אודיסיאה ישראלית
- Uriel
- לפני 23 שעות
- זמן קריאה 6 דקות
למיתולוגיה היהודית אין אודיסאוס, אבל מהפך – מעולם לא שכנו כל כך הרבה יהודים ליד הים... אולי הגיעה השעה להרים עוגן ולהפליג לאופק?
אם להיות ישראלי זה לשכור חדר במלון בירושלים ואז לרדת לקבלה ולהתלונן שאין נוף לים, להיות ירושלמי זה ללכת לתל אביב ולהתלונן שאין אוויר הרים. אני שייך לקטגוריה השנייה, מבטן ומלידה, אבל כבר 15 שנים שאני מלמד באוניברסיטת תל אביב, ולפעמים לעת לילות קסומים, גם בלית אוויר הרים, הולך להקשיב לרחש הלב והגלים.
לחיות כך בין שתי ערים מזמין לי הרהורים, חידות לא פתורות וגם שאלות רטוריות – על אדם, עם ועולם. הנה אחת: מה מכסה כמעט שלושה רבעים משטח כדור הארץ שלנו, ומקומו נפקד כמעט לגמרי מהסיפור היהודי? התשובה היא כמובן הים. לעם היהודי אין שום סיפור הפלגה גדולה ומסעירה, תרתי משמע. אין לנו אודיסאוס.
כמובן, לפני לידת העם, הים נוכח בבריאת העולם, ב"בראשית" של הלידה מתוך התוהו ובוהו, ולאחר מכן בלידה מחדש של האנושות מתוך המבול הגדול.
כשכבר הפציע העם, היה הים להתגלמות התהום, הכאוס, כוח הטבע האלים של האל, נורא ומטיל מורא. כך הוא מגיח ברגע המכונן של לידת העם, עם היציאה מעבדות לחירות: הים שם לא נועד להפלגה אלא לצליחה, למעבר בחרבה, כי רק היבשה היא בטוחה. כך חשב כמובן גם יונה, שניסה כל כך לברוח מבשורה נבואית אל טלטלת גלים אימתנית, אל כמעט-טביעה ובליעה – אל בטנו של דג גדול.
אולי זה לא בגלל שלא רצינו את הים – אלא שלא נתנו לנו ליהנות ממנו? הרי הים הוא נוכח-נפקד לא רק במיתולוגיה של העם היהודי, אלא גם בגיאופוליטיקה שלו. ככלת הכל, למרות שבני ישראל היו קרובים לים התיכון, מעולם לא ידעו שליטה מתמשכת ובטוחה על רצועת החוף, והשכנים יורדי הים, בעיקר פלישתים ופיניקים, היו חזקים מדי.
והיום? מהפך! ישראל המודרנית נעשתה גם חברה חופית: תל אביב, חיפה, אשדוד, נתניה, הרצליה, אשקלון, ראשון לציון, בת ים, חדרה, נהריה. רוב הישראלים חיים לא רחוק מן הים; אלמלא הפקקים, ועם תחבורה ציבורית נורמלית (לא נעצור את נשמתנו), רבים מהישראלים יכולים היו להתבשם מריח הגלים המלוחים בלי להרגיש שיצאו למסע בין-יבשתי.
זהו חידוש עצום בהיסטוריה היהודית בארץ ישראל. לראשונה זה אלפי שנים, פני העם לא מופנים רק אל ההר והאל, אלא גם אל הים, ואולי אל העולם. זה מעניק פתח אפשרי ליצירתה של מיתולוגיה חדשה ועשייה אמיצה: אודיסיאה ישראלית.
הים הוא הזמנה להתערטלות מפחידה – ולא רק מטעמי צניעות
ועדיין, קרוב למאה וחמישים שנה לאחר לידת הציונות, וכמעט שמונים מהן במדינה ריבונית, טרם העזנו לצאת להפלגה הגדולה של חיינו, קל וחומר לגולל אותה. סיפורי ספינות המעפילים של ימי טרום-המדינה הם הקרובים ביותר לכך, ואף הם אינם מסורים לחוויות הים אלא לתופת של יבשה אחת (אירופה) ולהבטחה של אחרת: ישראל.
הים הוא נעלם בסיפור המשותף. נדמה שעכשיו, כמו אז, התרבות היהודית נשמרת מ"הרם עוגן" ומתמסרת ל"לך לך"; לא הפלגה, הליכה; לא ים, אלא מדבר והר.
אולי מכיוון שהים לעולם אינו לגמרי שלנו, בשליטתנו, לבטח לא הבלעדית? לפעמים נדמה שאנו, היהודים בישראל, כמו נתקענו בשלב משחק הילדים "ים/יבשה", עם תפנית קלה בעלילה: מסרבים לקפוץ אל המים, וחוששים מפני כל אלה שזוממים להשליך אותנו לים. אפילו סרט ישראלי המספר את סיפורו של ילד פלסטיני שמנסה להגיע לחוף הים, בפעם הראשונה בחייו, מטיל חיל ורעדה בממשלת ישראל.
אבל אפשר שהסיבה להימנעות מסיפור הפלגה עמוקה יותר, סמלית יותר. הים הוא הזמנה להתערטלות מפחידה – ולא רק מטעמי צניעות. הולך רגל כפייתי שכמוני, אני צריך לדעת. הייתי שלוש שנים קצין מודיעין זוטר בחיל הים, וכמעט את כולן העברתי כמו יונה – בבטן לוויתן של בטון, בעומק הקריה הצבאית. אבל באותם מקרים בהם הצטרפתי לחובלים, יכולתי להבין לפחות משמעות אחת של הפלגה: בניגוד להליכה, הפלגה היא חוויה מטלטלת תרתי משמע; היא ויתור על אשליית הקרקע היציבה. הגלים דואגים לכך שאף פעם לא תרגיש לגמרי בטוח, כמו לחיות על פני רעידת אדמה מתמדת, שיכולה לפתע לגאות ולשמוט הקרקע מתחת רגליך. להפליג זה לחיות בספק, באי-ביטחון.
הטלטלה של הים היא פיסית, והכרתית. הוא לא צומת דרכים שבו המסלולים מסלילים גם אותך והבחירה לפיכך כבר סגורה; הוא פיתוי מסוכן לפתח דבר. הים מורה "זה לא בהכרח כך", לפעמים קורא "זה יכול להיות אחרת", ולעיתים לוחש "הכול אפשרי". ועם ההשתאות ולפעמים החדווה לנוכח האפשרויות, גם החרדה לנוכח אי-הוודאות, הסיכונים שעולים ביחס ישר לסיכויים. הים הוא הזמנה לאומץ לב, ולפעמים גם לקלות דעת.
שאלת ערי החוף – שערי הים – אינה רק אם אפשר לעבור דרכן אליו, אלא מדוע אנחנו עומדים בהן וממתינים
ערי חוף, ובעיקר ערי נמל, ניצבות בפתח הפיתוי הזה: הן השער אל עתיד פתוח – ומפחיד. כמעט כמו "שער החוק" שניצב לפני "האיש מהכפר" של קפקא, שאלת ערי החוף – שערי הים – אינה רק אם אפשר לעבור דרכן אליו, אלא מדוע אנחנו עומדים בהן וממתינים.
היחס של ערי חוף אל הים שלצידן מגלם אותן. יש ערים שנענות לים, נפתחות לרטט הגלים חומרית ורוחנית. כאלה הן אתונה הדמוקרטית, אלכסנדריה הקוסמופוליטית, אמסטרדם של ראשית הנאורות, ובימינו אולי איזמיר וסן פרנסיסקו. ערים אחרות מנצלות חירות הים לעוצמת השליטים ולפעמים גם לרווחת העם אך לא לחופש האדם. כאלה הן ונציה, ג׳נובה, לונדון האימפריאלית, סינגפור. ערי ים אחרות עסוקות בהדחקה. יש נמל, אבל אין אופק. אלבר קאמי, שלעתים ראה בים התיכון מקור כמעט-מטאפיסי לגאולה ולמרד, תיאר כך את אוראן ב"הדבר": "העיר עצמה, יש להודות, מכוערת... [היא] בנויה בצורה כזו שהיא מפנה את גבה למפרץ זה, ועל כן אי אפשר לראות ממנה את הים, ותמיד יש ללכת ולחפש אותו."
מעניין להשוות בין צמדי ערים מרכזיות – אחת שוכנת על חוף, השנייה בעומק היבשה – באותה מדינה. דומה כי במרבית המקרים נוטה הראשונה להיות פתוחה יותר. חשבו על אתונה/פיראוס מול ספרטה, על אמסטרדם מול אוטרכט/האג, אלכסנדריה מול קהיר, איזמיר מול קוניה, שנגחאי מול בייג׳ינג, בואנוס איירס מול קורדובה, ואיך אפשר שלא – תל אביב מול ירושלים. אבל גיאוגרפיה אינה גורל. ויש ערי יבשה שבראו לעצמן ים של אפשרויות, או לפחות זרימה של אנשים, רעיונות וסחורות. חישבו על פריז, ברלין, קיוטו, בגדד העתיקה – אפילו ירושלים הנכספת אל הנורא והנשגב. השאלה אפוא אינה רק אם יש ים, אלא אם רואים אופק.
אם נצא להפלגה המסעירה הזו, נגלה, כמו אודיסאוס, שורה של אתגרים ואולי גם מפלצות, חלקן מחוצה לנו, וחלקן עמוק בתוכנו.
ומה באשר לישראל, שבה החסך המיתולוגי בים היה לחסך קיומי – האם היא חברה שחיה ליד הים, או חברה שמוכנה סוף-סוף לאודיסאה?
אודיסאה אמיצה חייבת לכלול מסע גילוי אל העצמי – היכרות עמוקה, מטלטלת ומערטלת עם עצמנו. כי איננו יכולים, לעולם לא נוכל, "להיות אנו עצמנו", או כמאמר הדור הצעיר "לאהוב את עצמנו" (קל וחומר את זולתנו), אם לא נדע את עצמנו. וזהו אולי ידע אינטימי במובנו המקראי, סוג של יחסי אישות, ואישיות, נפשיים שמתוכם אנחנו עשויים להוליד את עצמנו מחדש.
אם נצא להפלגה המסעירה הזו, נגלה, כמו אודיסאוס, שורה של אתגרים ואולי גם מפלצות, חלקן מחוצה לנו, וחלקן עמוק בתוכנו. ככלת הכל, השם "ישראל" עצמו משמעו המאבק באל, במלאכים וגם בשדים שלנו. אם ישראל תבקש אודיסיאה משלה, היא צריכה להיות לא רק מסע בירור אל מי שהיינו, אלא חשבון נפש עם מי שהפכנו להיות וחזון אמיתי למי שאנחנו מסוגלים להיות, כי האודיסיאה אינה רק מסע הביתה – היא מסע שבו הבית והשב אליו משתנים גם הם.
השינוי הוא גם דורי. היינו דור המדבר: עם של הליכה, הישרדות והמתנה. היינו גם דור המבול: שואה, חורבן, טראומה, ועתה גם מבול אל-אקצא. בשנים האחרונות אנחנו נעשים יותר ויותר לדור הפַּלָּגָה: חברה של שבטים, מחנות, שברים. אבל אולי עוד אפשר להפוך את הפַּלָּגָה להַפְלָגָה: לא קריעה של העם למחנות, אלא יציאה משותפת אל אי-ודאות. למבקשים אותו, הים רומז: "קחו לכם אמצעי ניווט – מפה כדי לדעת היכן אתם, מקרא כדי להבין מה אתם רואים, ומצפן כדי להכריע לאן ללכת; ומוטב שלא תצאו לבד."
תחת שמי ים התיכון, בארץ זבת חלב דבש ודם, העם הוא מסה, משא ומסע
הפלגה משותפת שכזו אינה רק מטאפורה רומנטית. היא גם קושיה פוליטית: מי מחזיק בהגה, מי קובע את
הכיוון, איך ממשיכים לשוט גם כשאיש אינו יכול להבטיח יבשה, ומי רשאי לומר שהקברניט איבד את הצפון. מעניין שאחת המעבדות המודרניות הראשונות, ואולי המסקרנת שבהן, לדמוקרטיה אמיתית – היתה דווקא ספינת הפיראטים. הפיראטים דחו היררכיה אימפריאלית לטובת סדר פוליטי אחר, שבו המלחים כולם מקבלים החלטות ביחד. אולי בדיוק מכיוון שהספינה אינה יבשה בטוחה, היתה היא עצמה הזמנה לניסוי פוליטי מרתק (ועוד על כך בהזדמנות אחרת).
ואילו כאן, הרחק מהאיים הקאריביים, תחת שמי ים התיכון, בארץ זבת חלב דבש ודם, העם הוא מסה, משא ומסע: סיפור שאפשר לכתוב מחדש, אחריות כבדה לגורל משותף, ותנועה יחדיו אל עתיד לא ידוע. אם נשכיל אנו, הישראלים – יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, מזרחים ואשכנזים, ימין ושמאל – לצאת לאודיסאה שלנו, נזדקק לשפע אומץ-לב כשנתבונן לעבר האופל והאופק כאחד, ונגלה שהאחרון מפחיד אף יותר. האופל מזרה אימה, אך הוא לפחות יציב, נוכח, ולכן "בטוח" יותר. מנגד, האופק מסחרר ומתסכל, כי הוא מתרחק ככל שמתקרבים אליו. לכן כל כך קשה, וכל כך חשוב, לא להפנות לו גב, להביט בו בתקווה – ולהרים עוגן.
תגובות