מילים שרוצחות
״אנחנו אומרים צדק, אתם שואלים איך?״ התשובה של כמה אקדמאים ״פרוגרסיבים״, הנאחזים בכלל ״החזק הוא הרע״ ובמילותיו של פרנץ פאנון, צריכה להטריד גם מי שאינו ציוני. ככל שהמדוכאים נלחמים במדכאיהם באלימות רבה יותר, כך גם הם נעשים מדכאים יותר. איך יוצאים מסחרור הדיכוי? קרישת המחשבה האקדמית, חלק ג׳
חימאני ג׳יימס אולי צעיר, אבל מבוגר דיו לדעת מה מגיע לו: הכרת תודה. ג׳יימס, סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה, נמנה עם מובילי מאהל המחאה הפרו־פלסטיני בקמפוס ב־2024. ״לציונים לא מגיע לחיות״, קבע בגאווה באפריל, ״אז תשמחו, תגידו תודה שאני לא פשוט יוצא ורוצח ציונים״. לא ברור אם ג׳יימס עצמו נמנע מרצח ציונים רק כדי לזכות בתודתנו, או משום שהבין שיש מי שמבצעים את משימת הרצח ביעילות רבה יותר. כך או כך, הוא מהלל ומצדיק אותה בשמחה: ״ציונים... הם נאצים. הם פשיסטים. הם תומכים ברצח עם. למה שנרצה שתומכי רצח עם יחיו? ציונים... צריכים לא להתקיים. הם עוצרים את ההתקדמות של העולם״.
כדי לעזור לעולם להתקדם פרסם לאחרונה ארגון Columbia University Apartheid Divest, ובקיצור CUAD, הצהרת תמיכה בג׳יימס. בגאווה הכריז הארגון: ״בעקבות הוגים ומהפכנים דה־קולוניאליים כמו פרנץ פאנון ופידל קסטרו... אנחנו תומכים בשחרור בכל אמצעי שיידרש, לרבות התנגדות חמושה״.
אני תוהה מה היו פרוגרסיבים של ממש, כמו לואי ברנדייס וג׳ון דיואי, אומרים על השימוש בן זמננו במונח, ועל ההתעללות בו. בימינו, מפגינים ליד הרכבת התחתית של ניו יורק טרחו לפרט איך מיישמים סדר יום ״פרוגרסיבי״: כיצד מבצעים על הצד הטוב ביותר את הרצח המוצדק של ציונים, ובידי מי. הם אף קישטו את הצהרת הכוונות בחרוזים מעודנים: ״אנחנו אומרים צדק, אתם שואלים איך? תל אביב עד היסוד תיחרך. יא חמאס, אוהבים אותך — תומכים גם ברקטות שלך״.
מלבד המקצב הקטלני, לאקדמיה ה״פרוגרסיבית״ יש גם תארים בכירים יותר להצדקת רצח ציונים, ישראלים — או כל מי שבמקרה חי שם: פרופסורים בעלי קביעות. ההיסטוריון סר סיימון שאמה מאוניברסיטת קולומביה סיפר כי ״נדהמתי לגלות כמה מעט אמפתיה אנושית הייתה באקדמיה כבר בשבעה באוקטובר״.
נדמה שכמה פרופסורים נחושים להוכיח את דבריו. כשבוע אחרי טבח חמאס בשבעה באוקטובר שלחו לי חברים מאוניברסיטת קורנל, שבה אני מלמד כבר לא מעט זמן, סרטון שנעשה ויראלי: נאום של פרופסור ראסל ריקפורד בעצרת פרו־פלסטינית ביום ראשון, 15 באוקטובר, במרכז איתקה.
ריקפורד, פרופסור להיסטוריה בקורנל, ראה את מתקפת חמאס במונחים היסטוריים ובקושי הצליח להכיל את התרגשותו. אפילו רגע המתינות הקצר שלו, ״אני מתעב הרג אזרחים״ חטוף, טבע מיד בהסתייגות: אילו הייתי פלסטיני מדוכא, ״אני, ששונא אלימות, הייתי אוחז בנשק״. רבים, ובהם מנהיגים ישראלים בולטים כמו אהוד ברק ועמי אילון, טענו כך גם הם. אבל ״לאחוז בנשק״ נגד מי? בהקשר של מתקפת חמאס, התשובה של ריקפורד, כמו של CUAD, נראית ברורה: נגד כולם.
למה? ראשית, כקביעה על המציאות: כי ישראל היא ״מיזם של רצח עם... משימת מוות״. שנית, כקביעה מוסרית: כי ״לעולם לא אתיימר לומר לעם מדוכא איך עליו לבקש את שחרורו״. חברו את שתי הקביעות של ריקפורד, ותקבלו זיכוי לטבח השבעה באוקטובר.
נאמץ גם אנחנו? אולי. אחרי הכול, אם יש אי פעם בסיס מוסרי לטענה ״המטרה מקדשת את כל האמצעים״, עצירת רצח עם — ואולי אפילו נקמה עליו? — אמורה להיות הבסיס הזה. אולי יש משהו בדברי ג׳יימס וריקפורד.
ניקח מקרה של רצח עם שעדיין נחשב מובן מאליו: השואה. רבים מגנים את בעלות הברית שלא עצרו אותה. אבל נניח שיכלו ורצו — עד לאן היה עליהן ללכת? דמיינו שהדרך היחידה לעצור את רצח היהודים ההמוני הייתה להעלות את הרייך השלישי באש, בהפצצות נוסח דרזדן, ולהרוג לא 25 אלף גרמנים אלא 25 מיליון. האם היה עליהן לעשות זאת?
נראה שאצל ריקפורד הכול קם ונופל על דיכוי, שמעניק לכל קבוצה מדוכאת המחאה פתוחה לביצוע זוועות. אלא שריקפורד עצמו מגדיר את היהודים לפני הקמת ישראל כנרדפים על לא עוול בכפם. ההיגיון שלו חייב אפוא להצדיק גם את הדרך שבה יהודים מדוכאים ״ביקשו את שחרורם״, לרבות מלחמת 1948 והנכבה — שמצדיקות, כמובן, הרג פלסטיני בתגובה.
אין מוצא קל מן המעגל הרצחני הזה, אבל אולי ריקפורד מצא אותו סוף סוף: מתברר שלא כל העמים המדוכאים נבראו שווים. הוא עושה מהלך מסקרן. תחילה הוא מכריז ש״לכל בני האדם יש זכות להגדרה עצמית״ ו״זכויות אדם״. אחר כך הוא מתעקש, כנראה כנגד עמדתה המדומיינת של הציונות, כי ״פלסטינים הם בני אדם!״. ולבסוף, כשהוא מהלל בלהט את ״המבצע״ של חמאס ומסביר כמה המתקפה הייתה ״מרוממת רוח״ ו״ממלאת מרץ״ בזכות ״שינוי מאזן הכוחות״, הוא מסכם: ״אילו לא היו מתרוממים ברוחם מן האתגר הזה למונופול על האלימות, מן השינוי הזה במאזן הכוחות, הם לא היו אנושיים. אני התרוממתי ברוחי״.
כבר שנים אני מלמד את הקורס ״תקווה: מה עושה אותנו אנושיים״, גם בקורנל, ומעולם לא עלה בדעתי שהתעלות לנוכח טבח בילדים קטנים היא סימן ההיכר לאנושיותנו, קל וחומר תנאי שאין בלתו.
ובכל זאת, גם לי יש מגבלות. אולי ריקפורד הראה לנו את האור. כל מומחה רציני לקולוניאליזם ולדה־קולוניזציה ודאי מכיר את הלקח האכזרי של ההיסטוריה, סחרור הדיכוי: ככל שהמדוכאים נלחמים במדכאיהם באלימות רבה יותר, כך גם הם נעשים בסופו של דבר מדכאים יותר.
כעת, סוף סוף, ריקפורד מתיר את הסחרור. אם התעלות מטבח בילדים קטנים בידי מדוכאים חמושים היא סימן ההיכר לאנושיות, ואם יהודים ישראלים בבירור לא נלהבים במיוחד לשחיטתם שלהם, הרי שהם אינם אנושיים. אולי לכן רציחתם לא נוראה כל כך, ולמעשה כמעט אינה ״רצח״ כלל — תלוי, כמובן, לאיזו קטגוריה של לא־אנושיים ריקפורד משייך אותם. ובכל זאת יש תקווה. אם כישוריו הפדגוגיים משתווים לרטוריקה המסיתה שלו, אולי יצליח ללמד יהודים לשמוח כשרודפים, משפילים ומשמידים אותם, כדי שגם הם יהיו לבני אדם. אחר כך יוכלו להודות לג׳יימס על שאינו רוצח אותם.
בפוסט קודם בחנו מקור השראה אחד לדחף האקדמי ״היו אלימים!״: הכלל הנפוץ ״החזק הוא הרע״. מכאן ״התרוממות הרוח״ של ריקפורד לנוכח ״שינוי מאזן הכוחות״. טבח חמאס, בהשפילו את ישראל החזקה, נעשה למעשה של הקרבה: תחייה מזככת, אפילו מטהרת, של החלש כנגד כל הסיכויים. מחירו של שינוי הכוחות מחוויר לעומת השפעתו מרוממת הנפש.
ריקפורד מצייר ברומנטיות איך הפלסטינים ״יכלו לנשום, לראשונה זה שנים״. אז מה אם השבעה באוקטובר שם קץ להפסקת אש; אז מה אם בעקבותיו עשרות אלפי ישראלים ופלסטינים ממש אינם נושמים עוד, ועשרות נחנקים לאטם בשאול של חמאס, שאליו הזרים הארגון חלק ניכר מ־1.8 מיליארד הדולרים שהעניקה לו קטר — בסיועו של ביבי). כל זה אינו נחשב. הכול מחוויר לעומת ״שינוי מאזן הכוחות״, גם אם השינוי עצמו מדכא להחריד, גם אם הוא מוליד עוד דיכוי. לפחות המטפורה המשכרת יכולה סוף סוף ״לנשום״, ולאשר שיש בכל זאת חזק אחד שלעולם אינו הרע, שלעולם אין להורידו מכסו: האקדמיה הפרוגרסיבית.
אבל מעבר לכלל ״החזק הוא הרע״ יש מקור נוסף, אישי יותר, להשראה ולהצדקה של אלימות כזאת. כמו CUAD ורבים אחרים, שאותו מוסר יהיר זורם בעורקיהם, גם ריקפורד נוהג לרתום את עגלתו לכוכבו של פרנץ פאנון.
פאנון נולד במרטיניק. ניכורו הגובר מצרפת דחף אותו לזהות באימפריאליזם שלה את השורש האמיתי לחולי שפשט בקרב אוכלוסיית אלג׳יריה שבשלטונה. מי שטבע את המונחים דה־קולוניזציה וחוויה חיה איית בצרפתית, בראשית דרכו, דווקא את המילים ״Je suis français״ — ״אני צרפתי״. בהמשך חייו שזר פסיכיאטריה ופוליטיקה כפי שמעטים עשו לפניו. במרפאת המורד שלו פענח את המחול הנפשי ההרסני של הכובשים הקולוניאליים והנכבשים, והצביע על התפקיד המכריע, לעיתים ההכרחי, של אלימות בשבירת המעגל.
רבים מדי קוראים את פאנון רק דרך פתיחת ספרו מ־1961, מקוללים עלי אדמות: ההקדמה של ז׳אן־פול סארטר והפרק הראשון, ״על האלימות״. סארטר מכוון בעיקר לבני ארצו השמאלנים: ״אתם, הליברלים כל כך, האנושיים כל כך... מעמידים פנים ששכחתם כי יש לכם מושבות שבהן מעשי טבח נעשים בשמכם״. ואלה שבים עכשיו לרדוף אתכם: ״אמרתם שהם [ערביי אלג׳יריה] מבינים רק אלימות? כמובן; תחילה האלימות היחידה היא של המתיישבים, אך עד מהרה הם ינכסו אותה לעצמם; כלומר, אותה אלימות מוטחת בחזרה בנו, כשם שבבואתנו נעה לקראתנו כשאנחנו מתקרבים אל מראה״. גלגל חוזר בעולם, בגרסה אקזיסטנציאליסטית? לא ממש. אם כבר, זו סמטת ההונאה העצמית. מה שחסר בתזת הקארמה הקולוניאלית של סארטר הוא שגם אם בני אדם ״נידונים לחירות״, הם אינם נידונים להרוג.
פאנון מצטרף אליו לסמטה ללא המוצא הזאת: ״דה־קולוניזציה היא תמיד אירוע אלים״. אבל כאן, כמו בהרצאתו הנודעת באקרה ב־1960, מדוע אנחנו משתמשים באלימות, הוא מפנה את המבט בפרק הראשון אל הנכבש, ולא אל הכובש. בעיניו האלימות משחררת מן הכובש הקולוניאלי לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבפנים, מבחינה נפשית: ״ברמת הפרט, האלימות היא כוח מטהר. היא משחררת את הנכבש מתסביך הנחיתות שלו, מגישתו הפסיבית והמיואשת. היא נוסכת בו אומץ ומשיבה את ביטחונו העצמי״.
אלא שרבים ממי שמכתירים את עצמם כיום לחסידי פאנון מחמיצים דבר אחד: פאנון עצמו, בפרקים הבאים ובמקומות אחרים בכתביו, הסתייג הרבה יותר מן האלימות שמאמיניו מפעילים ומצדיקים בשמו. בשונה מהם, הוא הכיר היטב את סחרור הדיכוי, והזהיר שתנועות שחרור עלולות להפוך למדכאות חדשות כשיגיעו לשלטון, להחליף ברבריות אחת באחרת. הוא אף הדגיש: ״איננו אומרים למתיישב 'אתה זר, הסתלק'. איננו אומרים לו: 'ניטול לידינו את הנהגת הארץ ונגרום לך לשלם על פשעיך ועל פשעי אבותיך'״. אלה, כמובן, כמעט מילה במילה, הדברים שטוענים נגד ישראל והציונות רבים מן הפאנוניסטים לכאורה, ובהם חמאס ותומכיו.
ולבסוף, צריך לומר: פאנון טעה. דה־קולוניזציה אינה תמיד אלימה. רוב העמים הנתונים לשלטון קולוניאלי אכן פנו למאבק מזוין, אבל היו שלא, וזכו בעצמאות בדרכי שלום. בריטניה ויתרה בשלום על חלקים מהאימפריה העצומה שלה: מדינות רחבות ידיים כמו קנדה; מרובות אוכלוסין כמו הודו, ״היהלום שבכתר הבריטי״; וקטנות כמו מלטה. ארצות הברית ויתרה בשלום על הפיליפינים ב־1946, וכך עשתה הולנד בסורינאם ב־1975. גם טריטוריות רבות באיי האוקיינוס השקט זכו בעצמאות בלי שפיכות דמים: סמואה מניו זילנד, ונואטו מצרפת ומבריטניה, ואיי מרשל מארצות הברית.
הסטיאגרהא של גנדי — התנגדות לא אלימה הממוקדת באמת — מילאה תפקיד מכריע בהחלטת בריטניה לסגת. אחרים הלכו בעקבותיו. מרטין לותר קינג הבן, למשל, כתב שמצא ״בפילוסופיית ההתנגדות הלא אלימה של גנדי... את השיטה היחידה, מבחינה מוסרית ומעשית, העומדת לרשותם של מדוכאים במאבקם לחירות״. גנדי וקינג היו תמימים? אולי. אבל הישגיהם הפוליטיים צריכים לפחות לרמוז למטיפי ״תמיד ורק אלימות נגד דיכוי״ שזה לא בהכרח כך.
לפני כחודשיים התמזל מזלי להתווכח ולדון בשאלה עם פיטר סינגר ועם ע׳אדה כרמי בפסטיבל HowTheLightGetsIn לשנת 2024, בפאנל על אלימות, נקמה ומוסר:
ומן האקדמיה בחו״ל לאוניברסיטאות בישראל: המוסד האקדמי שלי, אוניברסיטת תל אביב, דחה לאחרונה לחצים מצד סטודנטים ושרים בישראל לפטר את המרצה הבכירה ד״ר ענת מטר. הסיבה הייתה דברי האבל שלה על וליד דקה, ״חבר יקר ואהוב״ ו״מקור השראה אינסופי״, שמת מסרטן בכלא.
דקה נידון למאסר עולם ב־1987 על שפיקד על חוליית החזית העממית שחטפה ורצחה את החייל משה תמם ב־1984. הוא לא השתתף בפועל ברצח, ובהמשך הביע חרטה בפומבי והזמין את מטר להצטרף למסעו המוסרי והרגשי. ״לחוש את בני האדם ואת כאבם״, כתב לה, ״זו מהותה של התרבות האנושית כולה״. הוא סיפר לה מעשה מחיי הכלא:
יום אחד אומר לי שותפי לתא: ״תגיד, לא נמאס לך לומר בוקר טוב לסוהר הזה בכל יום כשהוא פותח את דלת התא ואפילו לא טורח לענות לך?! אין לך כבוד עצמי?! די, אל תגיד לו בוקר טוב וזהו״. לא היה לי הרבה מה להשיב לחברי. אבל לא ויתרתי ולא הפסקתי לומר לסוהר בוקר טוב, כי אני אדם ואני לא מוותר. כי כל בוקר טוב הוא תזכורת לסוהר שאני בן אדם, וכל בוקר טוב מזכיר לו שגם הוא בן אדם. וזה שהוא לא עונה — זה מפני שהוא עדיין פוחד להיזכר בכך. ואם אפסיק לומר בוקר טוב, פירוש הדבר שהפחד שלו ניצח אותי והפך אותי למשהו אחר. לא אתן לכלא לשנות אותי או לשלוט בי. ובמילים שלך, אני סובייקט בעל רצון ותודעה; לא אתן להפוך אותי לאובייקט. זה כבוד עצמי: להיות בעל רצון חופשי בכלא. המראה הזאת שאני מציב מדי בוקר בפני הסוהר — היא תשנה אותו. ויש לזה חשיבות.
אולי משום שהבין שמילים מסוימות אכן יכולות לרצוח, פנה דקה למילים אחרות. במראה שלו, ב״בוקר טוב״ העיקש שלו, הייתה יותר אנושיות מבמפגני הרצחנות של רבים מחסידי פאנון.
תגובות