הקעקוע של אלוהים
שנה לשבעה באוקטובר. הגוף והנפש הופכים את הזיכרון לשדה קרב — ולמראה של המצפון הציבורי שלנו, או של היעדרו.
״עוד נרקוד שוב״. את המילים מאשרות החיים האלה קעקעה מיה שם על זרועה השמאלית, מעל התאריך ״7.10.23״, אחרי שנחטפה מפסטיבל נובה ב״מבול אל־אקצא״ של חמאס ושוחררה בתום 55 ימי שבי מייסרים. רק אחרי הקעקוע הבחינה שהספרות ״7.10״ שעל עורה דומות למילה סבל.
שטח העור שלנו יכול להזכיר סבל כזה או אחר. הנפש זוכרת הרבה יותר, מן הגורלי ועד ליומיומי. נפח הזיכרון האנושי יוצא דופן: 2.5 פטה־בייט של מידע, שווי ערך לשלוש מאות שנים רצופות, ולא בריאות במיוחד, של צפייה בטלוויזיה.
אבל ייחודו של הזיכרון האנושי אינו רק בכמות. הוא גם באיכות. אנחנו זוכרים רעיונות, סמלים ואיקונות — לרבות, ובכן, ״אייקונים״ מפורסמים: ג׳ניפר אניסטון מצליחה כנראה לגעת בעצב חשוף, או לפחות בתא עצב אחד. בעזרת מה שמכונה תא מושג — או ״תא סבתא״ — המוח יכול להתמקד במשמעותו של מושא מסוים, אדם או רעיון, ולזכור אותו גם כשההקשר משתנה.
האם זיכרון השבעה באוקטובר הצטמצם למושג, לתא של גיהינום? האם כלאנו אותו כדי להמשיך לחיות בחוץ? בינתיים לא, לא רובנו. ישראלים רבים חיו שוב ושוב את היום ההוא לאורך השנה האחרונה. הוא נעשה ללקום אתמול בבוקר המסויט שלנו, מפגיש אותנו באימה עם הצל שלנו, בחזרה נצחית קולקטיבית ומכאיבה מאין כמותה. ואם לא די בכך, היום הקטלני ביותר לעם היהודי מאז השואה פתח מלחמה שנראית חסרת סוף בזמן וחסרת תכלית כאחד: באיזו נקודה היא יכולה להסתיים? ומה בעצם הנקודה? מאה ואחד החטופים הישראלים, המתים או המעונים, שעדיין מוחזקים בידי חמאס בעזה, הם ״חדר 101״ הקולקטיבי שלנו. כמו ב1984 של אורוול, הם מגלמים את הפחד הנורא מכול: להיות מופקרים, להפקיר את שלנו.
הזיכרון האנושי יוצא דופן במובן נוסף: יש בו בחירה. רוב בחירותינו מעצבות את ההווה או מתכננות את העתיד; זיכרון מכוון בוחר את העבר. מובן שלא כל זיכרון נתון לבחירתנו. גם כשאנחנו מתאמצים להרפות, זיכרונות מכאיבים רבים מסרבים ללכת. מעשה ההנצחה של שם אולי חושף עסקת חליפין בין קעקוע לטראומה: על כל זיכרון שנצרב בנפשנו בעל כורחנו, נבחר לחרוט אחר על העור. איני מכיר מחקר כמותי המשווה בין טראומות לקעקועים, אבל אני מצפה למצוא ביניהם מתאם. ואכן, כמו שם, ישראלים רבים בחרו לסמן את זיכרון השבעה באוקטובר בבשרם — פן ישכחו?
הבחירה שזורה בזיכרון הקולקטיבי. הזיכרון האישי הוא לרוב לא מודע; הזיכרון הציבורי נוצר בין אנשים, בתהליך של מודעות חברתית. הוא דורש תשומת לב ומזמין בחירה. לפעמים, כשה״אינטרנט זוכר״, מתקבלת רק מקהלת הדים צורמת. בפעמים אחרות, כשקבוצה מגובשת יותר נזכרת, עצם בנייתו המשותפת של הזיכרון מאשרת את קיומה של הזהות הקולקטיבית שמאחוריו. יש ״אנחנו״ שרוצה לזכור דברים בדרך מסוימת.
אנחנו יכולים גם לעצב את הזיכרון במכוון לכדי סיפור־על שאנחנו מאמצים, כעובדה וכעמדה מוסרית. בסופו של דבר, מה שאנחנו זוכרים ואיך אנחנו זוכרים מספרים על ההווה שלנו יותר מאשר על העבר. הזיכרון הוא מראה, והזיכרון הקולקטיבי משקף את המצפון הציבורי שלנו — או את היעדרו.
עצם הכינוי ״טבח השבעה באוקטובר״ הוא מעשה של זיכרון קולקטיבי מכוון, ופוליטי. כך בוחרים רוב הישראלים ורבים בעולם לזכור את היום. חמאס, לעומת זאת, קורא לו מבצע ״מבול אל־אקצא״, ובערבית عملية طوفان الأقصى. השם שוזר זיכרונות מיתיים, ישנים וישנים עוד יותר. סיפור המבול המקראי מקבל בקוראן תפנית מאלפת: נוח, ולא אלוהים, הוא שיוזם את המבול, طُّوفَانَ. הוא הטיף לשווא לכניעה לאל — إسلام, אסלאם — ומעטים הקשיבו. בזעמו הצדקני על החוטאים מפציר נוח הנוטר באלוהים למחות את האנושות. אלוהים נענה ברצון, עד כדי כך שגם אשתו ובנו הסוררים של נוח טובעים. היעדר האמפתיה, האנושית והאלוהית, כלפי מי שאינם מאמינים מהדהד גם בגרסת הקוראן לסיפור אחר: אין בה זכר להפצרותיו החוזרות של אברהם — או של לוט — באלוהים שיחוס על סדום ועמורה.
להטביע את החוטאים הציונים — ייתכן שלא רק אנשי חמאס חלמו על כך, אלא גם רבים מתומכיהם, ובכללם בקמפוסים ליברליים. הם הכתירו את השבעה באוקטובר ליום של שחרור, של חגיגה, אפילו של התרוממות רוח. ובתפנית נוספת של הזיכרון הפוליטי, היום הזה נעשה עבורם לסימנו של רצח עם — לא בידי חמאס, אלא בידי ישראל, נגד הפלסטינים. ארחיב על כך בפוסטים הבאים.
גם ישראלים מתווכחים כל העת על סיפור־העל של השבעה באוקטובר. בשעה שאני כותב, טקס זיכרון לאומי אחד הסתיים, ואחר מתחיל. את הראשון, האזרחי, ארגנו משפחות החטופים; את השני הפיקה הממשלה. ערוצי הטלוויזיה בישראל — מלבד ערוץ 14, מכונת התעמולה של הממשלה — שידרו את שניהם במלואם, בניסיון לאחות את העצמי הישראלי המפוצל. לשווא. קראו את התגובות לתמונה שלהלן כדי לטעום עד כמה רעיל נעשה השיח הישראלי.
אף ישראלי שאני מכיר אינו טוען שהשבעה באוקטובר לא היה טבח. אבל יש הרואים בו גם אות משמיים, הפותח שער למבול שלהם — ״תקופת ניסים״ של התיישבות משיחית. במקום לקבל אחריות ולבקש סליחה על חלקו בהכשרת הקרקע לשבעה באוקטובר, ניצל ראש הממשלה נתניהו את יום השנה כדי להציע שם חדש למלחמה: ״מלחמת התקומה״. סביר שחשב על הישרדותו ותקומתו הפוליטית שלו. ישראלים אחרים מדגישים כי מרושע ככל שיהיה חמאס, הוא הסתייע בפועל במעשים ובמחדלים של הנהגת ישראל ומערכות הביטחון שלה. חמאס טבח, אנס וחטף אנשים שהופקרו בידי מדינתם, ובפרט בידי ראש ממשלתה המתקומם לתחייה.
סיפור־על אינו אפוא רק שיטה לזכור. הוא אומר לנו מה הזיכרון אמור להביע, לעיתים קרובות בלשון ציווי. כך בסיפור־העל של השואה. איננו רק זוכרים אותה; אנחנו מצמידים לזיכרון משמעות ומנטרה: ״לעולם לא עוד!״. אבל הציווי הזה מגלה גם עד כמה זיכרון קולקטיבי יכול להיות תלוי על בלימה, נתון לשינוי. השבעה באוקטובר חיזק וערער בעת ובעונה אחת את ״לעולם לא עוד״. לרבים כל כך הזכיר הטבח את השואה. זה כן קרה שוב. האם נוסיף עכשיו ל״לעולם לא עוד!״ עוד ״שוב״ בסוגריים, ואת סימן הקריאה נהפוך לסימן שאלה?
ואם קשה לנו לבחור, תמיד יש מי שישמחו לבחור בשבילנו. הזיכרון האנושי נוצר במפגש עם אחרים, ולעיתים יש להם עניין בזיכרון שלנו — וגם בשכחה. זיכרונותינו שגויים לא פעם: הפחדים, התשוקות והמגבלות המובנות של ההכרה מסתירים את העובדות. כך נעשה הזיכרון טרף קל למניפולציות. כמה מהן פשוטות למדי. אם אספר לכם סיפור מלא במילים כמו שיר ערש, חלומות, כריות ושמיכות, ייתכן שתהיו משוכנעים שאמרתי ״שינה״ — אף שלא אמרתי.
לגרום לנו לשכוח אולי קל אף יותר. אנחנו עושים חלק גדול מן העבודה בעצמנו, בייחוד כשאנחנו נעים בזמן ובמרחב. בזמן, למשל, בין גיל שש לשמונה אנחנו מאבדים 20% מזיכרונות הילדות המוקדמת. במרחב, ״אפקט הדלת״ מערער את הזיכרון: כשנצא מחדר, נשכח את מה שרצינו לזכור — חפצים, מחשבות או משימות — פי שניים עד שלושה מכפי שהיינו שוכחים לו נשארנו בו. זה עובד אפילו כשאנחנו רק מדמיינים את המעבר. כמובן, לא הדלת עצמה עושה את העבודה, אלא שינוי ההקשר, בייחוד כשזיכרון העבודה עמוס. אחרי הכול, סביר ש״אפקט הדלת״ הוא אמצעי זהירות אבולוציוני: במעבר מסביבה אחת לאחרת, מוטב שהיכולות המנטליות שלנו יתמקדו פחות במה שהיה ויותר בסכנות שעוד יבואו.
מי שממנים את עצמם לשומרי הזיכרון הקולקטיבי, הפוליטי, יכולים לנצל בקלות את גמישותם של זיכרונותינו. איני יכול להאיץ את הזדקנותכם, אבל אני יכול להוליך אתכם דרך דלת, ממשית או מדומיינת. אולי זו התוכנית של ביבי: להפוך את לבנון ואיראן לדלת יציאה מן השבעה באוקטובר. הרי מלחמת ישראל בחמאס נעשתה למשחק ״הכה בחפרפרת״: כל עוד ישראל מסרבת לטפח חלופה בת קיימא לחמאס, הישגי צה״ל ירדו לטמיון, וחמאס יצוץ שוב ושוב. המערכה האחרונה והיעילה יותר נגד חיזבאללה עשויה לעזור לממשלה להעניק לישראלים את מתנת שמש נצחית בראש צלול. לשרי ישראל כבר יש כנראה ראשים נקיים למדי: הם אינם נראים כמי שחשים משהו מן האשמה ששורדי הטבח נושאים עמם.
כדי לחמוק מאשמה ומתחושת האחריות שביסודה, יש שינסו לכפות שכחה, לפעמים באמצעות שלילת התקציב מן הזיכרון. חוק הנכבה הישראלי מ־2011 הוא דוגמה מובהקת: ניסיון להסתיר בחקיקה את העובדה שבעיני הפלסטינים הקמת ישראל היא האסון שלהם. היוהרה ברורה — ביכולתנו לא רק לעצב את העתיד אלא גם לברוא מחדש את העבר. וכמו תמיד, אחרים נמצאים כאן כדי להזכיר לנו: אתם לא אלוהים.
עוד צעד יהיר בשבילי הזיכרון מגלה פרדוקס: הזיכרון הפוליטי הוא ניסיון כושל לשכוח את העתיד, את מותנו הבלתי נמנע. כמו עוגיות המדלן של פרוסט, שגרמו לו ״לחדול להרגיש בינוני, מקרי, בן תמותה״. אנחנו מפנימים ומנציחים רגעים חולפים — למשל הופכים את העור ל״אתר זיכרון״ בקעקוע ״קבוע״ — והזיכרונות הפוליטיים מתריסים נגד המוות בחיקו של קולקטיב בן אלמוות, המבטיח ״לעולם לא עוד / לעולם לא נשכח״. ובכל זאת, השכחה תבוא, וכמוה המוות. פוליטיקת הזיכרון אינה יכולה לחמוק מן התזכורת הקיומית המוחצת של חיינו: memento mori, זכור את מותך.
ואני, אישית, אף שאיני רוצה לשכוח, וחסר לי המתג שמכבה רגשות, יכול להתבונן ולהרהר — כמו בדברים שכתבתי כאן — וכך להכיל ולנתב את הרגשות, ובכן, להרגיש טוב יותר. אלא שעכשיו איני מרגיש טוב יותר. נדמה לי שאולי הכלתי יותר מדי, וניקזתי החוצה את סבלם של אחרים שמחוץ לתא של עמי שלי.
לפני כחודשיים הודיעה לי פייסבוק שהחשבון שלי הושעה בגלל קשר לחשבון אינסטגרם שאיני יודע עליו דבר, בלי דרך ממשית לערער. הרגשתי שנעשה לי קצת עוול, אבל בעיקר הקלה. שוחררתי מעט, גם אם בכפייה. מכל התמונות והמילים הזכורות שנעלמו מממלכת צוקרברג, תמונה ישנה אחת ששימשה רקע לעמוד הפייסבוק שלי מסרבת עכשיו להיעלם מראשי. לפני עשר שנים, כמעט בדיוק, ביקרתי באירלנד בסדנה פילוסופית מקסימה. החלטתי לבלות יום גשום בהליכה לבדי לאורך מצוק. איני זוכר בדיוק היכן, או על מה חשבתי — הסדנה עסקה במצפון — אבל בשלב מסוים עברתי עיקול, והשמש יצאה.
בראשית ספר בראשית, ברגע נדיר של התבוננות עצמית ואולי גם של ייסורי מצפון, הבטיח אלוהים ״לעולם לא עוד״ מבול על הארץ, והציב לעצמו תזכורת: הקשת בענן. אם אנחנו כל כך רוצים להיות כאלוהים, אולי נלך בעקבות הרגע האנושי ביותר שלו. נביט בקעקוע שבשמיים כדי לזכור את המבול, ונכרות בינינו ברית טובה יותר — בני האדם הטועים, השבריריים והחופשיים שאנחנו.
*השראה לדברים הגיעה בין השאר משיחה בעברית בנושא.
תגובות