אני רואה אותך
(או: האני־אני של התודעה)
הערת־המשך מעט מורחבת ל״מה אתם רואים?״, המחשה מעולה לחופש (בחירה) ולעובדתיות (מציאות כפויה) השזורות זו בזו.

אני חושב שיש כאן לפחות שלוש בחירות, בזו אחר זו. הבחירה הראשונה היא של האמן הגרמני האלמוני, שלדעתי התכוון ליצור את ה״כפל־משמעות״ החזותי הזה.

הבחירה השנייה היא שלנו, הצופים — הבחירה לבחור.
אסביר באמצעות המחשה. זה עתה התבוננתי במדרגות שרדר, ויכולתי לראות רק את אלה העולות מימין למטה לשמאל למעלה. בחיי שלא הצלחתי לראות את הגרסה ההפוכה.

התסכול הזה ומעשה של רצון — מציאת תמונה אחרת והליכה בעקבות ההצעה להעביר את המוקד מא׳ לב׳ — הם שאפשרו לי לראות.
אני חושב שהתנועה הזאת — הבחירה לבחור, ובעצם הרצון לבחור — נמצאת בלב ה״או־או״ של קירקגור. והיא משמעותית אף יותר כשההכרה בבחירה — כשהארנב החבוי מתגלה — מתבהרת לך בעזרתו של אדם אחר, בעזרת הערות שאנו מחליפים (״עכשיו אני רואה את זה״) או, טוב מכך, אימוץ נקודת המבט של האחר (״אני רואה אותך — ולכן גם את זה״).
הבחירה השלישית מתרחשת ברגע שהאפשרויות נעשות גלויות. אבל איני בטוח שבחירה בברווז או בארנב אכן מאפשרת לנו ״להשיג נחמה וביטחון באמצעות התחייבות בלעדית לתפיסה אחת״. הכול ארעי כל כך. אחרי הכול, העובדתיות/המציאות ממשיכה לבעוט בנו בחזרה: ברגע שראית את הברווז, אינך יכול שלא לראות אותו.
ברגע שראית את הברווז, אינך יכול שלא לראות אותו. או שמא אתה יכול?
זו הסיבה שאני אוהב את האיור של 12 הנקודות השחורות; הוא מאפשר בחירה ובו בזמן מתריס נגדה: אפשר להתמקד בנקודה יחידה ולהשחיר אותה בעין התודעה — אבל פה ושם אתה מוכרח להבחין בנקודות אחרות, המגיחות ונעלמות, ומרמזות שאולי ביכולתך לבחור אחרת.

יתרה מזו, העובדתיות חורגת מגבולותיו של האיור עצמו. היא נטועה בביולוגיה; המוח שלנו, כביכול, מתוכנת מראש להקשיח פרשנות ולהפוך אותה לאמת. גם החברה והתרבות מייצרות עובדתיות. אולי זה מסביר מדוע אמריקאים, צעירים ומבוגרים כאחד, נוטים לראות ארנבון בחג הפסחא, וציפור/ברווז באוקטובר (אני מתאר לעצמי שבפסחא, לנוכח הטירוף, הארנב־ברווז עצמו היה עשוי בהחלט לבחור להיות האחרון).

אבל אם הצדק איתך, אם ביכולתנו ״לאלף את התפיסה שלנו״ כך שלא נראה את מה שכבר ראינו, אז נדמה לי שזה פחות עניין של בחירה באחד על פני האחר, ויותר עניין של ביטול אחד מהם, כדי שלא נצטרך לבחור. האם לא זה עמד בלב השיחה שלנו על שמש נצחית בראש צלול? אבל האם עלינו לפנות למדע בדיוני כשאנחנו יכולים לנסות זאת בעצמנו (או בעזרת חומרים ומדע): להרפות מארנבים מסוימים כדי שנוכל להתמקד בברווזים שבחיינו?
הניסיון שלא לראות את מה שכבר ראינו עשוי להיות פחות עניין של בחירה בנקודת מבט אחת על פני אחרת, ויותר עניין של ביטול אחת מהן, כדי שלא נצטרך לבחור.
וכל זה אינו אומר דבר על הבחירה הרביעית, היצירתית הרבה יותר, זו שהעלית בסוף, הקוראת לנו להתעלות בדמיון מעל הנתון ולבנות עולמות חדשים בין העובדתיות לפנטזיה.
לבסוף, אם מניחים את המרקסיזם בצד, המעבר מארנב/ברווז המופיעים בזה אחר זה לארנב+ברווז המופיעים בו־זמנית, אף שנדמה שהוא בלתי אפשרי, עשוי להיות נפוץ יותר מאי פעם — תרגיל בחשיבה כפולה אורווליאנית — אבל על כך בפוסט אחר, עם פוליטיקה משלו...




תגובות