SapienisM

או: האני־אני של התודעה — הערה מעט מורחבת על ״מה אתם רואים?״ של שירלי, המחשה מעולה לשזירתם של החופש (הבחירה) והעובדתיות (המציאות הכפויה).

פעם היה ברווז שנראה כמו ארנב, או ארנב שנראה כמו ברווז. מה אנחנו רואים — ומה אנחנו יכולים לדמיין מעבר לברווז ולארנב?

האם האמנות יכולה לאתגר את המוות כדי לחשוף את החיים? במלאת מאה שנה למותם בטרם עת של גוסטב קלימט ואגון שילה, שני אמנים שתפסו את יופייה של השבריריות האנושית, המסע עובר דרך גוף האדם, העצמי, הארוס והפחד מהכליה, עד התקווה שלאחר המוות והצל הכבד של המאה העשרים.

בליל השנה הארוך ביותר של 2017 נולד אתר סאפייניזם, זמן רב לאחר שהתעורר כרעיון. במבט לאחור על שנה ראשונה עמוסת אהבה, זהות, שבטים, אמנות ופוליטיקה, אוריאל אבולוף מזמין כעת את הקוראים להצטרף ולכתוב יחד את הצעד הבא.

אולי אנחנו זקוקים לאלוהים כדי לקוות כנגד כל תקווה ולחלום חלומות בלתי־אפשריים, אבל החירות לעשות זאת נסמכת על קפיצת דמיון, לא על קפיצת אמונה דתית. על ילדות ירושלמית בין מסורת לחילוניות, על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל אלוהים שאולי אינו כל־יכול אלא מרחב הדמיון שבו אנחנו אחראים לבחירות שלנו.

בט״ו באב, לקראת ליקוי הירח, קשת לאה אבולוף מעניקה לסאפייניזם ציור חגיגי. מאחורי הכותרת המסתורית שלו מחכות שאלות גדולות — ותשובה אחת מפתיעה.

אם הקומדיה היא "אמנות פיזור המתח", האנה גדסבי מבקשת סוג אחר של פיזור: לא להקל על המתח אלא לפזר אותו. מתוך צפייה ב"ננט" אני מנסה להבין איך כאב, בושה, כעס, אמנות ופמיניזם נפגשים – ומה קורה לצחוק כשהוא מפסיק לשרת את מי שחיים בשוליים.

טיול מפותל מגאלופ, דרך נורמן רוקוול ועד LSD, אל אובססיית אותנטיות מודרנית: בין "דע את עצמך", "היה אתה עצמך" ו"עשה את עצמך" – ומבט מפתיע על פסיכדליים כדרך להתיך את האגו ולפתוח מחדש את עיני הילד שבנו.

סיפור מצויר של קשת לאה אבולוף על ילדה שאוהבת בובות, על עסקה עם ההורים ועל בובה אחת ישנה ומפחידה במיוחד, שמרימה כל פעם עוד אצבע.

מסה־דיאלוג על "קרא לי בשמך" שמתפתחת משיר קצר על אהבה שנולדה מתה אל דיון פילוסופי: מהי אהבה, מהי אובססיה, ומתי סיפור יפהפה של התאהבות מפספס את ההזדמנות להפוך לסיפור אהבה אמיתי.

הפוסט קורא את "קרא לי בשמך" לא כסיפור אהבה ריאליסטי, אלא כחגיגה אסתטית שמנסה ללכוד את מהות ההתאהבות: הכניעה, הכאב, הנוסטלגיה והרצון לשמר רגע קיץ מושלם, גם אם דווקא המרחק וההחמצה הם שמשמרים את שלמותו.

הפוסט בוחן את "קרא לי בשמך" דרך שאלות על שם הסרט, על אהבה לעומת ידידות, ועל יחסי זהות, זמן וכאב. בעזרת מונטן, אריסטו וסיפור מה"הפטמרון", מתברר קשר מורכב שבו תשוקה, הערצה וחברות עמוקה משתרגות אך לא מגיעות בהכרח לאהבה עצמית שלמה.