מתי ואיך לסלוח?
להתנצל קל יותר מאשר לסלוח – ובצדק.
האם אני אדם רע, או פשוט מתנצל יותר מדי? כך או כך, ביום כיפור אני אומר ״סליחה״ לא מעט, אבל כמעט לא שומע שמישהו מבקש ממני: ״סלח לי״. וחבל, כי אם תבקשו את סליחתי, אני כבר אומר לכם: סביר מאוד שאתן אותה. אבל האם עליי לתת?
אטימולוגיה מרמזת שכדאי שאנהג בזהירות רבה יותר. המילה האנגלית "forgiveness" באה מן הלטינית "perdonare" – per שפירושו "לגמרי" ו‑donare שפירושו "לתת" – כלומר, "לתת לגמרי, ללא הסתייגות". מה אנחנו נותנים כל כך בשלמות כשאנחנו סולחים? או שמא בעצם אנחנו נכנעים, מוותרים, מרפים, ומה, אם בכלל, אנחנו מקבלים בתמורה?
אני מהרהר בשאלות האלה ביום כיפור. לפי המסורת היהודית, בראש השנה אלוהים כותב את גורלו של כל אדם לשנה הקרובה בספר החיים (מה שהופך את ברכת "שנה טובה" היהודית למעט, איך נאמר, חרדתית…). אחר כך אלוהים ממתין עשרה ימים שלמים, שבהם בני עמו הנבחר אוכלים תפוחים בשפע (חטא קדמון, מישהו?) ומבקשים כפרה, לפני שהוא חותם את הדין ביום כיפור.
כפרה, או ליתר דיוק ההקדמה שלה – התנצלות – הייתה מאז ומתמיד פופולרית בהרבה מן הסליחה. אפשר למלא בקלות את המאמר הארוך־מדי הזה (סליחה!) בזמרים ששרים ״אני מצטער״ ובדוגמאות לפוליטיקאים מתנצלים. אבל מעטים יורדים ללבו של מושג הסליחה. בעידן הרשתות החברתיות מרעיפים עלינו אינספור עצות על "מתי וכיצד להתנצל?" אבל מתי ואיך בכלל נכון לסלוח?
אפשר לסלוח רק על בחירה (פסולה).
בואו נפזר תחילה כמה תפיסות מוטעות. הסליחה אינה מתקנת את העוול, וגם אינה פוטרת את המעשה בטענה שלא נעשה בכוונה. אין היגיון לבקש או להציע סליחה על דבר שלדעתכם בעצם אינו רע כל כך. גם סליחה על פגיעה מקרית חסרת טעם. רק מעשה שנבחר יכול להיות פסול מוסרית. אין טעם לסלוח לאריה על הריגת הצבי, כי לאריה, וגם לצבי, אין בחירה בעניין. אצל טורפים אנושיים המצב שונה. אפשר לסלוח רק על בחירה (פסולה). ההונאה העצמית מערערת לא רק את החופש, אלא גם את הסליחה.
האם סליחה חייבת להיות דיאלוגית? לכאורה, סולחים למי שביקש ממך. בפועל, אנשים רבים מסרבים להתנצל על העוול שעשו, ומאשימים אחרים או את הנסיבות – את הגנים שלהם, ההורים, החברה, התרבות, סמים, אלכוהול, וגם את החתול. יש שעושים צעד נוסף. "תראה מה גרמת לי לעשות", הם יאמרו, אם בכלל עשיתי משהו לא בסדר, אתה האשם, אתה זה שצריך להרגיש אשם, אפילו להתנצל, על המעשים שלי. וכמובן, רבים מאתנו אכן עושים זאת. בין שהופעל עלינו גזלייטינג ובין שלא, אנחנו לוקחים על עצמנו את האשמה של אחרים, נושאים עבורם את הנטל המוסרי.
כשאנחנו סולחים למעוולים שאינם חשים אשמה, עלינו להתבייש בעצמנו
לסלוח למי שמאמינים שלא הייתה להם "ברירה" פירושו ברוב המקרים לסלוח לעצמנו – על כך שלא הצלחנו לגרום להם לקחת אחריות על מעשיהם. אנחנו מתייחסים אליהם כאל ילדים חסרי מושג. "אָבִינוּ, סַלַח לָהֶם, כִּי לֹא יָדְעוּ מָה עָשׂוּ", אנחנו אומרים, אבל לא אל אלוהים אלא אל עצמנו. הם לא חשים אשמים, אז אנחנו חשים אשמה במקומם. כביכול, אם נכשלנו בלגרום להם להיות אנשים אחראים, עלינו לשאת באשמה. בין אם מתוך תסביך מושיע ובין אם בשל אמא פולנייה יהודייה (תאמינו לי, אמא עיראקית יהודייה יעילה לא פחות!), אנחנו עלולים למצוא את עצמנו הופכים ל"אידיוטים השימושיים" של מישהו אחר.
״רימית אותי פעם אחת — תתבייש. רימית אותי פעמיים — שאתבייש אני״. זה אכזרי (ספרו גם אותי בין השוטים מאהבה, פעם, פעמיים ושלוש…), אבל אולי נכון. כשאנחנו סולחים למעוולים שאינם חשים אשמה, עלינו להתבייש בעצמנו — ולבקש סליחה רק מעצמנו. הלוואי שהסלחנות הזאת הייתה עוזרת להם להיות אחראים יותר, אבל אני מסופק. כשאנחנו כביכול נותנים הכול, אנחנו למעשה נכנעים — ומוותרים עליהם, על בני האדם החופשיים לגמרי שהם יכולים להיות.
להרפות מן העבר כדי לזכות בעתיד טוב יותר?
בין אם ביקשו מאתנו סליחה ובין אם לאו, אנחנו לעיתים סולחים פשוט כדי לשחרר – לשחרר את עצמנו מזיכרונות קשים, מרירות, טינה, כעס, ואולי גם מתשוקת נקם. אנחנו רוצים לפתוח פרק חדש, או לפחות עמוד חדש. כן, עשו לנו עוול; כן, זו הייתה בחירה שלהם – אבל עכשיו אנחנו רוצים להמשיך הלאה. אחרי הכול, לסליחה, כמו ליאנוס, יש שני פנים: היא נטועה בהווה, אבל בבת אחת מביטה לאחור אל העבר וקדימה אל העתיד. שחרר את העבר, אנחנו אומרים לעצמנו, כדי שתוכל לבנות עתיד טוב יותר (לפעמים גם יחד עם מי שפגע בנו). "לסלוח, אבל לא לשכוח" – כך אנחנו מנסים ליישב את הסתירה.
קל יותר לומר מאשר לעשות. בשנים 1896/7, כשהיה אוסקר ויילד כלוא בשל הומוסקסואליות, הוא כתב מכתב ארוך ל"בוזי" (הלורד אלפרד דאגלס). בEpistola: In Carcere et Vinculis ("איגרת: בכלא ובאזיקים"), ויילד הציע לאהובו הרחוק סליחה שאיננה נענית. "אני לא כותב את המכתב הזה כדי לשתול מרירות בלבך, אלא כדי לעקור אותה מלבי שלי. למען עצמי אני מוכרח לסלוח לך", הוא הסביר, כשהוא שוזר את מכאובי האהבה שלו בחוויית הכלא: "הדבר הנורא ביותר בזה איננו שהוא שובר את הלב – לבבות נועדו להישבר – אלא שהוא הופך את הלב לאבן." תפיסתו את טבע האדם קשה, אך לא נטולת תקווה: "רוב האנשים הם אנשים אחרים. מחשבותיהם הן דעות של אחרים, חייהם הם חיקוי, תשוקותיהם הן ציטוט… רוב האנשים חיים בשביל אהבה והערצה. אבל עלינו לחיות מכוחן של האהבה וההערצה…"
אבל כיצד, ומדוע בכלל, אפשר לאהוב את מי שאי־אפשר לאהוב, לסלוח על מה שנראה כבלתי־נסלח? תשובתו של ז'אק דרידה מפתיעה: "הסליחה סולחת רק לבלתי־נסלח. אי־אפשר, או אסור, לסלוח; יש סליחה רק במקום שבו קיים הבלתי־נסלח. פירושו של דבר שהסליחה חייבת להופיע כאי־אפשרות עצמה. היא יכולה להיות אפשרית רק בעשותה את הבלתי־אפשרי."
כשלקחו ממך הכול, מה עוד נותר לך לתת, ועל אחת כמה וכמה – לסלוח?
מעטים הדברים הבלתי-אפשריים והבלתי-נסלחים כמו השואה. בהחמנית, המתאר את חוויותיו במחנה ריכוז, מספר שמעון ויזנטל על קרל, חייל נאצי גוסס שרצה להתוודות לפני יהודי, ואם אפשר גם לקבל ממנו מחילה, על פשעיו נגד יהודים, ובהם רצח משפחה עם ילד קטן. ויזנטל, שנקרא אל מיטת מותו של הקצין, הקשיב לווידוי ולתחינה ויצא מן החדר בשתיקה.
כשלקחו ממך הכול, מה עוד נותר לך לתת, ועל אחת כמה וכמה – לסלוח? אולי לא כלום, כפי שלימד אלוהים את אליהו הנביא, שהיה שקוע בעצמו: "וְאַחַר הָאֵשׁ – קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".
מן השיעור האלוהי הזה נודדת מחשבתי לסיפור המקראי שנקרא ביום כיפור, סיפור יונה. אם היה אי פעם נביא בעל כורחו, הרי זה יונה. הוא עשה כל שביכולתו להימלט משליחותו: להתייצב מול אנשי נינוה החוטאים ולנבא את חורבנם המתקרב, כדי שיוכלו לחזור בתשובה ולזכות בסליחת האל.
יונה לא רצה להיראות כנביא שקר, לנבא חורבן ולחזות בישועה. הוא רצה לראות את החוטאים מתים, לא ניצלים. אבל אלוהים אילץ אותו למסור את הבשורה, ויונה ראה כיצד נסלח להם. בזעמו ברח שוב, אל המדבר. שם הצמיח אלוהים קיקיון שיצל על ראשו, רק כדי לקחת אותו למחרת ולשאול את יונה הזועם תמיד אם כעסו מוצדק. ״הֵיטֵב חָרָה־לִי עַד־מָוֶת״, השיב יונה, וחשף את האפלה בליבו: צדיק בעיני עצמו, הוא באמת דאג רק לעצמו. מוטב שיהיה לי צל משיינצלו מאה ועשרים אלף בני אדם.
כשאנחנו סולחים, אנחנו בוחרים בחמלה דווקא כשהיא נחוצה ביותר — וקשה ביותר לתת אותה.
סליחה כרוכה גם בחמלה – שגם לבעלי חיים יש – וגם בחירות אנושית. אבל היא גם מעבר לכך – בצירוף של שתיהן: בחירה פעילה בחמלה, בדיוק כשהיא נחוצה ביותר, וקשה ביותר לתת אותה.
כשאנחנו סולחים, אנחנו יכולים להיות גם מלאי תודה – אסירי תודה על שהאחר מודה באשמה, על חרטתו; אסירי תודה על כך שהוא נוטל אחריות ומנסה לתקן. אולי ברגע הכפרה הזה נוכל גם לראות את עצמנו עושים עוול, ולקוות שגם אנחנו נוכל אז לבקש – ולקבל – סליחה.
כשאנחנו "נותנים לגמרי", אנחנו אכן "מוותרים" – על העליונות המוסרית שלנו. סליחה מאזנת את השדה המוסרי; היא מזמינה אותנו לשחק, ולפעמים גם לטעות. בין אנשים סלחניים, אנחנו יודעים שאם, כלומר כשניכשל, גם אם ניפול לבור שחפרנו לעצמנו, יהיה שם מישהו שלא (רק) יצביע עלינו באצבע, אלא גם יושיט יד – שיעזור לנו לקום, כדי שגם אנחנו נוכל להשיב, בלב מלא, ולרשום יחד את גורלנו בספר החיים, והאהבה.
תגובות