אמנות הצחוק, מעשה הכעס
אם הקומדיה היא "אמנות פיזור המתח", כפי שהאנה גדסבי מגדירה זאת, הרי שהיא מבקשת סוג אחר של "פיזור מתח" – האמנות, והמעשה, לא של הקלה על המתח אלא של הפצתו. לאן?
כשאני בודד אני לפעמים מחפש נחמה בסטנד‑אפ, ונטפליקס שמח לספק. כך יצא שביום שני שעבר צפיתי במופע של הקומיקאית האוסטרלית האנה גדסבי, ננט [יש ספוילרים בהמשך]. זה היה כיף, עד שכבר לא היה — והמופע נעשה מפוכח, קודר, מעצבן, מתסכל ומעורר מחשבה עד העצם – בקיצור, אהבתי אותו מאוד. ועכשיו, כרגיל, אני לא יכול שלא לתהות, מה כל זה אומר.
פבלו פיקאסו, מאיה עם הבובה, 1938
[מאיה, הבת של מארי‑תרז, קראה לבובה שלה בשם ננט,
ואפשר לדמיין שגדסבי ידעה את זה...]
ככל שננט נמשכת, הצחוקים מתמעטים. היחס ההפוך הזה עלול לחסל כל סטנד‑אפ רגיל, אבל ננט הוא לא מופע קומדיה טיפוסי. בעצם, ייתכן שהוא בכלל לא מופע קומדיה. ההבנה הזאת עלולה לערער את חוויית ננט – חלק מן הקסם והעוצמה שלו טמון בהפתעה: אנחנו לא מצפים לפנייה הדרמטית שהוא עושה באמצע. אבל מעבר לאפקט ההלם, ואני מניח שלפחות חלק מן הצופים כבר יודעים לאן הם נכנסים, המסרים של גדסבי חשובים, והם חורגים מכל "תיאטרון" שובר־ז׳אנרים (כך גדסבי עצמה מכנה את המופע).
החתיכה החסרה
אנחנו לא מצפים לפנייה הדרמטית, אבל סימני האזהרה שם מן ההתחלה. גדסבי מסבירה: "קראתי למופע ככה [ננט] בערך בזמן שפגשתי אישה בשם ננט, שחשבתי שהיא מאוד מעניינת, כל כך מעניינת... 'ננט', חשבתי, 'אני בטוחה שאני יכולה לסחוט ממך שעה של צחוקים, ננט, ממש בטוחה'. אבל... מתברר שלא."
זה מצחיק (וכמובן, טקסט כתוב לא יכול להעביר את העושר של ההגשה של גדסבי), אבל הכאב מסתתר שם מול העיניים, עם רמז לכעס (בריאיון מאוחר יותר סיפרה גדסבי שננט הסתכלה עליה כאילו היא "חלאת המין האנושי"). על ננט עצמה לא נשמע עוד, אבל ההחלפה בין צחוק לכעס תלך ותתגלה.
גדסבי מלמדת את אמנות הצחוק: "בדיחה היא פשוט שני דברים, היא צריכה שני דברים כדי לעבוד. הכנה ופאנצ׳ליין. אני גורמת לכם להרגיש מתוחים, ואז אני גורמת לכם לצחוק, ואתם כזה, 'תודה על זה. הייתי קצת מתוח'." הכול סובב סביב שחרור המתח, ורצוי ביחד: "צחוק הוא דבר מאוד טוב לאדם. כי כשאתם צוחקים, אתם משחררים מתח... אפילו יותר טוב לצחוק עם אנשים אחרים כי צחוק מדבק. אתם יכולים לשחרר יותר מתח כשאתם צוחקים עם אחרים."
ננט אולי הוא אירוע חברתי, אבל עבור גדסבי זה עניין אישי, כמו עבור רבים מהקומיקאים שלועגים לכאב שלהם כדי לעמעם אותו. ״למדתי את אמנות פיזור המתח מאז שהייתי ילדה״, היא מספרת לנו, ״זו הייתה טקטיקת הישרדות״. ובצדק. טסמניה, האי שבו נולדה, מתאפיינת ב״מאגר גנטי קטן להחריד״ לצד הומופוביה המונית: ״הומוסקסואליות הייתה פשע — וחטא״.
זה די והותר כדי לרסק כל ילדה צעירה שצועדת בחטא מחוץ לגבולות הנורמלי‑חברתי והנכון‑אלוהית. גדסבי נזכרת, בהומור, במקרה שבו איזה בחור איים עליה כי התחילה עם החברה שלו, ורק אחר כך קלט שהיא אישה, ואמר: "סליחה, התבלבלתי. חשבתי שאת פאקינג הומו... שמנסה להתחיל עם החברה שלי." כילדה, גדסבי, שהיא היום לסבית גאה, מצאה נחמה במצעדי הגאווה בטלוויזיה, אף שגם זה כנראה לא היה התאמה מושלמת: "'אלוהים. כמה שהם אוהבים לרקוד ולחגוג.' הייתי יושבת וצופה בזה ואומרת, 'לאן... לאן ההומואים השקטים... הולכים?'"
אולי ללכת לעשות קומדיה. אבל לא עוד. "בניתי קריירה על הומור של לגלוג עצמי... ואני לא רוצה לעשות את זה יותר", אומרת גדסבי, "כי אתם מבינים מה זה אומר הומור של לגלוג עצמי כשמישהו כבר חי בשוליים? זה לא ענווה. זו השפלה." בעיני גדסבי, כך נדמה לי, הומור כבר אינו דרך צנועה לאלף את הבושה; במקום זאת, כשהוא הופך כאב לבידור, הוא משרת את הנורמות שיצרו מלכתחילה את תחושת הבושה. במיוחד, גדסבי חשה בחדות שהבושה לא הייתה על מה שהיא עושה, אלא על מי שהיא. "לא הייתי צריכה להמציא את המתח. אני הייתי המתח", היא אומרת לנו, והוא טרף את תחושת העצמי והערך העצמי שלה:
לא יצאתי מהארון בפני סבתא שלי בשנה שעברה כי אני עדיין מתביישת במי שאני. לא ברמה האינטלקטואלית. אבל, עמוק בפנים, עדיין יש בי בושה... מה שעושים הוא להפנים את ההומופוביה הזאת וללמוד לשנוא את עצמך. לשנוא את עצמך עד הליבה. ישבתי ספוגה בבושה... בארון, עשר שנים. כי הארון יכול רק למנוע ממך להיראות. הוא לא חסין‑בושה. כשמטביעים ילד בבושה, הוא לא יכול לפתח את המסלולים העצביים שמעבירים מחשבה... אתם יודעים, מעבירים מחשבות של ערך עצמי... שנאת‑עצמי היא תמיד רק זרע שנשתל מבחוץ‑פנימה.
גדסבי מסכמת: "הגיע הזמן... שאני אפסיק... עם קומדיה." אז מה כן, אם לא זה? היא הולכת בעקבות אמה, שבמבט לאחור העזה להביט בבושה, ובאשמה, של עצמה, ואמרה להאנה: "הדבר שאני מצטערת עליו הוא שגידלתי אותך כאילו את סטרייט. לא ידעתי אחרת. אני כל כך מצטערת. ידעתי... הרבה לפנייך... שהחיים שלך יהיו כל כך קשים. ידעתי את זה, ורציתי יותר מכל בעולם שזה לא יהיה המצב. ואני יודעת שהחמרתי את זה, כי רציתי שתשתני כי ידעתי שהעולם לא ישתנה..."
אבל נדמה שגדסבי נחושה לעזור לשנות את העולם דווקא על ידי שינוי – לא של מי שהיא, אלא של האופן שבו היא מתמודדת עם העולם. "אני צריכה לספר את הסיפור שלי כמו שצריך", וזה אומר לצאת שוב מחוץ לגבולות. אם לבדיחה יש שני חלקים, שמסתיימים בפאנצ׳ליין, לסיפור אמיתי יש חלק שלישי: לשמר את המתח, לתת את המכה – ישר לפנים שלנו. זו החתיכה החסרה בפאזל של חייה, וגדסבי רוצה להניח אותה במקומה, מצחיק או לא.
״קולבק״ (חזרה לבדיחה מוקדמת), כפי שלימדה אותי ויקיפדיה, היא "בדיחה שמתייחסת לבדיחה שסופרה קודם באותו סט... בדרך כלל משתמשים בה בסוף הסט או קרוב אליו, כי המטרה היא ליצור את הצחוק הכי גדול בסוף סט קומדיה." גדסבי חוזרת אחורה לא בשביל צחוקים, אלא בשביל כאב וכעס. "אתם זוכרים את הסיפור על הצעיר שכמעט הרביץ לי מכות?" היא שואלת אותנו. זה היה סיפור מצחיק, אבל – ובגלל שהוא היה כזה – הוא היה חסר:
לא יכולתי לספר את החלק של הסיפור שבו האיש הזה קלט את הטעות שלו. והוא חזר. והוא אמר, 'אה, לא, הבנתי. את לסבית מזוינת. מותר לי לפרק אותך במכות', והוא עשה את זה! הוא הרביץ לי מכות רצח ואף אחד לא עצר אותו. ואני לא... דיווחתי על זה למשטרה, ולא נסעתי לבית‑חולים, והייתי צריכה. ואתם יודעים למה לא עשיתי את זה? כי חשבתי שזה כל מה שאני שווה. וזה מה שקורה כשמטביעים ילד אחד בבושה ונותנים רשות לאחר לשנוא. והמתח הזה, הוא שלכם. אני לא עוזרת לכם יותר.
"אתם", כלומר – בעיקר גברים, אותה "תת‑קטגוריה של בני אדם" שניכסה לעצמה כוח ועליה לשאת באחריות על השימוש לרעה בו. האם ההאשמה הזאת עצמה עלולה להפוך לסיבה להשרות על [גברים] בושה, ולתת [לנשים] רשות לשנוא אותם? גדסבי אומרת שהיא לא רוצה בכך, לפחות לא בחלק השני. "אני לא שונאת גברים, אבל אני מפחדת מגברים... כי זה היה גבר שהתעלל בי מינית כשהייתי ילדה. זה היה גבר שהרביץ לי מכות רצח כשהייתי בת 17, בשיאי. אלה היו שני גברים שאנסו אותי כשבקושי הייתי בשנות העשרים שלי." זה לא מיזאנדריה (שנאת גברים) אלא אנדרופוביה (פחד מגברים) שמולידה, וניזונה, מן הכעס של גדסבי. אם הקומדיה היא "אמנות פיזור המתח", כפי שהיא מנסחת זאת, הרי שהיא כעת מחפשת סוג אחר של "פיזור מתח" – האמנות, והמעשה, לא של הקלה על המתח אלא של הפצתו. לאן?
פרחי זין וחמניות
גדסבי יוצאת שוב אל טריטוריה בלתי צפויה – האמנות. "ההיסטוריה של האמנות המערבית היא פשוט ההיסטוריה של גברים שמציירים נשים כאילו הן אגרטלי בשר לפרחי הזין שלהם", היא מסכמת, "היסטוריה של האמנות לימדה אותי שתמיד היו רק שני סוגי נשים. בתולה או זונה..."
שנון ומטריד — ואני מניח שזה בדיוק מה שגדסבי מכוונת אליו. האם זה באמת מה שכל האמנות עוסקת בו? (ולמה רק אמנות מערבית?) אני תוהה אם גדסבי, שסיימה לימודי תולדות האמנות, התמודדה עם השדים שלה בעוצמה הגדולה ביותר דווקא בתחום הזה – שבו היופי היצירתי אכן נשלט במידה רבה בידי גברים, שלעתים קרובות החפיצו נשים.
וגם כאן היא מרשה לשנאה, ממוקדת, להיכנס: "אני לא אוהבת את פיקאסו. אני פאקינג שונאת אותו", על שום השנאה שלו – לנשים: "פיקאסו סבל... מהמחלה הנפשית שנקראת מיזוגיניה", וזה מחליא עוד יותר "אם אתה גבר הטרוסקסואל. כי אם אתה שונא את מה שאתה משתוקק אליו, אתה יודע מה זה? פאקינג מתוח!"
מתוח מדי, אולי, בשביל פיקאסו, שאמר פעם: "בכל פעם שאני מחליף נשים אני צריך לשרוף את הקודמת. ככה הייתי נפטר מהן. הן לא היו שם כדי לסבך לי את הקיום. אולי זה גם היה מחזיר לי את הנעורים. אתה הורג את האישה ומוחק את העבר שהיא מייצגת." ובסדר, הבחור המציא את הקוביזם, וערבב באופן חדשני כמה נקודות מבט באותה יצירה, אבל כפי שגדסבי שואלת בחדות, "האם איזושהי מהנקודות האלה היא נקודת המבט של אישה?"
על הרומן שלו עם מארי‑תרז וולטר, שהייתה בת שבע‑עשרה כשנפגשו, אמר פיקאסו, "זה היה מושלם. אני הייתי בשיאי, והיא הייתה בשיאה." גדסבי משיבה באמירה שצריכה הייתה להיות מובנת מאליה: "נערה בת 17 אף פעם, אף פעם, אף פעם לא בשיאה!" והנה לכם, היא מסכמת במרירות, "האמן הגדול של המאה העשרים... בואו נעשה את האמנות שוב גדולה, חבר׳ה."
ובכל זאת, בזמן שאנחנו מציירים בצבעים קודרים את המילה פטריארכיה על הקנבס שלנו, מותחים קו מחבר, מיזוגיני, בין פיקאסו לטראמפ, אולי ראוי לומר עוד דבר מובן מאליו, ש"אף אחד לא מושלם", שפיקאסו לא באמת סיים בשריפת נשותיו, שהוא וולטר כנראה גם היו מאוהבים עד כלות, שוולטר, מבחינתו של פיקאסו, "הצילה את חייו", ובכן, גם עזרה לו להמשיך מעבר לקוביזם…
לידיה גסמן, חוקרת פיקאסו נודעת, מפרטת את ההתפרצויות שלו של דברי נקם, לעיתים ארסיים, ומסכמת ש"פילוסופיית הנקמה שלו כהשבת צדק קדושה התפתחה מתוך פילוסופיית אהבה. הוא שנא, מפני שהוא אהב." האם אותו מיזוגין יכול היה גם לאהוב, לא רק את עצמו ואת עבודתו? פיקאסו חשב שכן. הוא מתאר את יחסיו עם מארי‑תרז כ"היסטוריה מוחשית ואמיתית של אהבה שאין דומה לה, טרייה כמו ורד בשיח ורדים המחייך אל השמש", ומאמין שהם מגלמים את "התמונה המושלמת ביותר של האינסוף / אני חי בה והיא חיה בי." הוא כותב למארי‑תרז: "אני כל כך שמח להיות שייך לך, כל כך שלך — לך, שאני אוהב כל כך, חברתי."
"כוח וכסף, אמנות תמיד שם", אומרת גדסבי, אבל בלי קשר למה שנחשוב על הרומן של פיקאסו עם מארי‑תרז, היו שם גם אהבה ויופי – שפרקו מתחים (לשני הכיוונים) – כשהיא היוותה השראה לחלק מ‑הציורים החודרים ביותר של פיקאסו [למשל, "נערה לפני מראה" של פיקאסו, שהצגנו בפוסט אחר לא מזמן].
פבלו פיקאסו, אישה עירומה בכורסה אדומה, 1932
בסך הכול, האם הפיכת אנשים לאובייקטים, גברים ונשים כאחד, היא באמת פשע נורא כל‑כך? כולנו עושים את זה מדי פעם, אם נודה בכך ואם לא, לא מעט במין ובאמנות (כולל אמנות הצחוק). מדי פעם אנחנו עושים את זה גם לעצמנו (סלפי, מישהו?). הצרה איננה ההחפצה המזדמנת, אלא ההקשר האפשרי שלה – דה‑הומניזציה מתמשכת. מה שהופך סלפי למותר מבחינה מוסרית (גם אם מטריד בהיבטים אחרים) הוא שאנחנו בוחרים להפוך את עצמנו, לרגע החשיפה, להופעה שלנו – לדברים, ולעיתים "לשתף" את האובייקטים הללו עם אחרים דווקא כדי להבליט את הסובייקטים שלנו: הנה אני לכאורה נהנה – תראו איזה אדם כיפי אני... כשאנחנו מצלמים אחרים, מציירים אותם, נוטלים בהם עונג – אם הם בוחרים בכך, מנמקים את הבחירה, פועלים מתוכה ולוקחים עליה אחריות – ההחפצה הזאת יכולה לבטא, ולא לבטל, יכולת פעולה ואוטונומיה אנושיות. הוציאו את החירות מן המשוואה, והחפצה הופכת לדה‑הומניזציה. לצייר אישה עירומה שמסכימה לכך זה דבר אחד; להתהלך בעולם כאילו נשים קיימות בשביל העונג שלי זה דבר אחר לגמרי. הבעיה היא שהראשון עלול לעודד את השני.
נכון, בעלי הכוח אולי מועדים יותר למדרון החלקלק הזה, אבל גם חסרי הכוח עלולים להתפתות להפוך אחרים, ואת עצמם, לדברים. גדסבי מצהירה בתקיפות "אני יכולה למקם את עצמי כקורבן", אבל "אני לא קורבן". וזה חשוב, כי תרבות של קורבנוּת היא תרבות של דה‑הומניזציה (עצמית). האטימולוגיה של "קורבן" כ"יצור שנהרג כקורבן דתי" אומרת הרבה: לקורבן אין בחירה, הוא דבר (מת). אבל בני אדם (חיים) תמיד יכולים לבחור. זו הסיבה שאני מוצא את האמירה הפשוטה של גדסבי, "הומוסקסואליות בבירור לא בחירה", מטרידה: המיניות האנושית היא (גם) בחירה. הומוסקסואליות איננה רעה, קל וחומר חטא, לא מפני שאי אפשר אחרת, אלא דווקא מפני שלכל אדם יש כל זכות לממש את חירותו המינית, לבדו ועם אחרים שמממשים את חירותם.
ייתכן שנפקפק בקלות אם פיקאסו הלך בשביל של חירות הדדית, ובעיני גדסבי זהו טעם מספיק כדי לפסול את האמנות שלו. אבל נדמה שהיא ממילא לא אוהבת אותה יותר מדי: "מה דעתכם שתורידו את השם של פיקאסו מהציורים הקטנים שלו ותראו כמה השרבוטים שלו שווים במכירה פומבית? פאקינג כלום! אף אחד לא מחזיק בעירום עגול מלגו, הם מחזיקים פיקאסו!" ייתכן מאוד, אבל האם זה כתב אישום נגד עבודתו של פיקאסו או נגד מצבה הקפיטליסטי של האמנות?
ובכן, היופי בעיני המתבונן וכל הג׳אז הזה, אבל גדסבי ואני באותו צד כשהדברים מגיעים לוואן גוך. מניין החן והעונג של החמניות? גדסבי דוחה אי‑יציבות נפשית כמקור אפשרי ליצירתיות [שאלה שעוד מתווכחים עליה], ובמקום זאת טוענת ש"אולי יש לנו את החמניות דווקא כי... ואן גוך לקח תרופות" [תיאוריה מגניבה, אבל חלשה].
ובכל זאת, אם הפטריארכיה פוסלת אמנים, ואת עבודתם, מה נעשה עם וינסנט, שלעתים ביטא עמדות שפחות עולות בקנה אחד עם פמיניזם במלואו ב‑מכתבים המרגשים שלו לאחיו, תאו, וכתב, למשל, ש"נשים לא תמיד מגלות במחשבותיהן את האנרגיה והגמישות של הגברים, שהם נוטים להרהור ולניתוח." ו(בכל זאת?) במכתב אחר הוא כותב, "אינני יכול לחיות בלי אהבה, בלי אישה. לא הייתי מייחס כל ערך לחיים אלמלא היה בהם משהו אינסופי, משהו עמוק, משהו אמיתי. כל אישה בכל גיל יכולה, אם היא אוהבת והיא אישה טובה, לתת לגבר, לא את אינסופיותו של רגע, אלא רגע של אינסוף."
נקודת המגוז
אבל איזה רגע יכולה, וצריכה, אישה לתת לעצמה – ולעולם הזה? אולי רגע של צחוק, אבל מן הסוג הטוב יותר. "אתם יודעים על מה צריך לכוון את הבדיחות שלנו עכשיו?" שואלת גדסבי, "על האובססיה שלנו למוניטין. אנחנו אובססיביים. אנחנו חושבים שמוניטין חשוב יותר מכל דבר אחר, כולל אנושיות." אבל הקומיקאים נכשלו במשימה והפכו אובססיביים באותה מידה להופעה החיצונית, אומרת גדסבי, ומזכירה את ביל קוסבי (אבל לא את לואי סי.קיי), ומסכמת בקדרות: "אני לעולם לא אפרח. אבל לכן... אני חייבת לפרוש מקומדיה. כי הדרך היחידה... שבה אני יכולה לספר את האמת שלי ולשים מתח בחדר היא עם כעס."
האם אם כן נחליף סטנד‑אפ קומדיה בסטנד‑אפ זעם, ונשחזר את שתי דקות השנאה (ב‑1984 של אורוול), נגד אויבי המגדר? באחד הרגעים החדים והנוגעים ללב ביותר במופע, גדסבי מתנערת מן הכיוון הזה:
אני כועסת, ואני מאמינה שיש לי את כל הזכות לכעוס! אבל מה שאין לי זכות לעשות זה להפיץ כעס. כי כעס, ממש כמו צחוק, יכול לחבר חדר מלא זרים כמו שום דבר אחר. אבל כעס, גם אם מחובר לצחוק, לא... יקל על המתח. כי כעס הוא מתח. הוא מתח רעיל, מדבק... והוא לא מכיר שום מטרה אחרת חוץ מלהפיץ שנאה עיוורת, ואני לא רוצה חלק בזה.
הדברים האלה ריגשו אותי, וגם עוררו בי חשש. נדמה שגדסבי מודעת, בכאב, כמה מסוכן מעשה הכעס יכול להיות, ובכל זאת, היא העלתה את ננט שוב ושוב (המופע בנטפליקס איננו אירוע חד‑פעמי). ייתכן מאוד שזה לטובה – שיישאר הכעס; הוא יכול להיות מטהר, כפי שגדסבי עצמה גילתה: "כשהתחלתי להופיע איתו, הייתי הרבה יותר כועסת. אני חושבת שזה היה חלק מתהליך האבל, במשך זמן מה באמת הייתי נסערת לגמרי. לקראת הסוף למדתי להיות רגשית בלי להיות נסערת. אני חושבת שהגעתי לנקודה של בגרות רגשית קרוב לסוף."
אבל כדי להגיע לבגרות הזאת, הסיפור התלת‑חלקי של גדסבי היה זקוק נואשות לחלק רביעי, חתיכה חסרה נוספת, שמעבר לכעס...
אני לא רוצה לאחד אתכם בצחוק או בכעס. רק הייתי צריכה שיקשיבו לסיפור שלי, שירגישו ויבינו אותו בני אדם בעלי מחשבה עצמאית. כי, אם תרצו או לא, הסיפור שלכם... הוא הסיפור שלי. והסיפור שלי... הוא הסיפור שלכם. אני לא רוצה שהסיפור שלי יוגדר על ידי כעס. כל מה שאני יכולה לבקש הוא בבקשה תעזרו לי לשמור על הסיפור שלי. אתם יודעים למה יש לנו את החמניות? זה לא בגלל שוינסנט ואן גוך סבל. זה בגלל שלוינסנט ואן גוך היה אח שאהב אותו. דרך כל הכאב, היה לו חבל, קשר לעולם. וזה... המוקד של הסיפור שאנחנו צריכים. חיבור.
וגדסבי אמיצה דיה כדי להתחבר, אולי אפילו להתפייס בחצי לב, עם מי שהיא שונאת: "באופן אירוני, אני מאמינה שפיקאסו צדק. אני מאמינה שנוכל לצייר עולם טוב יותר אם נלמד איך לראות אותו מכל הפרספקטיבות, מכמה שיותר נקודות מבט שנוכל."
אני מסכים בכל לב. דמיינו לעצמכם שני קווים שרצים במקביל במציאות (נניח פסי רכבת) וצפו בהם מתכנסים אי שם לפניכם. באמנות הפרספקטיבה, ההתכנסות הזאת באופק נקראת "נקודת מגוז". אם אמנות הצחוק ומעשה הכעס מתכנסים, זו נקודת החיבור הזאת, אותו אופק, שעלינו לחפש.
אבל ההתכנסות עמוקה מזה. פרספקטיביזם איננו רחוב חד‑סטרי; עליו לכלול את כל המשתתפים האנושיים. מרגרט אטווד אמרה פעם את המשפט המפורסם, "גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם. נשים מפחדות שגברים יהרגו אותן." אם היא צודקת, ננט מראה למה יש כל כך הרבה פחד וזעם בין‑מגדריים בימים אלה. אבל מוקדם במופע, כשהוא עדיין בחלק הכיפי, גדסבי אומרת לנו את העובדה הפשוטה והיפה ביותר: "ידעתם שלבני אדם גברים ולבני אדם נשים יש יותר במשותף... מאשר שלא? ידעתם את זה?"
אנחנו צריכים לדעת. עלינו להחזיק בהתכנסות העמוקה יותר הזאת, בנקודת המגוז הרחוקה ביותר, כדי שלא נאפשר לה להיעלם באמת.
תגובות