מה אתם רואים?
פעם היה ברווז. ברווז שנראה כמו ארנב. או ארנב שנראה כמו ברווז. כך או כך, היה כאן ברווז מגולם בתוך ארנב, וארנב בתוך ברווז. מגולמים, כלומר מורכבים מרכיבים זהים. מתחלפים זה בזה. משולבים — שקועים, ממוזגים, מותכים, בצורתם, במבנם ובתבניתם. שני גופים באחד. שהרי הברווז היה למעשה ארנב, והארנב — ברווז.
ובכל זאת, הדימוי הזה — הארנב כברווז ולהפך, השניים שמזדהים זה עם זה ונעשים שווים זה לזה — היה בו־זמנית קבוע ועובדתי, וגם משתנה. קבוע ועובדתי, כי ברווז הוא ברווז, וארנב — ארנב.
משתנה, מפני שקיומם של הארנב והברווז ככאלה תלוי בתפיסות אישיות — ארנבים מוצאים חן בעיניי יותר מברווזים, אבל כל מה שנגלה לעיניי הוא בראש ובראשונה ברווז!
הניסיון להבין את תהליך התמורה שבאמצעותו הופך סובייקט מהיות (עובדתיות) ל־התהוות (באמצעות תפיסה ואולי דמיון), מביא את הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין להשתמש בניסוי אשלייתי מפורסם שהוצג במהדורת 1892 של כתב העת ההומוריסטי Fliegende Blätter. אף שהאיור שואל בגלוי: ״אילו בעלי חיים דומים זה לזה ביותר?״, הוא כבר מספק את התשובה בכותרתו — ״Kaninchen und Ente״, או ״ארנב וברווז״. כעבור שנים אחדות, לאחר שנעשה בו שימוש בתחום הפסיכולוגיה, שימש האיור כדי לטעון שתפיסה אינה רק מה שאדם רואה אלא גם מה שהוא מפרש (אף שוויטגנשטיין טוען את ההפך).
בדומה ליכולת האנושית לפעול ולבחור, אם כן, מה שעשוי להיות סטטי בתחום העובדתיות עשוי להיות שונה בתכלית בתחום הפרשנות — נזיל, חדיר, בר־עיצוב, שאינו יודע שובע.
״מה השתנה?״ שואל ויטגנשטיין. כיצד אפשר לראות ולהבחין ברגע מדויק אחד בברווז, וברגע אחר בארנב? במילים אחרות, כיצד ברווז יכול להפוך פתאום לארנב, וארנב לברווז, בתודעתנו? מבחינתו, המעבר מדמות אחת־בתוך־אחת לשתי ישויות נפרדות הוא שאלה של שינוי בתוכנו. מבחינתי, זו שאלה של אנחנו בתוך השינוי. שהרי איננו לעולם המרכז והעמוד שעליהם נשען הכול, אלא חלק מתהליך מתמשך של תמורה, דיאלקטיקה ומהפכה. תנועה מתמדת (Un mouvement perpétuel).
בהתבוננות מדוקדקת באיור הברווז־ארנב, או ב״דימוי עמום״ בלשונו של ויטגנשטיין, אפשר להניח באופן טבעי שכל אחד רואה לפחות אחת משתי האפשרויות — או את הארנב או את הברווז — מתוך ההשערה שקיומה של הראשונה אינו מונע את קיומה האפשרי תמיד של השנייה. האם תפיסת הארנב או הברווז היא עניין של בחירה, החלטת או־או, במונחיו של קירקגור? תשובה חיובית תציע שביכולתנו לאלף את תפיסותינו, לבחור לפרש ולהביט בדבר אחד בדרך מסוימת ולא בדרך אחרת. אבל היא גם תציע שאם נעשה זאת, נוכל להשיג נחמה וודאות באמצעות היצמדות בלעדית לתפיסה אחת של האיור. ראיית ארנב או ברווז תהיה אז בהתאמה מושלמת לציפיותינו: כל עוד יש משהו (כל דבר!) לראות, אנחנו מרוצים. וזה הרבה יותר ממה שדילמת האו־או יכולה לעשות למעננו!
השאלה נעשית אפוא: האם אנחנו יכולים לראות גם את הארנב וגם את הברווז? כמובן שכן — הרי ודאי כבר עשיתם זאת! ובכל זאת, אף שיש לנו היכולת לראות את שניהם (בהתאם למידת היצירתיות שלנו), איננו יכולים לראות אותם בו־זמנית — מפני שתפיסת האחד מבטלת את תפיסת האחר. האם אפשר להבין את הסכיזופרניה הזאת של יצירת משמעות, אם כך? בשביל המרקסיסטים — אפשר, ואף צריך! מבחינתם, הנטייה הטבעית של הבורגנות לסינתזה — כלומר, לחיות מחוץ למאבק המטלטל בין כוחות התזה והאנטיתזה — תמיד תדחף אותה לנסות לראות את הברווז ואת הארנב באותו זמן. כל חלופה אחרת תתפרש כוויתור, או, במונחים חומרניים, כהפסד: במקום שתי תפיסות, נשארים עם אחת בלבד. ואחת תמיד פחות משתיים.
כעת נניח שמישהו אינו רואה דבר. אחרי הכול, ברווזים וארנבים הם במידה מסוימת הבניה חברתית. למעשה, אדם שמעולם לא ראה בחייו לא ברווזים ולא ארנבים אולי לא יוכל לזהות אותם, להמשיג אותם או להבין אותם. ובכל זאת, אפשר תמיד לדמיין את עצמך מחוץ לאזור הנוחות שלך. במקרה שלנו, פירוש הדבר הוא שלא רואים רק אחד מבעלי החיים המיוצגים — לא את הארנב ולא את הברווז — אלא רואים משהו אחר מתוך האיור. יהא זה תפוח, חתול או כרית!
עד כמה, אם כן, יכול הדמיון שלנו להיות רדיקלי? אין לי תשובה, אבל אציע שכל עוד נחליף סינתזה במאבק, וודאות בספק, נוכל לראות גם את הארנב וגם את הברווז, בו־זמנית. לחבק אחד בלי לאבד את האחר. שהרי השאלה מעולם לא הייתה ״מה אתם רואים — ארנב או ברווז?״ אלא פשוט ״מה אתם רואים?״ — ובכך להותיר בידינו לא רק את האפשרות לבחור בין שתי חלופות, אלא לבחור מתוך אינסוף. בקצב דמיוננו.
תגובות