האם אנחנו זקוקים לאלוהים כדי להיות בני אדם?
אולי אנחנו זקוקים לאלוהים כדי 'לקוות כנגד כל תקווה', כדי לחלום את החלום הבלתי־אפשרי, אבל חופש כזאת מחייבת קפיצת דמיון, לא קפיצת אמונה דתית
כשגדלתי, אלוהים אף פעם לא היה רחוק, ולעיתים קרובות היה שם למעלה. לא רק מפני שנולדתי וגדלתי בירושלים – שבה אלוהים כנראה נמצא כל כך גבוה עד שהוא מעלים עין מההזנחה המוניציפלית כאן למטה – אלא מפני שעבור משפחתי, הגדולה והקטנה, הוא היה בכל מקום, ותמיד זה שקובע את הכללים.
"כולו מן־אללה", היה סבי אומר. אף שהיה יהודי ודובר עברית, הוא פנה לערבית העיראקית הילידית שלו כדי להביע את המובן מאליו: "הכול מאלוהים."
האומנם? התחלתי לפקפק כבר מוקדם, מוקדם מדי למנוחת הנפש שלי. אבל רק אחרי בר המצווה שלי התחלתי למרוד.
המשפחה שלי עדיין נהגה לפי מה שסוציולוגים ישראלים אוהבים לכנות "מסורתיות": לא חילוניים, לא דתיים – עושים קידוש, ואחר כך צופים בטלוויזיה (שעמדה, ליד שולחן האוכל, בוהקת דרך בד שכיסה אותה עד אחרי הקידוש); לא מדליקים אש בשבת, אבל לפעמים נוסעים ברכב; מקיימים כל חג, אבל כמעט לא מתפללים שלוש תפילות ביום.
אם אתם מאמינים באלוהים, אמרתי למבוגרים ממני, תקיימו את מצוותיו, קשות ככל שיהיו; אם לא, תפסיקו להעמיד פנים.
בדיעבד אני יכול להעריך את המתינות שסבא וסבתא שלי הביאו אל השולחן: אסור לשבור את הכללים, אבל מותר לכופף אותם, כדי להתאים לנסיבות משתנות, אפילו לגחמות אישיות. אבל אז, סלדתי מהעמימות ובשמחה איתרתי פרצות ב"צביעות הממוסדת" הזאת. כמו הנביא אליהו הנוזף בעמו, יכולתי להכריז בקול כבד־משמעות: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו." אם אתם מאמינים באלוהים, אמרתי למבוגרים ממני, תקיימו את מצוותיו, קשות ככל שיהיו; אם לא, תפסיקו להעמיד פנים.
"וְלֹא־עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר", אומר המקרא על תגובת העם לדרישתו של אליהו. אבל אני קיבלתי תשובה, ועוד איך. המטריארכיה הביתית שלנו – הורי ושלושת אחיי ואחיותיי – הפכה בהדרגה ממסורתית לדתית. לא עוד בד דק־למחצה שיכסה את הטלוויזיה; המסך היה כבוי, משקף באפלה חבורה של חמישה הנהנים מארוחת שישי תחת כיפת השמים המגוננת, בעוד חבר שישי תוהה אם היא ריקה. ככל שאמי פנתה יותר אל הדת, כך נהייתי חילוני יותר.
המראה הזה שיקף לא פחות גם את עמי, את החברה הישראלית הקרועה בין נאמנויות – דתיות וחילוניות, מחנות חברתיים־פוליטיים ההופכים עוינים זה לזה והולכים. הפוליטיקה הישראלית, פנימית וחיצונית, מעולם לא הייתה חילונית לגמרי; אחרי הכל, איך יכולה הציונות לטעון ל"ארץ הקודש" בלי להסתמך על כתבי הקודש? אבל היהדות – אמונותיה ומנהגיה — מיעטה לעמוד במרכז הבמה בשנותיה המכוננות של הלאומיות היהודית המודרנית.
הצנעת היהדות... אפשרה לישראל להתקיים כמופע איזון עדין הקרוי "מדינה יהודית ודמוקרטית".
הצנעת הדת איפשרה לישראל ללכת על חבל דק המתוח בין קודש לחול, בין מסורת למודרנה. כך התקיימה ישראל במעשה איזון עדין הקרוי "מדינה יהודית ודמוקרטית". אבל בדור האחרון, יותר ויותר ישראלים מעדיפים לקפוץ מהחבל, ולקחת את הסיכון עם מה שממתין להם למטה: או מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית. איננו מבינים שהאו־או הזה עלול בהחלט להוביל אל לא זה ולא זה.
באו־או, סרן קיֶרקגור מפציר בנו לבחור בין אסתטיקה לאתיקה, בין תענוגות שמכלים אותנו לבין הרהורים מוסריים. אבל, בעיניי, צצה מיד בעיה: אם בוחרים באתיקה, לא פעם מגלים שהבחופש נעשות בשבילנו – בידי אתיקאים, חילוניים ודתיים כאחד. אתיקה מציגה לפנינו דילמות מוסריות רק כדי לפתור אותן.
הדת מוותרת על החופש, במקום להציבה במרכז – ועל אנושיותנו
הדתות הממוסדות, כמו רוב האידאולוגיות המודרניות, שכללו את המיומנות הזאת: לספר לנו סיפורים מוסריים, כדי להכריע בהם בשבילנו. כך הדת מוותרת על החופש, לא מעמידה אותה בחזית – ועל אנושיותנו. אם אלוהים הוא החופש – לִבה של האנושיות – כפי שקיֶרקגור ראה אותו, אזי הדת, כאתיקה ממוסדת, ניצבת בניגוד לאלוהים. תפקידה של הדת היה לשלוט, לא לעודד בחירה, בישראל כמו במקומות אחרים. יש מוצא?
קיֶרקגור הפציר בנו לעשות "קפיצת אמונה" מעבר לאו־או – אל מה שמעבר. הקשר האישי אל האלוהי מאפשר להשעות את האתי – כפי שאיפשר לאברהם "לקוות כנגד כל תקווה", להקריב (כמעט) את בנו האהוב. אבל אלוהיו של קיֶרקגור, ואלוהיו של אברהם, שבחזותם נראה כי הם מניפים את נס הבחירה, בפועל דרשו כניעה, והפעילו שליטה מוחלטת.
אל טוב יותר, אני סבור, מתגלה לאליהו בהר חורב – לא ברוח, ברעש ובאש, הוא אומר לו, אלא בקול דממה דקה.
זהו אל ההתעלות האנושית, היכולת הייחודית שלנו לחרוג מן הכאן והעכשיו, לדמיין עתידים רבים, לבחור בטובים שבהם ולממש אותם, להחזיק בחיים את התקווה — ואת התקווה ב־ה׳ הידיעה.
אל כזה, כמו אהבה, שרוי במצב ביניים, בגבול שבין גן עדן לגיהינום, בין האו־או, רק כדי להביא אל החופש – בחירה שקולה שאנו מוציאים לפועל, יחד עם האחריות הכרוכה בה. זוהי "קפיצת הדמיון" שעליה אולי יכול היה לחתום האתאיסט ז'אן־פול סארטר בהישות והאין.
הכול מאלוהים? אולי, אבל רק אם אלוהים הוא האין, האפס שממנו הכול אפשרי – והרבה כל כך ממנו, גם אם איננו ששים להודות בכך, עדיין מצוי בידינו, כדי לעשות או להרוס.
תגובות