דע את עצמך! ואם לא, אז מה?...

טיול מפותל מגאלופ, דרך נורמן רוקוול, ועד LSD – חלק ראשון מצמד על ידיעה. אני מקווה בקרוב לכתוב את הפוסט השני, על "דע את זולתך"…

סקרי דעת קהל משמחים אותי. לא משנה מה הם מגלים, עצם קיומם מרגיע אותי: יש לציבור דעות. לכן נרשמתי לניוזלטר מזדמן של מכון גאלופ, שמעדכן אותי, למשל, שהתמיכה החזקה של האמריקאים בהמתת חסד נמשכת, שיותר אנשים מייחסים נטייה מינית ל״טבע״ מאשר ל״סביבה״, או, למרבה הפליאה, שאושרם של מהגרים קשור לשאלה אם מקבלים אותם. ובכל זאת, שום דבר במבול הסטטיסטי הזה לא הכין אותי להבטחה גאלופית טרייה שנחתה בתיבת המייל שלי: הערכה אחת שתחשוף את העצמי האחד והאמיתי שלך. וזה עבד! כשבחרתי לוותר על המבחן, גיליתי סוף־סוף את העצמי האחד והאמיתי שלי: טיפוס עסוק מדי, עני מדי, ספקן מדי או מפוחד מדי מכדי לגלות את העצמי האחד והאמיתי שלו. אינני בטוח לאיזו מתוך 34 החוזקות של קליפטון מתאימה ההתגלות המדכאת הזאת, אבל בחושיי אני קולט שקליפטון היה מגדיר זאת דווקא כחולשה, אז חזרתי, בדאגה, למאמר אקדמי שכתבתי על אותנטיות. אחרי הכול, מהי אותנטיות אם לא "לגלות את העצמי האחד והאמיתי שלך"?

זו ודאי אינה אובססיה אנושית חדשה, והיא חוזרת עד להוראה המפורסמת של האורקל מדלפי, "דע את עצמך". קל לומר, קשה לעשות. האם אנחנו באמת יכולים לדעת את עצמנו? כאחד המינים הבודדים שעוברים את מבחן המראה, אנו בני האדם מרבים לפנות אל הראי כדי לסייע לעצמנו בהתבוננות־העצמית הזו. מה אנחנו רואים שם?

הציור הנפלא של נורמן רוקוול, נערה מול מראה (1954), מראה לנו מה רואה נערה צעירה – את עצמה, אבל לא רק דרך עיניה שלה, אלא גם דרך עיני החברה: אנחנו, האנשים, שמייצרים וקונים את המגזינים שמציגים סלבריטאים כיופי אידאלי, נערץ (כאן, כוכבת הוליוודית ג'יין ראסל). שלום לבובה התמה, שאינה זוכה אפילו לרגע של השתקפות. ברוכה הבאה מברשת השיער, שפתון אדום ופודרה – איפור של פנים שעדיין לא למדו להסתיר חוסר ביטחון. האם אנחנו מזהים את עצמנו בנערה?

רוקוול מראה לנו מה רואה נערה צעירה – את עצמה, אבל לא רק דרך עיניה שלה, אלא גם דרך עיני החברה

נורמן רוקוול, נערה מול מראה, 1954

הנערה עצמה לא זיהתה. מרי ויילן ליאונרד, הדוגמנית האהובה על רוקוול, שיתפה בזיכרונותיה מהאמן, ״גאון עם לב של ילד״, ועל הדוגמנות לציור המסוים הזה: "הייתי רק בכיתה ה' או ו', ולא הייתי ילדה שהתעניינה בכלל בלגדול. פשוט נהניתי מהחיים". רוקוול ניסה להסביר לה את הרעיון של להפסיק לשחק בבובות, אבל מרי, שמתארת את עצמה כטום־בוי, ממש לא התרגשה: "אמרתי לעצמי, 'כן, ממילא אף פעם לא עשיתי את זה'… נדמה לי שהוא רק אמר לי לחשוב על להיות אישה יפה ומה אוכל לעשות בחיים שלי. אבל זה לא התחבר לי".

האם זה מתחבר עכשיו? נדמה שאנחנו, כמו רוקוול, הקרנו על השתקפותה של מרי את השתקפותנו. כמה מוכנים, אפילו להוטים, היינו להתאבל על משהו שלא קרה בכלל. אבל אולי ממש החמצנו, ואולי דווקא צדקנו, ורק מרי פשוט לא קלטה את זה אז? האם זו רק שאלה של זמן עד שהנורמות החברתיות יאחזו בנו, ובידיעתנו־העצמית ובדימוי העצמי שלנו?

כמה בקלות, אפילו בלהט, מיהרנו לקונן על מה שלא התרחש כלל. אבל האם באמת החמצנו את המטרה?

ייתכן שרוקוול היה קצר־רואי מעט ביחס למרי, אבל לא ביחס לצורת הדברים שיבואו. אמנות, במיטבה, נעשית אמיתית יותר עם הזמן. כך אולי גם עם הציור הזה כיום, למעלה משבעים שנה מאז שצייר את מרי, כשאנחנו חיים בעידן שמערבל אינספור מראות וחלונות ראווה לקליידוסקופים חברתיים של בריאות ואושר. האם הילדות היא השלב היחיד, שחולף בהכרח, שבו אנחנו יכולים באמת לראות את עצמנו – כפי שאנחנו כאן ועכשיו, לא דרך עיני אחרים, וגם לא דרך מסלול הזמן, הנעוץ בתהום, במוות?

אליזבת ויז׳ה־לה ברן, ז׳ולי לה ברן, 1787

פבלו פיקאסו, נערה לפני מראה, פריז, 1932 [כש״דע את עצמך״ פוגש את ״זכור את המוות״ — memento mori]

אם לדעת את עצמך הוא עניין קשה, משימה קשה בהרבה מונחת לפתחנו בעת המודרנית המאוחרת: אל תסתפק בלדעת את עצמך – היה אתה עצמך! בדיקת ngram של גוגל מראה עלייה דרמטית, מאז שנות השישים, בתדירות היחסית של הציווי המודרני הזה: בספרים, בסרטי הוליווד, בפרסומות ובשיחות יומיום אנחנו מייעצים, אפילו מצווים: היה אתה עצמך!

מציג תדירויות המילים של Google Books: הביטוי ״be yourself״ (״היה אתה עצמך״), 1800–2008

מילה אחת תופסת את הציווי המודרני הזה: אותנטיות. אבל מה פירוש "אותנטיות", ואילו תפקידים חברתיים מילאה?

החיפוש אחר אותנטיות הוא סימן־היכר של המודרנה הרומנטית. הרומנטיקנים, מאז סוף המאה ה־18, המליצו על אינטואיציה, רגש וחזרה אל הטבע כמתקן נחוץ, כמעט כתרופה נגד "התבונה הקרה" של הנאורות. אולם אותנטיות חמקמקה. הקריאה שלה – להיות נאמן לעצמי – נשמעת פשוטה, אבל מיהו אותו "עצמי" שעליו מדברת האותנטיות, ומה פירוש להיות "נאמן" לו?

מיהו אותו "עצמי" שעליו מדברת האותנטיות, ומה פירוש להיות "נאמן" לו?

אותנטיות נדמית כעוד מושג אקזיסטנציאליסטי – והיא אכן כזו. אבל הקריאה הפופולרית של אותנטיות שונה לגמרי: לא אקזיסטנציאליסטית אלא מהותנית. אותנטיות מהותנית קוראת לנו למצוא ולמלא את הייעוד שלנו, להתאים את מחשבותינו והתנהגותנו לטבע המולד שלנו, לגרעין הפנימי שנולדנו איתו. הפרט אמור לקלף שכבות של מסכות ולחשוף מה שוכן בלב אישיותו, ואז להיענות לקריאתו. אבל בהיותו בעל־חיים חברתי, כדי להיות נאמן לעצמו עליו לא רק לגלות ולעקוב אחר גרעינו הפרטי, אלא גם אחר גרעינו הקולקטיבי – "לסמוך על השבט" ולהיות נאמן לו. האלטרנטיבה היא כמובן חוסר אותנטיות: כישלון לממש את ה"אני האמיתי", שקר נורא שהופך את חייך למראית־עין, בגידה בעצמך ובקבוצתך.

רמברנדט, אמן בסטודיו שלו, 1626

האקזיסטנציאליזם מציע נקודת מבט אחרת על אותנטיות. בסיסמתו "הקיום קודם למהות" דוחה סארטר בתוקף את הטענה שנולדנו עם טבע מולד מסוים, אינדיבידואלי או קולקטיבי, שעלינו לדבוק בו. שלא כמו, למשל, סכין־מכתבים, שנוצר קודם כול במחשבה ורק אחר כך נוצר בפועל, יקום נטול אל אינו מטביע בבני האדם מהות קבועה מראש שהם יכולים (ועל אחת כמה וכמה צריכים) לגלות ולמלא. תחת זאת, אותנטיות אקזיסטנציאליסטית מצווה: "קבע את גורלך!" אם יש בכלל גרעין מולד, הוא גרעין אוניברסלי שכל בני האדם חולקים: החירות לבחור, והאותנטיות האקזיסטנציאליסטית מפצירה בכל אדם להיות מודע, לעיתים קרובות באופן כואב, לחירותו לבחור את דרכו שלו, שעשויה, אך אינה חייבת, להצטרף לדרכם של אחרים. בעוד המהותנים מחפשים סימנים לבגידות־עצמיות, האקזיסטנציאליסטים שואלים בתעוזה, "איך ייתכן שאיני אני עצמי?" ועונים: רק כאשר אני שוכח את חירותי, כאשר אני נכנע ל"הונאה עצמית". אחרת, הבחירות שלי – יהיו אשר יהיו – הן שמכוננות אותי. אתה מה שאתה עושה מעצמך, לא מהחומרים שמהם עשו אותך.

הבחירות שלי – יהיו אשר יהיו – הן שמכוננות אותי. אתה מה שאתה עושה מעצמך, לא מהחומרים שמהם עשו אותך.

האם אנחנו באמת יכולים לראות דרך מה שכביכול ״עשויים ממנו״, וגם מעבר לו — איך נוכל להתקדם מ״דע את עצמך״ ומ״היה אתה עצמך״ אל מה שאנחנו עשויים להיות, ואפילו לעצב את עצמנו? לראות מעבר לאופן שבו הדברים הם, כדי לדמיין מה הם עשויים להיות ולהפוך את הדמיון למציאות — זו אולי המשימה הקשה ביותר: להרפות מהאגו ובו־בזמן לחבק את העצמי. דרך יוצאת דופן אחת להתעלות כזאת עתיקה לפחות כמילותיה של האורקל החכמה, וכעת היא חווה מעין רנסנס: פסיכדליים.

אין צורך לחזור כאן על ההיסטוריה של הפסיכדליים, במיוחד על השתלבותה בסיפור המרתק של עליית תרבות הנגד של סוף שנות השישים ונפילתה המהירה מדי. אבל כהערת אגב, שווה לחשוב מדוע הנשיא האמריקאי ניקסון כינה את טימותי לירי "האיש המסוכן ביותר באמריקה," והפך את ה־LSD, שהוא מסוכן הרבה פחות מאלכוהול ואינו ממכר כלל, לסם מדרגה 1, לצד הירואין וקוקאין.

LSD מסוכן הרבה פחות מאלכוהול ואינו ממכר

סלבדור דאלי, מפת עולם תינוקית, 1939

רחוק מאוד מחופי שנות השישים, סיקרן אותי ספרו החדש של מייקל פולן, איך לשנות את דעתך (How to Change Your Mind): מה המדע החדש של הפסיכדליים מלמד אותנו על תודעה, גסיסה, התמכרות, דיכאון והתעלות. מה שתפס את תשומת לבי לא היו רק הממצאים המפתיעים עד כמה פסיכדליים יכולים לסייע לאנשים במצבים נואשים, אלא גם כיצד הם עשויים "לשנות את דעתם" של אחרים. פולן הוקסם מעדותה של "פסיכולוגית [ש]הרגישה שה־LSD העניק לה תובנה לגבי האופן שבו ילדים קטנים תופסים את העולם. התפיסות של ילדים אינן מתווכות על ידי ציפיות ונורמות בדרך של 'היינו־שם־כבר־עשינו־את־זה' שאופיינית לתפיסה הבוגרת… נראה שה־LSD משבית את קיצורי הדרך המוסכמים של התפיסה, וכך משיב לחוויית המציאות את המיידיות הילדית, ואת תחושת הפליאה, כאילו אנחנו רואים הכול בפעם הראשונה". למרות שהחוויות הללו מושפעות מהלך הרוח והסביבה, מוטיב חוזר ברבות מחוויות הדומות ל־LSD הוא "ההתמוססות של האגו, ואחריה תחושה של התמזגות עם הטבע או היקום".

רק משהו קטן למחשבה 😊

https://www.youtube.com/watch?v=WANNqr-vcx0

על הנשמה להישאר תמיד פתוחה קמעה, כדי שאם יתעניין הרקיע, לא ייאלץ להמתין או, מחשש להטרידה,

יסתלק בטרם הסיטה המארחת את בריח הדלת — לחפש אחר האורח רב־המעלות, שכבר אינו בא לבקרה —

אמילי דיקינסון