קרא לי בשמך — אוהבים ועוזבים?
אהבה/אוהב
הילד הזה נולד
מת. הוא עושה רוח
ואהבה
ומת. לא היה לו אוויר,
לפני שנזקק לאוויר,
ושום רוח שבעולם לא תביא אותו הנה.
כשישבנו לראות את "קרא לי בשמך" ציפינו לסרט על אהבה. קיבלנו המלצות מכל הבלוגרים בפוסטים שמתחת לזה, שדחפו אותנו לצפות בו. לא התאכזבנו, ולכן החלטנו לכתוב עליו יחד. הנוף היפה, הדמויות המופלאות, השיח האינטלקטואלי והאזכורים, האסתטיקה של השחקנים הצעירים והשקט של הנוף – הכול גורם להתאהב בסרט. אבל "קרא לי בשמך" הוא סיפור אהבה יוצא דופן בכך שהוא בכלל לא באמת סיפור אהבה.
אהבה היא דמות, כמו כל דבר אחר בחיי בני האדם. תחילתה של אהבה היא תמיד משיכה. כפי שאומר אביו של אליו, אנחנו נמשכים לסיפור שמספרים הגופים העירומים של נערים מהעת העתיקה, בין אם זו העת העתיקה ממש ובין אם שנות השמונים. הכישוף הזה מעוור אותנו מפני היעדר מכריע שאיננו מצליחים למקד. דווקא משום שאנחנו מאוהבים במה שאנחנו רואים, אנחנו מדמיינים שגם מה שיש לאליו ולאוליבר זו אהבה. הסרט הזה הוא במידה מסוימת נפילתנו שלנו אל ההתאהבות, והיופי של הנפילה משכר אותנו.
זה מתחיל בכמיהה, שנובעת משעמום. אנחנו מדמיינים אהבה, בחלקה מכוחם של אליו ואוליבר ובחלקה מכוחנו שלנו, בעודנו צופים בהם. הנפילה אל ההתאהבות קצרה ועזה, אבל היא קפואה בזמן. זו פיסה. פיסה כמו כפר באיטליה ב־1983, שמבודד מכל קושי בזכות ירושה. פיסה כמו גיל ההתבגרות, על סף הבגרות. זה רגע בזמן שבו הכול מותר. פיסה כמו יד של פסל, דימוי של שריד לדבר־מה שקפא. אנחנו רואים תמונה יפה, מדמיינים את עברה ואת עתידה ומפיחים בה חיים. אבל מהי אהבה?
אם אליו ואוליבר היו חושבים שהם מאוהבים, האם זה ענייננו לומר שהם לא? מ. חושבת שלא. אבל היא הייתה רוצה לומר לאליו ואוליבר: אם הייתם אומרים כן לאהבה הזו, וממשיכים, אם באמת הייתם נותנים לה סיכוי, אם הייתם מתמודדים עם המשבר של אי־הוודאות באהבה ובוחרים להישאר – האם האהבה הזו, הבחירה הזו, יום אחר יום, יכולה הייתה בכלל להשתוות למה שהיה לכם בהתחלה? ר. היה רוצה לומר שזה בדיוק ענייננו לומר שהם לא. הוא רואה תמונה של אהבה, אבל לא את האהבה עצמה. הוא רואה פוטנציאל שמתבזבז. אהבה היא לצאת מתוך עצמך כדי לעבור לגור עם מי שאתה אוהב. באהבה אין לנו אלטרנטיבה. באהבה, אלטרנטיבה לאהבה היא בחירה בכלום.
ב"כטוב בעיניכם" של שייקספיר יש לנו את אורלנדו ורוזלינד, הזוג המרכזי שסביבו נעה הקומדיה. גם אצלם המשיכה היא קודם כול גופנית. רוזלינד צופה באורלנדו כשהוא מנצח מישהו בקרב היאבקות, והיא נמשכת אליו מיד. מאוחר יותר, כאשר שניהם מגיעים לאותו יער, כמו שאליו ואוליבר מגיעים לעיירה האיטלקית הקטנה שלנו, רוזלינד מתחפשת לנער כדי להגן על עצמה מפני המציאות הקשה שעלולה לפגוע בנשים לבד בדרך. היא פוגשת את אורלנדו ביער, אחרי שגילתה לראשונה את הסונטות שכתב בשבחה, שתלה ממש על עצים ברחבי היער. אחרי שהיא פוגשת בו, היא ממשיכה לשכנע אותו שהיא יכולה "לרפא" אותו מאהבה, כשהיא מתחזה לאובייקט של תשוקתו. זה מהר מאוד מגיע לנקודה שבה אורלנדו נשבה כל־כך בדמות שרוזלינד מציגה לפניו, עד שהוא כמעט מנשק אותה, כשהיא עדיין בתחפושת. הדמות של רוזלינד, והאופן שבו היא מטילה חיים לתוך הדמות שאורלנדו יצר לעצמו ממנה, הופכים את ההתאהבות הראשונית שלו למשהו אמיתי. דמותה של האהבה משתנה. בעיני ר., זו אהבה – דבר שמתפתח, משתנה ומתחלף עם הזמן.
״אהבה אינה אלא טירוף; ואני אומר לכם, היא ראויה לבית אפל ולשוט ממש כמו המשוגעים; והסיבה שאין מענישים ומרפאים אותם כך היא שהשיגעון כל כך
שכיח, עד שגם המצליפים מאוהבים״.
בעיני מ., מה שחסר ב"קרא לי בשמך" הוא סיבה לסיום סיפור ההתאהבות. הסיפור הזה מספק כל סיבה לאליו ולאוליבר להמשיך להיות יחד, ובכל זאת הם בוחרים אחרת, ומעדיפים להתענג על הרגעים, כאילו יודעים שלא יימשכו. ב"לה לה לנד" מיה וסבסטיאן מנסים לבדוק מהי האהבה שלהם, וכשהיא נכשלת, זה בגלל שהם העדיפו את משאלת חייהם. אפילו בסוף יש שם חקירה אחרונה של חיים שלמים של מה שהאהבה שלהם הייתה יכולה להיות. עצוב לחשוב על זה, אבל אולי מה ש"קרא לי בשמך" מנסה לומר לנו הוא שאהבה היא שרירותית, וכפי שהיא מתחילה משום מקום, כך גם יכולה להיגמר. זה סיפור אהבה יוצא דופן, כי הוא לא באמת סיפור אהבה. הוא בוחן מהי אהבה ומה איננה אהבה, ומראה לנו את היופי בשובל שהיא משאירה מאחור.
"חייתי באומללות, כמו כל אדם שנפשו קשורה באהבת דברים שאינם נמשכים לעד, ואז הוא מיוסר לאבדם[…] וממילא חיי נעשו עתה לזוועה, כי לא רציתי לחיות כאדם חצוי. אך אולי פחדתי למות, שמא ימות אז לגמרי זה שאהבתי כל־כך." (אוגוסטינוס, ספר רביעי). אולי בסופו של דבר שנינו מרוממים את האהבה למשהו גדול יותר ממה שהיא במציאות. אבל אם האהבה בין אוליבר לאליו הייתה גדולה כפי שהסרט מנסה להראות, אז איך הם ממשיכים הלאה בקלות כזו? איך הם מוותרים, מרצונם, ולא חשים את ייסורי האובדן שאנו רואים אצל אוגוסטינוס – ייסורים שלא יכולים לנבוע ממה שקורה בסרט.
באהבה אמתית, לא עוזבים את מי שאוהבים.
תגובות