״ באמת טובה ממנה? מבחינת החופש, האם באמת משנה אם אתם בכלוב, או שהגוף שלכם הוא הכלוב?
פיטר גבריאל כמעט מתחנן לתודעתו שתפתח את כלוב גופו, ש״מונע ממני לרקוד עם מי שאני אוהב״, ומפציר: ״שחרר את רוחי, שחרר את גופי״. ובכל זאת, לפעמים מוטב לתרגל קשב לתחושות הגוף — אינטרוספציה, ולהקשיב לעצתו החרישית. הגוף עשוי לחוש את מה שהתודעה מסרבת לקבל: הגיע הזמן להרפות, להמשיך לרקדנים ולריקודים אחרים, או אולי פשוט להפסיק לרקוד, לפחות לזמן מה.
אחרי הכול, באהבה לא רק החברה או ההורמונים עלולים לכלוא אתכם. גרוע מכך: זה עלול להיות האדם שאוהב אתכם, או זה שאתם אוהבים. כשאנחנו נלכדים במעגל קסמים אכזרי, אנחנו עלולים להפוך לכלוב זה של זה, לסוהרים במקום למגינים; עצם הדרך שבה אנחנו מבטאים את כאבנו הופכת לכלא של הצד השני.
יש דרך לצאת מהכלא הזה? מתברר שכן. קשה ככל שיהיה, יש בינינו מי שמצליחים להפוך את שנות הכלוב לתור זהב. אהבת אמת יכולה להאריך ימים, לאורך עשורים. בקרב הזוגות האלה, כחמישית קוראים תיגר על הביולוגיזם: הם משמרים את העוצמה ואת הכימיה המינית של אהבה יוקדת, ולבסוף אף נפטרים מחוסר הוודאות ומהחרדה שמלווים את ראשית אהבתם. מחקרים מצביעים על כך שהזוגות האלה משמרים את המשולש של תשוקה, אינטימיות ומחויבות באמצעות סליחה מודעת וצליחת משברים יחד. אצלם, רצון וחיבה יכולים ללכת יחד — ואכן הולכים.
בעבודת הדוקטורט שלה מ-1929, אהבה ואוגוסטינוס הקדוש, טענה חנה ארנדט שאם אפשר בכלל לייחס לאדם טבע מהותי, ״הרי הוא חוסר היכולת להספיק לעצמו. משום כך הוא מונע לפרוץ את בידודו באמצעות האהבה… כדי לזכות באושר, שהוא היפוכו של הבידוד, דרוש יותר מעצם השייכות. האושר מושג רק כשהאהוב נעשה חלק קבוע ובלתי נפרד מהווייתו של האדם עצמו״.
אם האהבה היא שעון חול אנושי, ידי האוהבים יכולות להפוך אותו. אם יבחרו יחד, יוכלו לטלטל את גרגרי החול ולהאריך את זמנם המשותף שוב ושוב ושוב, עד לנקודת המפגש בין בחירה, אכפתיות וכמיהה. אני חושש שהכלוב הגרוע מכול הוא אשליית העצמאות שלנו; ומרגיש שהדרך הטובה ביותר לצאת עוברת תמיד דרך אהבת אמת: כשהפחדים והמשאלות של האדם האהוב נעשים גם שלנו, כדי שנוכל להתמודד איתם ולהגשים אותן יחד; כשאפשר לחוש אותו מאחורי עינינו, נכנס למחזור הדם שלנו.
אני מעדיף לתאר את האיחוד הזה באמצעות יין ויאנג. דרך פשוטה יותר, ונפוצה במחקר, היא סולם הכללת האחר בעצמי (IOS), שמראה עד כמה אנחנו משלבים את מי שאיתנו בתפיסת העצמי שלנו. אילו עיגולים מתארים את שניכם הכי טוב? איזו תמונה הייתם רוצים שתתאר את הקשר? ולא פחות חשוב: איזו תמונה, או תמונות, לדעתכם יבחר הצד השני?
לעיגולים שכמעט אינם נוגעים, קל וחומר שאינם חופפים, אפשר לחזור לסרט נוסף עם מישל ויליאמס, שצולם רק כמה חודשים לפני הוואלס האחרון . למרבה הסקרנות, גם כאן ויליאמס מגלמת אישה שעוזבת את בעלה לאחר חמש שנות נישואין: סינדי שעוזבת את דין בסרטו של דרק סיאנפרנס מ-2010, בלו ולנטיין . זה כחול עמוק ואפל – יופי עוצר נשימה ופחד טהור.
דין הוא מקסים, נדיב ומצחיק (כן, מגלם אותו ראיין גוסלינג…), אבל חמש שנים קדימה, סינדי השחוקה מתעייפת ממנו. בארוחת ערב בחדר ״העתיד״ במוטל זול, דין מסביר לה את השגרה היומיומית שלו: ״אני קם לעבודה, שותה בירה, הולך לעבודה, צובע למישהו את הבית – הם מתלהבים מזה. אני חוזר הביתה, אני זוכה להיות איתך. מה… כאילו, זה החלום.״ ולסינדי זהו סיוט, והיא מנסה, אך בסופו של דבר נכשלת, לזייף תשוקה. כשדין מתעמת איתה במקום עבודתה, סינדי מודה סוף סוף: ״אני כל-כך לא מאוהבת בך. אין לי שום דבר לתת לך, כלום, כלום. כלום, אין פה כלום בשבילך.״
הזמן אולי מכלה הכול — מלבד האמת. ואנחנו, אם נהיה חופשיים, יכולים לקחת את הזמן לידיים, להפוך את שעון החול — או לנפץ אותו.
תגובות