חלומות טובים יותר
נולדתי פעמיים. פעם מן הרחם, פעם מן המילים, ושש־עשרה שנים ביניהן. קראתי את מילותיו כדי להרוות צימאון שלא ידעתי שקיים בי. אבל הוא היה שם. וגם אני. זה היה ספר עברי ישן של אבא שלי, אולי מהימים שבהם גם הוא היה בן שש־עשרה. על הכריכה נכתב משהו כמו ״יצירות מופת מספרות העולם״. אנתולוגיה של קטעים מתורגמים; אף אחד מהם לא נחרת בזיכרוני, פרט לאחד. היום אני מבין שקריאת הקטע ההוא הייתה כנראה כמו מבט ברסיס של מראה. ראיתי את עצמי. אבל כדי לראות טוב יותר, היה עליי לאחות קודם את המראה. חיפשתי את הספר השלם שממנו נלקח הקטע. האינטרנט כבר הומצא שנתיים קודם לכן, אבל נותרו עוד עשורים עד שישתלט לנו על החיים, אז חיפשתי בארכיונים האנלוגיים מאוד של הספרייה הלאומית בירושלים. בדמיוני הספר כבר היה לגביע קדוש. אחרי שצילמתי את דפיו ירדתי אל העולם התחתון של הספרייה, להתחנן בפני העובדים שיכרכו אותם. ביקשתי כריכה שחורה, קשיחה.
זה היה הספר הראשון שקראתי באנגלית, והקריאה עלתה לי במאמץ. כשהגעתי לסוף, פיסת המראה האחרונה ננעלה במקומה. אחר כך, כשסיימתי תיכון, תרגמתי את הספר לעברית, בתקווה שיוכל לעזור גם לאחרים. אני עדיין מקווה.
היום קשה לי לדמיין את עצמי בלי הנובלה של מארק טוויין, הזר המסתורי. קחו אותה ממני, ולא בטוח שאזהה את עצמי. וכך קרה שזמן קצר אחרי שהגעתי לאיתקה שבמדינת ניו יורק, לפני כחמש שנים, גיליתי שבמרחק שעה בלבד נמצאת קוורי פארם, החווה ליד אלמירה שבה בילו טוויין — סמואל קלמנס — ומשפחתו את חופשות הקיץ במשך שלושה עשורים, ובה כתב רבות מיצירותיו. לא עבר זמן רב והגשתי בקשה למלגת שהות. תנו לי חודש, הבטחתי לוועדה של המרכז לחקר מארק טוויין, ואכתוב לנובלה ספר המשך!
נדמה לי שהוועדה ראתה את הסדקים בהבטחה שלי, כי הגשתי אותה שלוש פעמים ונדחיתי פעמיים. היו לה סיבות טובות: אני לא חוקר טוויין ומעולם לא פרסמתי סיפורת — אם כי לא מעט שופטים של המאמרים האקדמיים שלי אולי יחלקו על הקביעה האחרונה. אני לא יודע למה התקבלתי לבסוף. אולי השינויים שהכנסתי בהצעה עשו את שלהם, ואולי, סביר יותר, העקשנות שלי פשוט התישה את הוועדה. כך או כך, ובאירוניה נאה, מכתב הקבלה וההזמנה הנכסף הגיע אחרי שלוש שנותיי באיתקה — כשכבר חזרתי לירושלים.
וכך, אחרי שנה סוערת במיוחד בישראל, לנוכח פירוק הדמוקרטיה שלה בידי ממשלתנו שלנו, חציתי בספטמבר 2023 את האוקיינוס ונסעתי אל קוורי פארם המבודדת כדי להגשים חלום — גם להבין אותו וגם להפוך אותו לממשי. ובמשך שנים־עשר הימים ההם אכן חייתי את החלום, ובתוכו. הלכתי, קראתי, כתבתי ודמיינתי. לרוב לבדי, ולפעמים עם בני משפחה וחברים שעשו את החלום לטוב עוד יותר. השלמתי כשליש מנובלת ההמשך וחזרתי מאושר לירושלים, בטוח שעוד מעט אסיים.
יומיים אחר כך, שבעה באוקטובר.
מאז לא קראתי את מה שכתבתי. הוא הרגיש תלוש מן הזמן ומן המקום, וקצת פחדתי מן המפגש המחודש. עכשיו אני רוצה לקרוא, כדי להחליט אם לפרסם אותו דווקא היום — מסיבות שאולי יתבררו לכם אם תקראו עד הסוף. אם אפרסם, אני רוצה שזו תהיה עוד הבטחה לכם, ובעיקר לעצמי: להשלים אותו.
אז כן. אפרסם. בינתיים, הנה ההתחלה...
א
בפעם הראשונה שנתתי לשטן להיכנס, איבדתי את הקול והתחלתי להקשיב. זה היה בחורף של 1986. ירושלים הייתה מבודדת במרכז העולם, וישנה, והבטיחה להישאר כך לנצח. היו שאמרו שהיא תקועה בעידן האמונה. הם התכוונו לעלבון; אנחנו קיבלנו מחמאה, ואף התגאינו בה. תל אביב, עיר החטאים שאין להם סוף, שכנה במרחק שעת נסיעה ושנת אור, ורצינו שכך יישאר. אני זוכר היטב, אף שהייתי רק ילד. ואני זוכר גם כמה נחת היה בזה.
כן, ירושלים הייתה מבודדת וישנה, ובכל זאת מרכז הכול. כל אחד יכול היה לראות זאת על הקיר האחורי של הכיתה שלנו. כיסתה אותו העתקה ענקית של מפת עולם מפורסמת מתקופת הרנסנס, שיבשותיה עלי תלתן. ביליתי אינספור שעות בשיט בין גלי האוקיינוס הכחולים־ירוקים, במקום שבו השתעשעו בנות ים ומפלצות ים. ניסיתי להבין את שפתן כדי לבקש להצטרף, אבל בכל פעם שהתקרבתי הן צללו פנימה והשאירו אותי לבדי, מחפש יבשה, עוקב באצבעותיי אחר שלושת העלים — אירופה, אסיה ואפריקה — שסבבו את ירושלים.
ירושלים הייתה מבודדת במרכז העולם וישנה, אבל אחת לשבועיים בערך הייתה מתעוררת, מנגבת את קורי השינה מפניה היגעות, אומרת תפילת שחרית ומביטה באורח חדש בגאווה, בזעם ובשעמום. כל מבקר לעס לו פרוסה משלו מסינדרום ירושלים. כדורגלן ארגנטינאי טומן פתק מקומט בכותל, מגייס את ידו השמאלית של אלוהים להניף את גביע העולם. מסורב עלייה יהודי מחליף כלא סובייטי בעיר שלבה הקדוש מוקף חומה. טכנאי גרעין בוגד בסוד ידוע לכול, ומתוודה — על כף ידו השמאלית הצמודה לחלון ניידת קרה — שגם בו בגדה האהבה. ובין לבין שובל של שועי עולם ומנהיגים, מוּבלים בין כסף למוזיאונים, מביאים עמם את כל תפארת ממלכותיהם. וכשהלכו השאירו אחריהם השלמה, מן תבוסתנות כזו שבאה אחרי סקס גרוע.
אבל אז לא היה לי סקס, טוב או רע, אפילו לא עם עצמי. בקושי ידעתי עליו משהו. מה שידעתי, לחרדתי, היה שנותרה פחות משנה לבר המצווה המאיימת, על כל אביזריה המבורכים, נדרי המשפחה וטעמי המקרא. את האחרונים רצו הוריי שאדע בעל פה, ושלחו אותי לרב נטול זקן שילמד אותי לסלסל את הפרשה שלי: איך קרא יוסף את סיוטי הפרות של פרעה והציל את מצרים מרעב; איך סלח גם לאחיו והציל אותם, אף שזרקו אותו מקנאה אל בור חשוך שרק כתונת החלומות הצבעונית שלו יכלה לחלץ אותו ממנו.
הרב אשר ניסה להלהיב אותי מכל העסק. הוא סיפר לי איך הגימטריה קושרת בין הפרשה שלי לחנוכה, יום הולדתי. הוא טלטל מולי את כף ידו הימנית, כאילו ביקש לקושש הנהון: ״אתה לא מבין כמה זה מדהים? איך יוסף אוהב את האחים שלו למרות הכול, מכין להם משתה?״ הוא אמר זאת בהתרגשות כזו שתהיתי עם מי הוא מזדהה יותר, עם יוסף או עם אחיו. ״עכשיו תספור ותחבר את ערכי האותיות בביטוי הזה. כמה יוצא? ארבעים וארבע! ומה זה ארבעים וארבע? מספר הנרות שאנחנו מדליקים בחנוכה! אתה רואה? הכול מתחבר בידיים של אלוהים. הוא שומר על כולנו!״ אבל מאחר שעליי הוא לא שמר מהרוק של הרב אשר, הזזתי קצת את הכיסא.
הזזתי אותו בבת אחת, וכמעט נפלתי ממנו, באותו יום בכיתה שבו הקיר החזיר לי מבט. ידעתי שירושלים היא מרכז העולם, אבל איזו שכונה? ואיזה בית בשכונה? ומי בתוך הבית? אם אדם אחד הוא מרכז העולם, האם הוא לוקח את המרכז איתו? ואם כן, מה קורה כשהוא איננו? רעדתי מרוב ריגוש וחשש. הייתכן שאהיה אני האחד? אסור לי בשום אופן! לא ידעתי כלום, אבל הרגשתי די והותר. אם ירושלים הייתה מבודדת במרכז, אני הייתי בהחלט מבודד, אבל רחוק ממרכזו של משהו. הדבר היחיד שהחזיק אותי על הקרקע היה המבט אל מעבר לתלתן, אל היבשת הרביעית, הביישנית והמגורשת: העולם החדש, מציץ מן הפינה השמאלית התחתונה של המפה, קרוב למקום שבו ישבה דנה.
הכרתי את דנה עוד מהגן. פחד הגבהים שלי טרם הגיע אז, וטיפסתי בפזיזות על עצים עם ילדות אחרות, אבל היא תמיד הותירה אותי נטוע במקומי. דנה הייתה אחרת, מחוץ לזמן ולמקום, ובוודאי שלי. יכולתי לדמיין אותה בפנימייה לילדי אמנים גדולים בשחר הנאורות, לא בבית ספר בינוני בצד הבוצי ביותר של עיר קרועה ומפורקת. ובכל זאת, הנה הייתה כאן, עם שערה השחור הקצר ועיניה הכחולות־ירוקות, שנטמעו בקלות כזו בגלים הפרועים של קיר העולם שמאחוריה.
אבל באותו יום חמישי, בשעתיים של אנגלית שרובנו, שידענו רק עברית, לא אהבנו, לא בשערה של דנה הבטתי ולא בעיניה, אלא בשפתיה שנעו בלי קול. חשבתי שהיא ודאי מתפללת, וניסיתי לדמיין איך נראית תפילה של ילדה יפה כל כך. עלה בדעתי שהיא לא רוצה עוד להיות יפה. היא לא רוצה שאנשים יסתנוורו מן המראה שלה, ומבקשת מאלוהים שיעשה אותה רגילה, ממוצעת, כדי שפשוט נוכל לראות אותה. לא רציתי שאלוהים ייענה לתפילתה. לא הופכים אוקיינוס לשלולית. כאלה יש לנו די והותר בכל חורף ירושלמי. ניסיתי להילחם בתפילה שלה באמצעות התפילה שלי, והרגשתי אשם על האנוכיות.
״והוא חוזר היום?״ זה היה קולה של דנה, אבל הבנתי ששמעתי אותה רק זמן רב אחרי שהתחילה לדבר, כמו רעם שרודף אחר הברק שלו, תמיד לשווא. יצאתי מן החלום בהקיץ וראיתי את לאנה, המורה לאנגלית, מביטה בה בשביעות רצון מאושרת. ״כן, דנה, היום! אבל באנגלית לא אומרים עליו He. אומנם קראנו לו על שם האסטרונום אדמונד האלי, אבל שביט הוא רק It, גוש גדול וחסר חיים״.
״אהה, בטח, כמו הגוש חסר החיים שסותם לנו את השירותים!״ אמר דוד בעברית מאחוריי. ״וכנראה גם נצטרך לחכות עוד שבעים וחמש שנה, עד שהאלי יחזור, שמישהו יתקן אותם!״ צחקקנו, אבל לאנה, שעלתה ארצה מקייפטאון רק שנתיים קודם לכן, הייתה חדשה בבית הספר ועדיין נאבקה בעברית, העירה בעדינות: ״אנגלית, דוד. בשיעור הזה מדברים רק אנגלית״. היא צדקה, ואני עדיין מודה לה. עם כל החיים הקשים שעשתה לנו, לאנה היא הסיבה העיקרית לכך שאני בכלל יכול לנסות לספר את הדברים באנגלית נסבלת למחצה.
״אתם יודעים מי עוד חיכה שבעים וחמש שנה כדי לראות את השביט, ומת מיד אחרי הביקור הבא שלו?״ שאלה לאנה, נהנית בבירור מהרגע שבנתה לקראתו. ״את הספר הראשון שלו קראנו השנה״. הטיפשות המשותפת שלנו הייתה עלולה להחריב לה את הרגע, אלמלא מיה, שקראה מיד: ״מארק טוויין!״
לא אהבתי את מיה. ממש לא אהבתי אותה. להיות חביבת המורה היה הפחות שבפגמיה.
היא הפיצה האשמות מופרכות. במיני־מרתון של בית הספר גלית נפלה ושברה את הרגל. מיה באה לבקר אותה וסיפרה לה שרמי הכניס לה מרפק בכוונה — ורמי היה החבר של גלית! ופעם, אחרי שמצאו חתול מת בחצר האחורית של בית הספר, הלכה מיה למחנכת וסיפרה שאביתר עולה לגג וזורק אבנים על חתולים בסביבה. כולנו ידענו שזה שקר. היו לו שני חתולים משלו, והוא אהב אותם.
ורק שבועיים קודם לכן יצאנו לטיול בנגב, למצדה. כשהנהג היה לבדו באוטובוס, האוטובוס הידרדר אל העמק וכמעט התפוצץ. אחר כך שמע גיל מהכיתה שלנו את מיה מספרת לשוטר שאפרים, המורה לתנ״ך בן השבעים, נשאר באוטובוס עד שכולם ירדו, שחרר את הבלמים ואז זינק החוצה. החלק האחרון היה מגוחך כל כך שכולנו צחקנו, עד שגילינו שהמשטרה זימנה אותו לחקירה. אפרים, שבקושי הצליח לסחוב את תיק הספרים שלו, ושלא היה פוגע אפילו ביתוש שעקץ אותו שלוש פעמים מאחורי הקרסול, בדיוק במקום הכי מעצבן. מובן שהמשטרה קבעה שזה לא הוא, אבל הנזק נעשה. והכול בגלל מיה.
באמת לא אהבתי את מיה, אבל היא סקרנה אותי. למה לעזאזל היא עושה את זה? היא הייתה חכמה, היא הייתה יפה, והיו לה חברות שתמיד הגנו עליה. חיפשתי רמזים. בית הספר שלנו היה בצד הלא נכון של העיר, ובתחילת אותה שנה נכנס לתוכנית מיוחדת של העירייה: ילדים ממשפחות מעוטות יכולת יכלו להירשם לחוג בהנחיית פרופסור מהאוניברסיטה. בניגוד לגאווה של הוריי, נמצאתי זכאי. בניגוד לשיקול דעתם, בחרתי בפסיכולוגיה, מדמיין את עצמי בלש של הנפש.
מה עבר בנפש של מיה לא הצלחתי לפענח, אבל למה נטפלה לאפרים — זה היה ברור. הורים רבים דרשו לפטר אותו אחרי ששמעו שבשיעורי בראשית הוא לימד אותנו על גן העדן האבוד של מילטון. לכולנו זה נראה מוזר, אבל רק כשההורים התערבו הבנו שזה גם חילול הקודש. אז מיה ידעה שהוא מטרה קלה. ובכל זאת, למה להפוך מישהו למטרה — זה היה מעבר להבנתי. מדוע איש לא העז לעשות משהו, לעומת זאת, הבנתי היטב. כאן לא הייתה תעלומה. מיה לא הייתה רק חביבת המורה. היא הייתה הבת של המנהל.
גם המורה החדשה לאנגלית ידעה את זה. ״מצוין, מיה, את צודקת״, אמרה לאנה. ״זה מארק טוויין, אבל זה היה שם העט שלו. הוא נולד סמואל לנגהורן קלמנס, ב־1835, זמן קצר אחרי שהאלי הגיע לנקודה הקרובה ביותר לשמש״. היא עצרה לרגע. ״אש נושקת לאש״. וכולנו יכולנו לראות שלא על האלי היא חושבת. ״עכשיו, אוריאל, קרא לנו בבקשה מה טוויין אמר לחבר שלו ב־1909״. היא הגישה לי ספר עבה ומרופט. על עטיפתו נכתב באותיות גדולות מארק טוויין: ביוגרפיה, מעל איור פשוט של ספינת קיטור שעמדה לקפוץ מן העטיפה אל המיסיסיפי. ״פתח בעמוד 1511 וחפש את המשפטים המסומנים״.
פתחתי. הדפדוף המהיר בדפים המצהיבים השמיע אוושה שהחזירה אותי לביקור במרפאה כארבע שנים קודם לכן, כשהאחות הצמידה מכשיר אולטרסאונד קר לחזה שלי, המרוח בג׳ל. ״מה שאת שומעת זו אוושה בלב שלו״, אמרה לאמא. ״אבל זו אוושה תמימה, ככה אנחנו קוראים לאוושה לא מזיקה״. אמא עדיין נחרדה, ואני דווקא עלצתי: סוף סוף תירוץ מושלם להתחמק משיעורי ספורט.
דפים רבים בספר של לאנה היו מסומנים, רובם במרקר ירוק, ובכמה מהם הערות בעיפרון. עצרתי בעמוד 1515, שם הודגשו ״קיום־חלום״, ״הזר המסתורי״ ו״מצאתי את הרשימות לסיום שלו״. אבל הרגשתי את המבט של לאנה, ומיהרתי לעמוד 1511. לאט קראתי בקול את המילים הירוקות־כזית:
״באתי עם השביט של האלי. הוא חוזר בשנה הבאה, ואני מצפה לצאת איתו״. הרמתי קצת את העיניים, מעמיד פנים שאני לא תוהה אם דנה מביטה בי. כשראיתי שלא, חזרתי אל הטקסט בלב נפול: ״זו תהיה האכזבה הגדולה בחיי אם לא אצא עם השביט של האלי. אין ספק שהקדוש ברוך הוא אמר לעצמו: 'הנה שני התמהונים האלה שאין להם הסבר; הם באו יחד, הם צריכים ללכת יחד'. הו! אני כבר מצפה לזה״. ה״הו!״ שלי הגיע לשיא בשבירת קול מתבגרת, שנשמעה כמו חריקת בלמים של מכוניות אמריקאים שיכורים בסרטי נעורים, עכשיו שכבר אינם שטים בספינות קיטור. כשהרמתי שוב את העיניים לכיוון דנה, ראיתי אותה מסיטה את המבט, מחייכת. ופחדתי לדעת למה.
״תודה, אוריאל. טוויין לא התאכזב. הוא מת יום אחרי שהאלי בירך את השמש לשלום״. לאנה נראתה מרוצה מן המטפורה החדשה שלה, ואני התאבלתי, מייחל למות במקומו, או לעזוב הלילה עם האלי, להימלט ממלכודת הנעורים של מיתרי הקול שלי. אבל עוד לפני שהספקתי לדמיין איך בדיוק אתפוס טרמפ על זנבו הבוער, לאנה טרפדה את העזיבה המרהיבה שלי, שבוודאי הייתה מושכת את המבט הכחול של דנה: ״לצערנו, בניגוד ל־1910, הפעם לא נוכל לראות הרבה מהאלי בעין בלתי־מזוינת, אבל...״
היא הביטה לימינה, שם צחקקו גלי ואור. ״לא, 'בלתי־מזוינת' פירושו בלי מכשירים. אבל למזלנו יש לנו את ג׳וטו! הוא היה צייר מפירנצה, ממש לפני הרנסנס, ועכשיו יש גשושית חלל על שמו שיכולה לשלוח לנו המון תמונות מגניבות של האלי. ואם כבר תמונות מגניבות, יש לי הפתעה מיוחדת בשבילכם. אחרי ההפסקה תבואו לחדר הווידאו. יהיה כיף!״
רבע השעה של ההפסקה חלפה מהר. הגשם השוטף כלא אותנו בפנים, ואייל קיבל הזדמנות פז לתפוס את מרכז הבמה ולשחק את מדור הייעוץ האהוב עליו, בעיתון הנוער היחיד שכולנו הכרנו. ״אני חושב שאמא שלי מנהלת רומן עם המורה שלי״, העמיד פני בוכה. פתאום ראיתי שמיה מקשיבה.
״לספר לאבא שלי?״ שאל בכובד ראש, ואז בדה בשמחה את התשובה: ״כן, תגיד לו שגם הוא צריך לנהל רומן, שיהיו לך שני בתים לבחור ביניהם!״ אייל היה הילד היחיד שהכרתי שהוריו התגרשו. נדהמתי מן הקלילות שבה לקח את זה. אני פחדתי נורא שההורים שלי ייפרדו, במיוחד בימי שישי.
אבל לפני שהספקתי לפחד ממחר, צלצל הפעמון — או בעצם שר. שנה קודם לכן חוללה אסתי, המורה למוזיקה, את ההפיכה הקטנה שלה והשתלטה על מערכת הכריזה. עכשיו יכלה להכריז על תחילתו וסיומו של כל שיעור במנגינה מתוך האלבום האהוב עליה באותו רגע. האלבום התחלף מדי יום, ולפעמים פעמיים ביום.
וכך, ברגע שהתחיל The Headmaster Ritual של הסמיתס, העדר שלנו הסתער החוצה ולמטה, במדרגות אל חדר הווידאו. לאנה כבר הפעילה שם את ציפורניה הארוכות כראשי חנית נגד מכשיר הווידאו הגוסס של בית הספר. כשסוף סוף חילצה ממנו את הקלטת שנשכחה בפנים, ולחשה ״מי האידיוט שמראה להם את התפוז המכני?״, כבר תכננו את פריסת הישיבה מול הטלוויזיה, שעומקה עלה בהרבה על רוחבה. כל הקודם זוכה, ורוב הבנים כבשו בקלות את השורה הראשונה. לי לא הפריע להיות במיעוט, רחוק מהמסך. כשעוד נשארו כמה כיסאות פנויים, דנה באה והתיישבה לידי.
לאנה הכניסה את הקלטת. אחרי שנכשלה בניסיון להריץ קדימה את ההבטחה של האף־בי־איי לשלוח את כולנו לכלא, הסתפקה בדיבוב משלה: ״זה שעה ועשרים דקות, אבל ביקשתי ממוטי להתחיל קצת יותר מאוחר את שיעור החשבון, אז אתם מסודרים״. יוני, שתמיד הרשה לנו בנדיבות להעתיק ממנו במבחנים הגדולים בחשבון, הניד את ראשו במורת רוח. כולנו חוץ ממנו, נדמה לי, חייכנו.
המשכנו לחייך גם כשהתחיל הרפתקאות מארק טוויין. סרט אנימציה צבעוני מפלסטלינה. טוויין, בחליפה לבנה מכף רגל ועד ראש, שט בספינת האוויר שלו לפגוש את השביט של האלי, ואיתו האק, בקי תאצ׳ר וטום סויר. נזכרתי שטום הוא זה שהיינו אמורים לקרוא עליו ספר מקוצר בחגים. לא קראתי, אבל זה לא שינה. הצטרפתי בקלות לחבורה, שדילגה מסיפור אחד של טוויין לאחר בעזרת מעלית האוויר המגניבה שלו. היה כיף.
התמונה התחלפה. טוויין מדוכדך הופיע משום מקום, בחליפה שחורה, ושער המעלית נפתח אל הזר המסתורי, שהציג את עצמו בשם שטן. הוא לבש תלבושת צבעונית, ובמקום ראש הייתה לו מסכת נשף. ההיסוס של הילדים התפוגג במהירות כשעלו לאי הצף שלו. בקסם הוא עיטר אותו בצמחים מרהיבים, ונתן לכל ילד את הפרי האהוב עליו. אחר כך הצטרפו בשמחה לשטן ובנו כפר קטן מחומר, מפסלים בעליצות חיות ואנשים — איכרים, חיילים, מלך ומלכה.
״עכשיו ניתן להם חיים״, אמר השטן, וכך עשה. יצורי החומר התחילו להתרוצץ בעליצות, לפטפט, לחוקק חוקים, לתקוע בחצוצרות ולהשתחוות לזוג המלכותי. התמונה ריתקה אותי. נמשכתי לפוליטיקה וביליתי שעות בקריאת עיתונים, בייחוד בשבת, כשלא היה הרבה מה לעשות חוץ מלריב עם אחי. לא מאוד שונה מן הריב שהתלקח בין שני אנשי חומר, שקיבלו זה עתה שור והתחילו להתווכח עליו, כל אחד מושך בקרן. הרעש הרגיז את השטן, והוא מעך אותם אל הקרקע כמו חרקים. אבלים הגיעו במהירות, וקינתם הקולנית הרגיזה אותו עוד יותר. הוא המטיר על הכפר סופות רעמים ורעידת אדמה. התושבים בכו, התפללו והתרוצצו — לשווא. כולם הושמדו. האק נחרד: ״רצחת אותם!״ אבל השטן השיב בשלווה: ״עזוב אותם. לאנשים אין ערך. נוכל לעשות עוד פעם... אם נצטרך״. הילדים ברחו באימה, והזר עטוי המסכה נמוג לאיטו: ״החיים עצמם הם רק חיזיון, חלום. דבר אינו קיים מלבד חלל ריק ואתה. וגם אתה אינך אלא מחשבה״.
ב
התעוררתי במיטה. לא זכרתי כלום ולא ראיתי כלום. אלמלא ריח הלבנדר של הכביסה והמגע באל״ף המחוספסת, האות הראשונה בשמי שחרטתי בכיתה א׳ על מסגרת העץ של ראש המיטה, לא הייתי יודע שחזרתי הביתה.
ניסיתי להרגיל את עיניי לחושך ולא הצלחתי. כן הצלחתי לשמוע את קולו השחוק של אבא: ״...הם יכולים לישון הלילה על הספה. אבל לדעתי צריך להעיר אותו״. ואת התשובה של אמא: ״או שתיקח אותם להורים שלי״. ואז, אחרי הפסקה: ״ידעתי שמשהו כזה יקרה... תמימה! אה... ממש!״ לא הייתי צריך לראות את אבא כדי להרגיש את התסכול שלו. ״מה זה קשור לאוושה? הוא הרי לא התעלף אחרי ריצה או משהו, והרופא אמר שזו כנראה סתם התייבשות. נדמה לי שהוא כמעט לא שותה בבית הספר. אני לא מבין למה. והמורים צריכים לשים לב אליהם, לא להושיב אותם מול סרטי ילדים מטופשים וללכת. קודם מוזיקה במקום צלצול, עכשיו סרטים במקום שיעורים. מעניין מה הלאה״. הוא נשמע כועס, וזה לא היה אופייני לו. הרגשתי אשם שגרמתי לכל הצרה הזאת, ועוד ביום חמישי.
נדמה לי שהם עברו למטבח, כי שמעתי רק מלמולים. אבל כעבור רגע הדלת נפתחה, וסוף סוף יכולתי לראות. אבא עמד שם. הוא לא נראה כועס, רק שחוק ומודאג. אמא התקרבה עם סלט פירות שהריח נפלא וטעמו היה כצוף. טרפתי אותו עם חלה ביתית חמה שאפתה למחר.
העברתי את האצבעות לאורך שתי הרצועות הקלועות של החלה, זנב אחר זנב, ונזכרתי בנחשים השלובים של אורין, הקמע המכושף ששומר על מי שעונד אותו מכל רע. ראיתי את הסיפור שאינו נגמר קצת יותר משנה קודם לכן, והוא לא עזב אותי מאז. שוב נדדתי עם בסטיאן ואטריו במישורים ובביצות של פנטזיה, נלחם בלא־כלום, עד שהבטתי בעיני השקד של אמא וחזרתי למיטה שלי. היא הבינה שכבר הייתי בעולם אחר. רק נשקה לי במצח, כיסתה אותי היטב, כיבתה את האור ויצאה.
רציתי לישון, להשאיר את היום המוזר מאחור, אבל טעם החלה בפה שלח את עיני רוחי לשוטט בדירה שלנו. לא היה קשה לעבור על כולה בשניות ספורות, אבל נעצרתי בנקודה אחת בסלון. לדחוס שש נפשות בשני חדרי שינה היה הפלא הקטן יותר של הדירה. הפלא הגדול היה וילון מכוער שהפריד בין הסלון למרפסת. מכל צד השתלשל חוט, כך שאפילו ילד קטן יכול היה לפתוח ולסגור אותו במשיכה אחת.
הייתי כבן שלוש כשהתחיל הרומן שלי עם הווילון. התחבאתי מאחורי מסך התמימות החיוור הזה, הצצתי מבעד לחורים הזעירים וניסיתי לדמיין עולם אחר. עולם שבו לאבא לא אכפת לחבק, ואמא לא צריכה לצעוק את כל התסכולים שלה במשך שעות בכל יום שישי, כשהיא מנקה את הבית ומכינה לכולנו אוכל, רק כדי להגיע לשקט, מרוב תשישות, עם כניסת השבת.
וכשהשבת נכנסה, הכול השתנה. אכלנו, התפללנו, דיברנו, צחקנו, ולבסוף העלינו את המופע המשפחתי — עם תסריטים מאולתרים ותחפושות מאחורי הווילון. באמצע הייתי בדרך כלל יוצא למופע היחיד שלי. אחזתי בקצה החוט של הווילון, שנראה כמו מיקרופון עם כבל, ופתחתי בגרסת הכיסוי שלי ללהיט של יגאל בשן מ־1975: ״יש לי ציפור קטנה בלב, עם שתי גומות ומנגינה״. שרתי וחיקיתי את התנועות של בשן החתיך. ״והציפור עושה בי סיפורים״, הנפתי את המיקרופון ונתתי את כל מה שהיה לי בפזמון הממכר: ״נאי, נה נאי נאי נאי״.
לא היה לי מושג על מה אני שר. אבל כששכבתי במיטה כעבור עשור, חזרו אליי המילים כמו הגלים שעל קיר הכיתה. חשבתי על הציפור הקטנה ש״זוכרת בי כאב״ ו״מציירת אהובות״, ש״אוספת שנים ותקוות״ ו״פותרת כמעט את כל החלומות״, וגורמת לי ״להרגיש חופשי כשהיא יושבת על ענף בין מיתרי הלב״. טיפות של גלים התגלגלו על לחיי והמליחו את שפתיי. נרדמתי, מייחל להישאר ער, להביט בשמי הלילה ולחפש את האלי.
ריחפתי גבוה מעל ירושלים, אורותיה דועכים לאט מתחתיי, כשראיתי אותו. הושטתי יד, מדמיין שאוכל לאחוז בזנבו, ואז איבדתי שיווי משקל וכמעט נפלתי. זו הייתה, אחרי הכול, צורת תעופה מפוקפקת למדי, שחזרה לא פעם בחלומותיי. לא נזקקתי למטוס, לא הפכתי לציפור ובוודאי שלא לסופרמן. פשוט שחיתי שם למעלה, בסגנון חופשי, בתוך האוויר, בעקבות האלי. בחלומות התעופה שלי נהגתי לפעמים לנוח לרגע על צמרת עץ ואז לזנק בחזרה לעניינים. הפעם היה אחרת. הייתי עייף, וכוח משיכה מוזר משך אותי אל הקרקע. לאט צללתי אל מישור שחור משחור.
״אוריאל״, שמעתי מאחוריי קול רך אך תקיף, והפניתי את הראש אל הרִיק. ״כן״, אמרתי בהיסוס. באוויר ראיתי נקודת אור, תחילה דוממת ואחר כך רועדת, מציירת שער כאילו במכחול דקיק של אור. צמרמורת עברה בגבי. כשהושלם ציור השער למעלית האוויר, ראיתי את השטן עומד מעברו השני. ״לא תיכנס?״ אמר, ויכולתי לראות שפני המסכה שלו היו פניו של טוויין. אולי זו הייתה המוזיקה שבקולו, אולי החיוך שנדמה לי שראיתי. פסעתי שני צעדים קטנים ונעמדתי לצדו, תוהה אם להושיט יד. ״בוודאי״, צחק ולחץ את ידי, ״זו בהחלט דרך שימושית להעמיד פנים שזה רק מפגש ידידותי״.
״זה לא?״ לא הצלחתי לגשר על התהום בין קולו החם למילותיו מבשרות הרעות. ״לא, חוששני שלא. חברות היא עבודה קשה, ועלינו להתמקד במשימות אחרות, חשובות יותר״. למרבה הפלא ידעתי על מה הוא מדבר, ובכל זאת שאלתי: ״אילו משימות?״
״נדמה לי שאתה יודע — לגדול. ושים לב, לא להתבגר; זה יהיה איום ונורא. להעמיק, וללמוד מה עשית״.
״מה עש...״ התחלתי לשאול, אבל השטן קטע אותי באמצע השאלה והגיש לי, משום מקום, אפרסק. לרגע ציפיתי, ובוודאי קיוויתי, שהאק, בקי וטום יצטרפו. הם לא באו. בהיתי חסר הגנה באפרסק שבידו, נזכרתי ונרתעתי: ״אסור לי, אני אלרגי לאפרסקים״. השטן נראה משועשע. ״לא כאן אתה לא״. הוא כמעט דחף אותו לידי. ״תנסה, תראה״. ניסיתי. אור מסנוור נחת בכל מקום והאיר גן סמוק, שבו עמדו השניים. חוה ליטפה מה שנראה כזברה קטנה עם פסי זיגזג סגולים. אדם חיטט באף. שניהם נראו מרוצים למדי, ועירומים לגמרי.
הרגשתי עירום בעצמי, והבנתי שאני אכן עירום. ובכל זאת הייתי בטוח בעצמי לחלוטין, ושלֵו כפי שלא הייתי מעולם. כאילו זה עתה צמחו לי כנפי מלאך שנגעו בכס האלוהים. פתאום הרגשתי בכתר הזהב שעל ראשי. הגן, ידעתי, הוא מרכז העולם, ובעצם מרכז היקום. ואני במרכז הגן, שומרו. לא פחדתי מדבר ומאיש. הייתי חד הראייה שברוחות השמיים. עיניי ואוזניי חדרו אל כל הסובב אותי. הבטתי בכל צמח, בכל חיה ובשני היצורים הרפים, ומיד ראיתי אותם כמות שהם, מבפנים ומבחוץ. יכולתי לקרוא אותם כמו את כף ידי הימנית. הבטתי בה, ומיד החזרתי את מבטי קדימה: זר התקרב.
״אדוני״, אמר הכרוב הילדי, ״מה מפוארת מלאכת האל ושומריו. לא יכולתי אפילו לדמיין״. הוא שאל לשמי. תשובתי עצרה את נשימתו: ״אוריאל... שר המלאכים! כמובן, וכי איך יכול להיות אחרת? 'אור האל' ועינו. ודאי אתה רואה הכול, כשם שאתה רואה אותי, עבדך הצנוע. והגן שלפנינו, האם הוא באמת גדוש בכל תענוגות הבורא ונפלאותיו, כפי שמלמדים אותנו מורינו?״ סקרנותו הילדית נגעה ללבי. ראיתי שהוא כן וישר, וסיפרתי לו על בריאת האל — על האדמה, המים, האוויר והאש — ועל עשיית היום והלילה. הכרוב הקטן שתה את מילותיי בהכרת תודה. שאל את שאלותיו בכנות, והודה בענווה בתשוקתו שאין לבטאה לראות ולדעת את כל נפלאות האל, ובראשן האדם. אישרתי שאכן, אלוהים יצר לאחרונה את היצור הזה. כשראיתי את שמחתו הכנה נעניתי ברצון לבקשתו, והראיתי לו את הדרך הטובה ביותר אל האדם, כדי שגם הוא יוכל לחזות בפלא המשונה.
״לעד אהיה חייב לך״, הודה לי הכרוב בדמעות, ויצא לאטו למצוא את האדם. גם אני הייתי עכשיו מאושר: הרוויתי את צימאונו של אחר לדעת. פרשתי בגאווה את כנפיי והרחקתי להמריא מעל הגן, שיר בלבי, מביט ביופי העצום הזה. נאמן לחובתי האלוהית שבתי וסקרתי את כל הדומם והחי, וביניהם את העץ החביב על האל, ולצדו חוה — שהכרוב הקטן שלי הציע לה זה עתה אפרסק טרי.
״מה עשיתי?״ אמרתי בלי קול. ומרחוק, לצד חוה, שעיניה נפקחו וראשה הושפל, ראיתי את הכרוב שלי, שהיה לשטן, מחייך אליי.
תגובות