איך נראית התאהבות?
הפוסט הזה הוא חלק מהסימפוזיון המקוון של סאפייניזם המוקדש לסרטו מ‑2017 של לוקה גואדנינו, קרא לי בשמך. כל אחד מארבעת המשתתפים צפה בסרט בנפרד, והפוסטים הבאים מציעים נקודות מבט שונות, אך משלימות, על הסרט.
בעקבות שיחה עם אוריאל, שנראה היה מיוסר עד עמקי נשמתו מכך שאוליבר ואליו קישרו בפטליזם כזה בין סוף הקיץ לבין סוף הקשר שלהם; ואולי עוד יותר מוטרד מן הקהל שקיבל באותה טבעיות את תפנית האירועים הזו, לא הצלחתי להתנער מן העובדה שזה לא הטריד אותי באותה המידה כמוהו. ככל שהעמקתי בזה, כך התחזקה בי תחושת הבטן שכל סוף אחר – או המשך, לצורך העניין – לא היה מרגיש מדויק. נכון, מאחר שחוויתי בעצמי את אותה פרידה בתחנת הרכבת בסוף הקיץ, בערך בגילו של אליו, כמעט בוודאות לא הייתי רוצה להגיע למסקנה אחרת, כמעט עשרים שנה לאחר מכן…
וזה לחיי אהבות קיץ חולמניות...
ואז פתאום זה היכה בי. חשבנו על כך במונחים של סיפור אהבה בחיים האמיתיים, בעוד שייתכן שזה אפילו לא סיפור אהבה קולנועי. בעיניי, זוהי חגיגת האסתטיקה של גואדנינו, שלצדה ניסיון שאפתני ללכוד ולתאר את מהות האהבה — אל המושגים האלה עוד אגיע.
אבל ראשית, אם זה אכן המקרה, אז גואדנינו צדק לחלוטין כשהציב אותנו מתחת לסף התודעה בתוך המובן‑מאליו של אהבת קיץ, עם כל גבולותיה. היא מחייה את זיכרונות הילדות הפרטיים שלנו: חירות החופש הגדול, הריחות של הכפר, דפיקות הלב המואצות, אהבת הקיץ, וכן – שברון הלב הבלתי נמנע שנלווה אליה.
בנגינה על המיתרים האלה, גואדנינו מטביל אותנו לגמרי בחוויה שרצה ליצור, מן הדקות הראשונות. אנחנו פטורים מהתפקיד הרגיל שלנו כ"צופים בציפייה", משום שברור לנו בדיוק לאן זה הולך. עכשיו אנחנו פנויים ליהנות ולספוג את האמנות של סרטו, כלומר את הדיוק שבו אנחנו רואים את פרישת האהבה של אוליבר ואליו, על רקע הנופים האיטלקיים המצולמים לעילא.
כדי שנוכל לחוות דרכם את המפגש המאושר שלהם, גואדנינו לא יכול היה להרשות לקשר הזה להימשך. מערכות יחסים ארוכות טווח פשוט אינן קולנועיות כל כך… כי ״המשך״ פירושו שגרה; הרומנטיקה מוחלפת בהדרגה במושגים מפוכחים, כמו ביטחון ויציבות — לא מאוד הרפתקני; האינטימיות שבהיכרות עמוקה — לא ממש מפתיעה; המשברים שמחויבות ארוכת טווח אמורה לעמוד בהם — רחוקים מקלילותה של אהבת קיץ חטופה.
היופי הטמון באהבה מתמשכת ומחויבת לא יגולם בתפאורה של חופשת קיץ באיטליה. הוא היה מקבל ייצוג הרבה טוב יותר בסצנות הרבה פחות אסתטיות של היום‑יום. למעשה, מערכת היחסים של הוריו של אליו – שנראית הרמונית מספיק כדי לזכות בזרקור – נמסה אל הרקע.
האמת היא, האם בכלל יש סרטים שחוגגים אהבה ארוכת טווח "פשוטה"? וזאת בלי קביים של משולשי אהבה, מחלה סופנית (וכמובן שזה מזמין את "אהבה" של מיכאל הנקה), או סרט שמסתיים בנוחות בחתונה של שתי נשמות תאומות שהלכו נגד כל הסיכויים... אפילו לפני הזריחה ולפני השקיעה לא בחרו בכיוון הזה. גרוע מכך, בסרט השלישי בטרילוגיה, לפני חצות – שבו הם כבר הופכים לזוג "אמיתי", הוא מתחיל לפקפק בהחלטות חייו, והקשר שלו עם סלין עומד בסכנה.
אז איך גואדנינו ניגש ליצירה, וליצירה מחדש, של של מהות האהבה, המוגברת על‑ידי האסתטיקה הסובבת?
הוא מאפשר לנו להיות עדים לHingabe של הגיבורים.
מילה גרמנית שקשה לתרגם, המבטאת התמסרות מוחלטת תוך ויתור על העצמי, ולעיתים מיוחסת למיניות נשית. זוהי תערובת של מחויבות, מאמץ, להט ותשוקה; היא נובעת מן היכולת גם להיפתח באמת וגם להסכים לקבל. (ויקיפדיה).
אדית שטיין, פילוסופית גרמניה ותלמידתו של אדמונד הוסרל, כתבה על Hingabe באהבה:
המסירה חסרת הפשרות של האדם לאדם האהוב עליו... המתאפשרת בזכות אמון חסר מנוח... [היכולת] להזדהות עד תום עם הזולת, עד כדי כך שהחוויה היא של צעד לתוך נשמתו. כך, במערכת יחסים בין שני בני אדם, אהבה וידיעה הולכות ומתקרבות זו לזו ללא הרף. (Stein, Edith, Was Ist Der Mensch? עמ' 31)
Hingabe היא אחד הביטויים העוצמתיים ביותר של אהבה, בגוף ובנפש. אוליבר ואליו: שני גברים שאינם רואים בעצמם הומוסקסואלים, נמשכים זה לזה כמגנטים, עם פרק זמן מוגבל להתגבר על שדים פנימיים, לפתות זה את זה, לחוות את התפרצות האהבה ולהתמודד עם שברון הלב הבלתי נמנע — מסגרת מושלמת ל־Hingabe.
ובכל זאת, גואדנינו עוקף בעדינות לאורך הסרט את נושא ההומוסקסואליות. זה מחזק אצלי את התחושה שהסיפור כאן אינו על סיפור האהבה, או על סיפור האהבה שלא מומשה; אלא על "נתיחה" של פיתוי, התקרבות הולכת וגוברת, עמימות מסובכת, מתח מיני והתמסרות – ציור דיוקן של "להתאהב", עד רמת הסיבים היסודיים ביותר שלו.
בדיוקן הזה, CMBYN מעורר זיכרונות אוניברסליים אך גם פרטיים מאוד שכולנו נושאים בתוכנו: חוסר היכולת להירדם בלילה; בדיקה אובססיבית של השעה, החרדה מפני המפגש הקרב; הנשימה העמוקה לפני שמגייסים אומץ להודות באהבתנו; הדמעות והמבט הקפוא, המשתקים אותנו משברון לב. כולנו היינו שם. הזיכרונות האלה עמוקים כל‑כך בתוכנו, שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו איתם ממש בלומברדיה, או שנשבים מחדש בתוך אהבת הקיץ שלנו... המהלך האמנותי של גואדנינו היה לזהות את הרגעים המדויקים ביותר במחזור החיים של ההתאהבות, ולתת להם ייצוג מדויק לא פחות דרך עדשת המצלמה.
כשאני מנסה להבחין בין העלילה (אוליבר ואליו שמתאהבים) לבין בניית הסצנה (חופשת קיץ באיטליה), עולה בי השאלה, למה ניתן משקל רב יותר? אני מנסה לדמיין העתק‑הדבק של הדמויות של אליו ואוליבר והדיאלוגים שלהם אל תוך עיר יומיומית, אפורה וגשומה – האם זה היה עובד? האם זה היה גורם לנו לאותו אפקט; ועליהם – האם בכלל היו מתאהבים בהקשר כזה?
ברור שהסטינג ממלא תפקיד פעיל בסרט הזה: הבית הכפרי האידילי, הארוחות השופעות בגינה, הבריכה (שהיא בבירור המקום שבו אוליבר עורך את מאמרו ומבקש את דעתו של אליו), הנסיעות באופניים בכפר והטבילות הספונטניות בנהר שמסמלות חירות, המלודיה המפתה של השפה האיטלקית... כל זה בתוך אווירה כוללת של dolce far niente… המועצמת באלגנטיות על‑ידי הפסקול, שאינו פחות חשוב כלל ביצירת האטמוספירה.
כצופה, קשה לי להחליט אם נשאבתי לתוך הדמויות, או דווקא לתוך אותו מכלול חלומי: חופשה, איטליה, נעורים... מרחב שטוף יופי אסתטי, המשחק בכל החושים שלי. נראה לי שגואדנינו התייחס לתפאורה כאל שחקן נוסף על הסט.
סטינג חלומי, זיכרונות של זמנים חלפו, התפרשות האהבה וסיומה הכואב – אפשר להבין איך אוריאל קישר זאת אל זאוס ואל מצבנו האנושי של "חיפוש תמידי אחר מחציתנו השנייה (...) כשאחד פוגש את מחציתו השנייה (...) לא יסור זה מצדו של זה", ומכאן השאלה "למה שנשמות תאומות יוותרו על כל זה?". אבל כפי שהמשך הציטוט מבהיר:
"התשוקה והחתירה אל השלם נקראות אהבה"
הדגשה על תשוקה ועל חתירה. אהבה — או שמא החיים עצמם — אינה מגיעה לשיאה במציאת השלם וב״אושר ועושר עד עצם היום הזה״; היא טמונה בעצם החתירה הנצחית.
אז האם נגזר עלינו להתאוות לנצח? כשם שאנו כמהים להפוך לשלמים דרך אהבה, אנו כמהים גם אל ילדותנו המושלמת בדמיון.
אפשר לקרוא לזה נוסטלגיה או מלנכוליה – רבים מאיתנו יעבירו את חייהם הבוגרים בגעגועים לתחושת החירות של חופשות הקיץ, לחוסר הדאגה – בין אם זה היה נכון בזמן אמת ובין אם לאו... האם לא טמון בגעגוע עצם הרצון למימוש האשליה שלנו?
בסצנה הלפני‑אחרונה, כשאוליבר מתקשר לאליו להודיע שהוא מתחתן, אליו קורא לו בשמו: "אליו אליו אליו". אוליבר עונה באותו אופן: "אוליבר", ומוסיף בקול כבד: "אני זוכר הכול".
עד כמה היו הזיכרונות האלה נשארים שלמים, אילו היו נשארים יחד לאורך השנים? כמו בכל מערכת יחסים, היו מגיעים גם הריבים, הדפוסים הקבועים וכדומה. לא שהיו מפסיקים לאהוב זה את זה. אבל זיכרון השלמות היה נפגם. אולי לעיתים אנחנו מעדיפים את הגעגוע, כי הוא שומר על האשליה שאחדות יכולה להתקיים; הופך אותה לחסינה מפני המציאות הקשה של בדידותנו הלא־שלמה, שאין לה גאולה.
נראה לי שגואדנינו היה מאשר ש"רגעי אפרסק טהורים" אכן קיימים, אבל שהם מצריכים נסיבות יוצאות דופן. לכן אוליבר היה חייב לעלות לרכבת, בעוד אליו נשאר מאחור. הנאום של האב, טענתו של אוליבר שנים אחר כך שהוא זוכר הכול, והמבט האינסופי של אליו אל תוך הלהבות, גורמים לי לחשוב שנפשותיהם יהיו כרוכות לנצח, לא דרך הזיכרונות, אלא דרך החוויה המשותפת של היותם מחציות משלימות זו לזו, שנשארו שלמות רק כדי שיהיה אפשר להתגעגע אליהן, כמצוות זאוס. השאלה שלי היא אם זה מנחם – או עינוי?
תגובות