אל הגשם
לזכר קורין אלאל
קורין אלאל מתה היום, ומשהו בי פקע. מיתר. אני מנסה להבין למה. לא הכרתי אותה אישית. מוזיקאית נפלאה, ודאי, ותמיד נהניתי מהשירים שלה, אבל הם מעולם לא עמדו במרכז רשימת ההשמעה שלי. ובכל זאת, עכשיו, במבט לאחור, אני מבין שהם היו קרובים אל הלב יותר משידעתי.
אני נזכר בפעם הראשונה שהקשבתי לשירים שלה. הייתי בן שש־עשרה בערך, ביישן אפילו יותר מהיום, בגדנ״ע — שלחו אותנו, תלמידי תיכון, לכמה ימים ולילות של הכנה לשירות בצה״ל. רוב הזמן הרגשתי אומלל למדי. האלבום שלה מ־1989, אנטארקטיקה, בדיוק יצא. שיר הנושא נפתח בשורה שישראלים רבים בני גילי ודאי זוכרים: ״אין סוסים שמדברים עברית... חפשו באנטארקטיקה״. ספק אם באמת הקשבתי למילים, שממשיכות אל ״אהבה היא אור שבא והולך; אם תרצו אותה לנצח, לכו חפשו באנטארקטיקה״. אבל משהו בשירה של אלאל עזר לי לחצות מחסום: במסיבת הסיום, בפעם הראשונה בחיי, הצטרפתי לריקודים.
כמה מהשירים שלה נכנסו לקאנון הישראלי, ודרכם אפשר לראות איך הארץ משנה את פניה. באחד היא ״ארץ קטנה עם שפם, חצי סיכה על מפת העולם... כל המקומות קדושים, סיכויים קלושים לבנות חלום, אפילו הימים קשים
מיום ליום.״ באחר אנחנו ״זן נדיר, ציפור משונה, החלומות באוויר, הראש באדמה... אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו,
נצמדים לקירות הבתים, ורוב הזמן מתביישים בגופנו,
חופרים מקלטים״, וכך נעשים ל״ספינה שוקעת״.
שיר אחר, ״אין לי ארץ אחרת״ (Ein Li Eretz Acheret), שאלאל הלחינה לפני יותר מארבעים שנה, הפך להמנון הלא רשמי של אזרחים הנאבקים בממשלות ישראל ההולכות ומקצינות בלאומנותן. הלחן התחיל דווקא באישי, ולא בפוליטי: היא כתבה אותו בעקבות פרידה מבת זוג, שהשאירה לה פתק. ממנו נולדו המילים המקוריות של אלאל: ״אל תסתכלי עליי ככה — את חונקת לי את העיניים״. המילים הגיעו לאהוד מנור, מהפזמונאים המוכשרים שלנו. הוא צפה במהדורת חדשות על מלחמת לבנון הראשונה, והתחיל לכתוב: ״לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה״.
המסר הדהד גם מעבר לאוקיינוס. בעקבות אירועי השישה בינואר, יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי ציטטה את השיר כשקראה להדחת הנשיא טראמפ: ״לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה, אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה״. יחד עם אחרים ניסיתי לפקוח את עיניה, וגם את עיניי. בדרך הצטרפתי למערכת כתב עת שנשא את שם השיר: ארץ אחרת.
וכשאני חושב על השירים של אלאל, יש אחד שנוגע עמוק מכולם. נדמה לי שהוא הפחות מוכר באלבום אנטארקטיקה, והיחיד שאינו בעברית. זהו שיר של ז׳אק פרוור, בצרפתית, ואלאל — שזו שפת אמה, שעלתה מתוניסיה בגיל שמונה — העניקה לו יופי שלא מרפה. היום, לראשונה, הקשבתי למילים עד הסוף. הן מספרות סיפור פשוט כל כך, ומוכר מדי. פרוור כתב אותן ב־1946, זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה. כאן, בתוך מלחמה, הקול החם של אלאל מקל מעט.
Déjeuner du Matin — Jacques Prévert
Il a mis le café
Dans la tasse
Il a mis le lait
Dans la tasse de café
Il a mis le sucre
Dans le café au lait
Avec la petite cuillere
Il a tourné
Il a bu le café au lait
Et il a reposé la tasse
Sans me parler
Il a allumé
Une cigarette
Il a fait des ronds
Avec la fumée
Il a mis les cendres
Dans le cendrier
Sans me parler
Sans me regarder
Il s’est levé
Il a mis
Son chapeau sur sa tête
Il a mis
Son manteau de pluie
Parce qu’il pleuvait
Et il est parti
Sous la pluie
Sans une parole
Sans me regarder
Et moi j’ai pris
Ma tête dans ma main
Et j’ai pleuré
עברית
ארוחת בוקר — ז׳אק פרוור
הוא מזג את הקפה
לספל
הוסיף את החלב
לספל הקפה
הוסיף את הסוכר
לקפה בחלב
בכפית קטנה
בחש
שתה את הקפה
והניח את הספל
בלי לומר לי מילה
הדליק
סיגריה
הפריח טבעות
עשן
ניער את האפר
אל המאפרה
בלי לומר לי מילה
בלי להביט בי
קם
חבש
את כובעו
לבש
את מעיל הגשם
כי ירד גשם
ויצא
אל הגשם
בלי לומר לי מילה
בלי להביט בי
ואני טמנתי
את פניי בכפות ידיי
ובכיתי.
תגובות