סיפור על אהבה וידידות שלא מוצו
אחת השאלות הראשונות שעלו במחשבתי בזמן הצפייה בקרא לי בשמך הייתה – מדוע לבחור דווקא בשם הזה, ובעיקר, מה משמעותו? מה עבר לאוליבר בראש כשהציע לאליו: "קרא לי בשמך, ואני אקרא לך בשמי"? אוריאל, הצעת פרשנות של "שניים באחד", שאליה אפשר להתחבר. ובכל זאת, נפשי אינה שקטה. עדיין עולה השאלה מדוע לרצות לגבש את האהבה, ואולי גם להגביל אותה, באמצעות ברית מהסוג הזה? למה לבחור דווקא בשימוש בשם הפרטי, ולא במשהו אחר? אם, כפי שלוקה גואדנינו הזכיר ואמר: "האדם האחר הופך אותך ליפה – מאיר אותך, מרומם אותך", מדוע לרצות להפוך אותו לעצמך, במקום לשמר את הייחוד שלו?
השאלות האלה הובילו אותי לערער על עצם טיבה של מערכת היחסים בין אוליבר לאליו. האם זו באמת אהבה? ואם כן, מה גורם לנו לחשוב כך? האם אלה המבטים רבי־המשמעות שהם מחליפים ללא הרף, או אינספור הבריחות שלהם, יחד ולחוד, במרחבים של צפון איטליה?
אחרי הכול, הם מעולם לא אמרו זה לזה "אני אוהב אותך". וזה נכון: ייתכן שלא צריך מילים כדי לבטא שזו אהבה. ואולי, טכנית, היוצר לא רצה להדגיש את אהבתם המובנת מאליה, מחשש לרוקן אותה ממשמעות. ובכל זאת, הוא כן בחר להדגיש את השימוש ההדדי בשמות, למשל, כשהאב של אליו מזכיר את תחושת הידידות של מישל דה מונטן כלפי לה בואסי:
"Parce que c’était lui; Parce que c’était moi" (מפני שזה היה הוא; מפני שזה הייתי אני).
האם אפשר לנסח טוב יותר במשפט הזה את החד‑פעמיות המוחלטת שמונטן מייחס למערכת היחסים הזו, כשהוא מסתפק רק בהפניה אל הידידות הזאת, ורואה בה מספקת כשלעצמה? אם עבור מונטן, כפי שהציע מרלו־פונטי, "להתקיים פירושו להתקיים תחת מבטו של חברו", ספק בעיניי אם רעיון זה הוא (או יכול להיות) ביטוי של אהבה.
וכך, לאחר שעלו אצלי ספקות לגבי האהבה, פניתי לחשוב על מאפיין אחר של הקשר בין אוליבר ואליו: תחושת השיתוף שלהם – של חוויות, מחשבות, תשוקות ורצונות. זה הוביל אותי להרהר בעמדותיו הידועות של אריסטו על ידידות, עצמיות וזהות. בעיניו, הידיד הוא "אני אחר", המסייע בהיכרות העצמית, ובסופו של דבר גם באהבה עצמית:
"היא מסייעת לאנשים בשיא חייהם לעשות מעשים נאצלים, שכן ‘שניים ההולכים יחד’ מיטיבים לחשוב ולפעול" (אריסטו).
בהצגת הדברים כך, אריסטו מבחין בין שלושה סוגים שונים של ידידות: ידידות שימושית, ידידות של עונג וידידות של מעלה. אז איזו מהן מתאימה לקשר בין אליו ואוליבר? בעוד ששתי הראשונות אינן יכולות להיחשב לידידות אמיתית (הראשונה שטחית ומתפרקת בקלות, משום שטבעה הוא להיות בהכרח מועילה ורווחית לשני הצדדים; השנייה בנויה על תשוקות והנאות בלבד), הידידות האמיתית היא זו של המעלה. האחרונה נשענת על רצונו של אדם בטוב ביותר עבור חברו, בלי קשר לתועלת או לעונג. זוהי ידידות ארוכת טווח, אך קשה להשגה, משום שבני אדם כאלה נדירים, ונדרש הרבה כדי להגיע לידידות שלמה של מעלה – מן הסוג שאביו של אליו מתאר בפניו בסצנת האב‑והבן המפורסמת.
ובכל זאת, ספק נוסף עלה בי: בעוד שאהבה‑עצמית של תועלת ואהבה‑עצמית של עונג הופכות, בעיני אריסטו, לאנוכיות, הידידות והאהבה‑העצמית נמנות עם המעלות של חיים טובים. האם אפשר לומר שאוליבר ואליו הגיעו לאהבה‑עצמית, יחד? שמערכת היחסים שלהם, בין אם היא אהבה ובין אם ידידות, הרימה אותם אל אהבת עצמם, כפי שידידות אמיתית אמורה לעשות? אין לי ודאות בכך. אוליבר מצטייר בטוח בעצמו, לעיתים אף יהיר, מודע לערכו. אליו, לעומת זאת, נראה שברירי, חסר ביטחון. הוא אפילו רואה עצמו במפורש כנחות, או כלא (טוב) מספיק עבור אוליבר:
"מר פרלמן: הייתה לכם ידידות יפה. "
"אליו: כן..."
"מר פרלמן: אתה חכם מכדי לא לדעת עד כמה נדיר, עד כמה מיוחד היה מה שהיה לך איתו."
"אליו: אוליבר היה אוליבר."
"מר פרלמן: Parce-que c'était lui, parce-que c'était moi."
"אליו: אוליבר אולי מאוד אינטליגנטי אבל..."
"מר פרלמן: או לא, לא, לא. הוא היה יותר מאינטליגנטי. מה שהיה ביניכם היה גם קשור, וגם לא קשור בכלל, לאינטליגנציה. הוא היה טוב. שניכם הייתם ברי‑מזל שמצאתם זה את זה, כי גם אתה טוב."
"אליו: אני חושב שהוא היה טוב ממני. אני חושב שהוא היה טוב ממני."
"מר פרלמן: אני בטוח שהוא היה אומר את אותו דבר עליך. וזה מחמיא לשניכם."
עמדותיו של אריסטו על ידידות עושות צעד נוסף קדימה, כשהן מהדהדות את הסיפור מתוך "הפטמרון" של מרגריט דה נוואר, שאמו של אליו, אנלה, קראה ותרגמה בערב אחד:
[קוראת מן ה"הפטמרון"] – אנלה פרלמן: "אביר צעיר ויפה תואר מאוהב עד כלות בנסיכה, וגם היא מאוהבת בו, אף שעל פניו איננה מודעת לכך לגמרי. על אף הידידות הפורחת ביניהם, או אולי דווקא בשל הידידות הזאת, מוצא עצמו האביר הצעיר נבוך וחסר מילים כל‑כך, עד שאינו מסוגל כלל להעלות את נושא אהבתו. עד שיום אחד הוא שואל את הנסיכה במישרין: הטוב יותר לדבר – או למות?"
שאלה שעליה אליו יענה: "לעולם לא יהיה בי האומץ לשאול שאלה כזאת". האם זה משום שהוא מזהה את עצמו בחווייתו של האביר הצעיר, האובססיבי כלפי פרי תשוקתו? לכל הפחות, ייתכן שזהו ביטוי ל"Freundschaft" – התרגום הגרמני למילה "ידידות", המרמז במובלע על משהו מעבר לכך.
וכך, בעוד שהאהבה בין אוליבר ואליו מוטלת בספק, וכך גם יכולתם לרומם זה את זה, הקיום של תחושת הבנה הדדית עמוקה ורוך הוא בלתי ניתן לערעור. אליו ואוליבר אפילו נראים כאילו הם חולקים הכול (גם אם די בפסיביות...): את אהבותיהם, סלידותיהם, ענייניהם, תשוקותיהם, אהבתם המשותפת לאמנות ולאסתטיקה, המתבטאת במוזיקה, שהם מאזינים לה, כותבים ומנגנים, כמו גם בציור, בפיסול ובהתבוננות. ובכל זאת, ברור שאוליבר ואליו אינם אדם אחד. הם אפילו שונים זה מזה במהות. ובכל זאת, בכך שאליו מסכים להיקרא בשמו של אוליבר, הוא כאילו מזין עוד קצת את האובססיה שלו כלפיו: להתקרב ככל האפשר אל היותו חלק ממנו. ואליו אינו יודע שובע – מהרחת בגד הים של אוליבר, דרך התגנבות לחדרו, שינה במיטתו ועד לרצון ללבוש את עורו. ובכל זאת, לא אליו הוא היוזם את ההחלפה ההדדית של השמות, אלא אוליבר.
האם זה היה עוד אחד ממשחקיו של אוליבר? אולי. אבל האם זה בהכרח גורע מן המשמעות של הידידות שלהם? אין לי ודאות בכך.
ייתכן שתחושת החיים "על הקצה", ההבנה שהכול אפשרי דווקא משום שהזמן מוגבל, היא שנתנה משמעות לסיפורם, והדהדה את עצתו של אביו של אליו כי "אין להימנע מן הכאב". עצה שאליו יישם כבר לפני השיחה המפורסמת ביניהם, כאשר הוא ואוליבר בחרו לחבק את מגבלת הזמן, לחיות אותה עד תומה, מתוך הבנה וקבלה של סופה. אולי דווקא הידיעה שלסיפור שלהם יש סוף שנקבע מראש היא שאפשרה להם ליהנות ממנו, לחיות אותו, לחוות אותו, במקום לוותר עליו.
ושוב, זמן וכאב ניצבים בלב החוויה האנושית. האם הם המפתח לתעלומה – לאבסורד – של אהבה וידידות? לעת עתה, מה שוודאי הוא שכחברים אמיתיים, לא נותר אלא לאחל זה לזה את הטוב ביותר. ובעשותנו זאת, "יש לדמיין את אליו מאושר".
תגובות