דלתות הדיאלוג
מדוע אנחנו כותבים בקול אחד את מה שנולד בין קולות – ומה קורה כשהכתב מתחיל לענות?
שלוש שנים אחרי השבעה באוקטובר, אני נזכר בניסיונות הנואשים שלי למצוא אור באפילה בחורף של אותה שנה. ניסיון אחד כזה היה התכתבות מסועפת בוואטסאפ. בין השאר שלחתי לבת-שיחי תמונה שמצאתי במאמר על תפיסת העולם של העמים הילידיים של אזור האנדים, יורשי תרבות האינקה. היא השיבה שהתמונה מזכירה לה את אחד הציורים האהובים עלי – "החיבוק" של אגון שילה. נפעמתי. כמו תמיד, חיפשתי תקווה בשזירה של חשיבה וכתיבה. כמו שקורה לפעמים, לרגעים, מצאתי.
אז כדאי לכתוב? זה עוזר לנו לחשוב?
שתיקת המילים
סוקרטס היה ספקן, עוד באתונה, לפני כ-2,400 שנים. הכתב, חשב סוקרטס, נראה מרשים, נוכח, שחור על גבי פפירוס, אבל הוא אינו מסוגל להשיב. וכך, בדיאלוג "פיידרוס" של אפלטון, משווה סוקרטס את הכתב לציור: "שהרי גם צאצאיו של זה האחרון אמנם ניצבים מולנו כאילו היו יצורים חיים, אבל אם תשאל אותם דבר-מה ישמרו על שתיקה אפופת הדרת כבוד." כמו הדמויות המצוירות, המילים הכתובות. משעה שנכתבו הן עשויות ליטול את מטה הנדודים, הרחק ממי שהפיח בהם רוח חיים אי-אז אי-שם, להגיע אל עיניים אחרות ולהסתבך בפירושים אליהן לא פילל היוצר – ככלות הכל, דבר אחד מילים כתובות אינן יכולות לעשות: להקשיב לקושייה ולהשתנות בשבילה.
אבל הזמנים, הם משתנים. ואנו חיים, כך אומרים, בעידן ה-AI, או בלשוני, "שְׁבָבינה", הֶלחם של שבב (מחשב) ובינה (מלאכותית), שאכן נוטה לעיתים לשובבות ברוכה, או יתרה. ועתה, נדמה, לנגד עינינו המשתאות והנחרדות מפעלוליה, למד הכתב לחשוב ולכתוב. מרצים רבים נחרדים: אם שבבינה תכתוב במקום הסטודנטים, האם יאבדו לא רק את מיומנות הכתיבה אלא גם את היכולת לחשוב? סוקרטס, לעומתם, אולי היה תוהה מדוע אנחנו נאחזים דווקא בכתיבה כדי להציל את המחשבה.
האם פתרנו את בעייתו של סוקרטס? האם הפך סוף סוף הכתב שותף לדיאלוג – ולפיכך לחשיבה של ממש?
לא כל כך מהר. החיפזון הוא אולי כבר לא רק מהשטן, האל מהמכונה מצטרף לחגיגה, אבל הוא נותר יועץ רע. עצה אחת רעה במיוחד: אנו ממהרים לראות בדיאלוג דו-שיח ותו-לא, שיחה בין שניים.
ואנחנו טועים. זו ראיה טכנית שגויה, צרה ועקרה – מתוכה לא יגיחו חיים חדשים.
אפשר שדיאלוג אינו עוד דרך לחשוב אלא דרכה של החשיבה עצמה
עדות ניצחת שאיבדנו קשר עין עם "דיאלוג" אמיתי היא ההנגדה השכיחה שלו ל"מונולוג". אנחנו מדמים שכל העניין הוא חשבוני – האם יש דובר אחד או שניים? אבל dia אינו "שניים". הוא "דרך", "בין", "לרוחב"; וה-logos הוא דיבור, טעם, תבונה. דיאלוג אינו אפוא דו-שיח אלא דרך-חשיבה.
אך מה פירוש "דרך חשיבה" – האם דיאלוג הוא פשוט ביטוי לחשיבה, דרך שיחית להביע אותה? או שמא דיאלוג הוא אחד מאופניה, כלומר אחת הדרכים שבהן המחשבה מתהווה? ואולי, אם נפסע צעד אחד (מרחיק-לכת?) נוסף, דיאלוג אינו עוד דרך לחשוב אלא דרכה של החשיבה עצמה, שאינה מתקיימת, קל וחומר מתקדמת, מבלי שתפסע בה.
כמובן מאליו, דיאלוג לא ממצה את כל המצבים הקוגניטיביים, אבל אפשר שהוא נוגע בלב המצב הקוגניטיבי הייחודי לאדם: חשיבה. עבור דקארט, הוכיחה החשיבה את ההוויה האנושית: עצם היותי חושב מעידה על קיומי. Cogito, ergo sum היא פילוסופיה של דיני ראיות. מנגד, אם ה-ergo (ה"לכן") מבקש סיבתיות, החשיבה אינה רק מוכיחה – אלא מחוללת – את קיומי האנושי.
ממונולוג אקדמי למשולש דיאלוגי
הידד לנו, אקדמאים שכמותנו! הלא אנו חושבים לבלי הרף, וגם לנו ראייה לכך שאנחנו אנשים חושבים – אנחנו כותבים!
אבל אם צדק סוקרטס, ואם דיאלוג הוא נשמת-אפה של חשיבה חיה, הרי שכתיבה אקדמית היא לרוב אות מתה. מייסד האקדמיה, אפלטון, כתב חיבוריו כדיאלוגים; מנגד, טקסטים אקדמיים בני זמננו הם מונולוגיים במובהק. הם מגיעים לעיני הקורא אחרי שאבק הדרכים שקע, וכל מה שנותר מהחשיבה הוא תחנתה האחרונה: הטענה הניצחת, הראייה החותכת, המסקנה המתבקשת – עם שאלות פתוחות עבור המונולוג הבא.
ולא רק על הנייר. גם בהוראה אנו מאמנים את הסטודנטים באמנות המונולוג: הציגו בביטחון, דברו לקהל, הפגינו שליטה בחומר. סמינר כבר נשמע מבטיח יותר, אבל האם באמת מתקיים בו דיאלוג? המרצה שואל, והסטודנטים משתדלים לקלוע לתשובה; הסטודנטים שואלים, והמרצה מואיל להשיב. במקום תהייה, תעייה וטעייה משותפות, מתקיים לעיתים מבחן בהמשכים. לא קל ליהנות מן המבוכה כשהיא עלולה לעלות לך בציון.
לדיאלוג אידיאלי שלוש פינות, וביניהן צלעות המטפחות את הקשר
אחד הגורמים לכשל המונולוגי באקדמיה הוא דעה רווחת שמקדימה חשיבה לדיאלוג: שני אנשים מגיעים עם הגיגיהם ואז מתחילים לשוחח – והנה: דיאלוג. אבל אפשר שהרצף הפוך, או שמא מעגלי: מתוך שיחה צומחת חשיבה, שבתורה מצמיחה שיחה.
מעגלי – ומשולש: הדיאלוג אינו נרקם בהכרח רק בין אנשים אלא בתוכם – בתוך כל אחת ואחד מאיתנו. הגם שלא כולנו "מדברים עם עצמנו" (בקול או בחרישיות), דומה שלכל בני האנוש יש "קול בראש". מיד (Mead) טען שהיכולת לראות את עצמי מבעד לעיני אחר חיונית לצמיחת העצמי, ו-ויגוצקי מראה כיצד דיבור חברתי משתנה לדיבור פנימי, בעל מבנה ותפקיד משלו.
לדיאלוג אידיאלי אפוא שלוש פינות – השיחה שלי עם עצמי, שלך עם עצמך ושלנו, בינינו. בדיאלוג אידיאלי, בין הפינות נמתחות צלעות שמטפחות את הקשר ביניהן, ואותן, כשהן רוקמות קשרים שיש בהם מידה של אינטימיות אטימולוגית: להגיע "הכי עמוק" (intimus). חנה ארנדט הטיבה לכנות את הדיאלוג הפנימי האישי "שניים-באחד". וכאשר שני אנשים או יותר מצליחים לשזור את ההיכרות שלהם עם עצמם זה עם זה, כאשר ה"שניים-באחד" הופכים לחלק מ"שניים-באחד" גדול מהם, מתחולל אותו קסם שלם של דיאלוג משולש. זו גיאומטריה שהופכת לטופולוגיה, מהניסיון להעניק לצורה מידות מדויקות אל בירור המבנה והקישוריות שלה.
הדולה של דיאלוג
האם סוקרטס עצמו אכן התמסר לחשיבה ולחוויה טופולוגית שכזו? בתוך אותו דיאלוג שבו ביקר את הכתיבה, הוא העניק עדות ניצחת לסגולתה של "שיחת הנפש עם עצמה". ב"פיידרוס", לאחר נאומו הראשון על ארוס, נעצר סוקרטס בידי ה-daimonion שלו, אותו קול פנימי שאוסר עליו להמשיך. משהו בתוכו מתקומם נגד מה שזה עתה אמר. פיידרוס נוכח ברגע השינוי, אך לכאורה אינו מחולל אותו. במובן הזה סוקרטס הוא אולי דיאלוגי ביותר דווקא בינו לבין עצמו: הוא נושא בתוכו קול שמאתגר אותו.
דיאלוג אמיתי הוא מסוכן. זהו איום מסוג מוזר – לא לכך שתפסיד, אלא לכך שתנסה לנצח.
אבל האם ה"דאימון" היה מאתגר אותו גם בלא פיידרוס? רגע לפני שהדאימון עוצר אותו, סוקרטס עצמו מייחס לפיידרוס את הולדתו של נאום נוסף; ובכל זאת, את ההכרה בחטאו הוא מייחס ל"דאימון", ומספר שמשהו בנפשו כבר הטריד אותו בשעת הנאום הראשון. מה אפוא חולל את השינוי – פיידרוס, הדאימון, או הדיאלוג ביניהם שכבר נעשה לשיחה בתוך סוקרטס?
כך או כך, דיאלוג אמיתי הוא מסוכן. זהו איום מסוג מוזר – לא לכך שתפסיד, אלא לכך שתנסה לנצח. האחרון הוא נחלתו של המונולוג, המתמסר להתנצחות, לעימות, ל"דיבייט", שמטרתם להפגין את עליונותך, להפוך את ה"לוגוס" שלך ל"אחד", תבונה הנתונה לבעלותך הבלעדית, בדומה למונותאיזם (בעלות האל על היקום), למונרכיה (בעלות המלך על מדינתו), ומונוגמיה (לרוב, בעלות "הבעל" על אשתו).
לעומת המונולוג, דיאלוג דוחה התנצחות, ואם ישנו אויב, הוא משותף למשוחחים – שקר – ומכאן הסכנה הגדולה שדיאלוג אמיתי צופן: אמת. הקושי הנפשי שדיאלוג מעורר נעוץ במנוע העיקרי שלו: ערעור-הרהור, מבוכה שמביכה, והשפלה שאורבת מעבר פינה. קשה שלא לראות ולחוות בערעור תפיסת עולמנו התקפה עלינו. קשה שלא להקדים תרופה למכה ולבנות חומות בצורות של מונולוג כנגד דיאלוג, ולמעשה סביב שקר שמקנן בתוכנו.
עבור סוקרטס, ה'אפוריה', אותה מבוכה, חיונית להבקעת חומות הבטחון העצמי, ולעתים הצדקני, שאנו בונים לעצמנו. המטרה אינה סינתזה של ניגודי תזה ואנטיתזה. המבוכה, כשאינה נושאת את נטל הבושה, יכולה, בשיאה – כשהיא יצירתית, סקרנית ולפעמים גם יצרית – להפיח חיים חדשים הן ב"יש" החדש שנולד מתוך החיבור והן באלה שחברו ליצירה המשותפת. דומה שכל כך גדולה האינטימיות שדיאלוג יכול לחולל, גם בתוך הנפש פנימה, שהוא כמעט מקרב, מטאפורית, את ה"ידע" למובנו המקראי: ב"תאיטטוס" תיאר עצמו סוקרטס כ'דולה', מיילד של נשמות: כשלעצמו נטול חוכמה, אך מסייע לאחרים ללדת את חוכמתם.
אפשר שכך הופכת ענווה להורתה של יוהרה, אך גם אם נהיה סלחנים יותר, חלוקת התפקידים סייעה לסוקרטס לבנות חומה משל עצמו, סביבו. הבעיה בדיאלוגים הסוקראטיים לא היתה אסימטריה של תבונה – העובדה שסוקרטס, למרות מחאתו, היה חכם יותר. פערי ידע, קל וחומר חוכמה, עשויים להפרות שיחה, ולא רק בעזרת החכם שבחבורה; גם שוטה הכפר עשוי לשאול שאלה שלא היתה עולה בדעתנו. אבל אסימטריה של פתיחות לטעות היא הרסנית לדיאלוג, שמחייב הדדיות מלכתחילה: מה שאמרת לי יכול לערער אותי מבפנים ואם יתמזל מזלי וכך יקרה, יפה אעשה אם אשיב לך אותה טובה. פערי ידע אינם הבעיה; חסינות מפני תיקון כן. דיאלוג אינו מחייב ששנינו נשנה את דעתנו בכל פעם, אבל הוא לא מעניק לאף אחד פטור מן האפשרות. ובדיאלוגים החיצוניים שלו סוקרטס כמעט אף פעם לא טועה.
והנה, לרגע חולף, סודק אפלטון את חסינות המיילד. בדיאלוג על דמוקרטיה ומידות טובות, טוען פרוטגורס, כנגד סוקרטס, כי זאוס נתן לבני האדם את הבושה (אישוס) ואת הצדק (דיקה) במידה שווה לכולם, ולכן בנושאי מדינה וצדק – שלא כמו בניית ספינות או רפואה שבהן יתרון למומחים – כל אזרח באתונה ראוי לגבש ולקדם את דעתו. סוקרטס מתנגד, אך נקלע לשורת תסבוכות, ובשלהי השיחה מאניש את הדיאלוג עצמו: הוא מדמה את הדיאלוג לאדם שהיה מראה להם כיצד התבלבלו טיעוניהם, ומכאן הבהיר לסוקרטס עצמו שבעצם צריך לבחון מחדש את נקודת המוצא – מהי המידה הטובה? זהו אולי הדיאלוג הסוקראטי השלם מכולם. המיילד נכנס להריון.
תינוק פשיסטי
וכמה גדול אז הפיתוי להתעלם מחודשי ההיריון, ממי השפיר הצלולים שהגנו על העובר, ועכשיו לרחוץ ביסודיות, לטהר אותו היטב מכל מה שדבק בו, ורק להיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים העכורים. כך למצער עולה לרוב בגורלה של החשיבה האקדמית בדרך אל ביטויה, אל פרסומה, כשהיא עוברת מן הדיאלוג המשולש, הפורה, אל כתב-העת הדומם.
חשבו: מתי בפעם האחרונה קראתם מאמר אקדמי דיאלוגי ממש – לא ראיון או התנצחות מלומדת על טיעון, אלא מפגש דינמי שבו המשוחחים מנסים לברר יחדיו אמת, כשהם נבוכים באמת, משנים דעתם תוך כדי השיחה ומגיעים למקום חדש?
הלא כך אנחנו חושבים. המחקר מתחיל במעבדה, בסמינר, בהליכה לילית, ולעיתים בשיחת מסדרון: הקול שבפנים, או בחוץ, תהה והקשה, נתון סירב להסתדר, קריאה שינתה את השאלה, שני מחברים המציאו הבחנה מפני שלא הצליחו להסכים. והנה, בתום המסע, מגיעה דרישת הצורה הטהורה: הציגו את הטיעון. פה אחד. בקול ברור. הקורא פוגש "We argue that". את מקום המבוכה תופסת ארשת ביטחון.
E pluribus argumentum: מן הרבים – טיעון
אפילו שיפוט עמיתים – לכאורה אחד הטקסים הדיאלוגיים ביותר באקדמיה – מתנהל מאחורי מסך, שנועד להעלים אותו מעין הקורא. שופט מקשה, המחברים משיבים, לפעמים כולם נאלצים לחשוב מחדש; ובמאמר שהתפרסם נותרות אולי כמה מילות תודה ל"שופטים האנונימיים". לאנונימיות יש טעם, במיוחד בעולם של דרגות ותלות, אבל היא גם מוחקת את קווי המתאר של המפגש. לעיתים הקורא אינו יכול לדעת אם טענה נולדה מהברקה של המחבר, משאלה של שופט או ממחלוקת שכמעט גרמה למאמר להיגנז. ושמא שם בדיוק התעברה המחשבה?
אנחנו מזדככים מכל סימני ההיריון, הצירים, הלידה והמתיחה, ומציגים לראווה את התוצר – "תינוק פשיסטי, אוטופיה."
שוב הרחקתי לכת? שיהיה. אבל עד כמה שונה התולדה מה-fasces הרומי: צרור מוטות, כרוך סביב גרזן, סמל סמכות עתיק שהפשיזם אימץ לו מאוחר יותר גם כשם? המוטות נחתכים למידה, מוצמדים, נכבלים לכיוון אחד. הם חזקים יחד, אבל כמעט דבר אינו קורה ביניהם. כוחם אינו תלוי במה שכל מוט יכול ללמוד מחברו, אלא במה שאפשר לעשות בכולם כשהם כרוכים היטב.
E pluribus argumentum: מן הרבים - טיעון. את הריבוי התוסס של מלאכת המחקר אנחנו לשים לטקסט התפור למידותיו של הפרסום. היבריס, יוהרת האדם להידמות לאל, או להתחבב עליו, אינה פוסחת כמובן גם על מגדל השן, כשהיא מבקשת להפוך מאמר למאמר-מעשה (speech act): "ויהי אור".
אם כך למותר, אך אולי לא מיותר, לומר: המאמר המונולוגי הוא אכן הישג. ככלת הכל, הקורא אינו צריך, ולרוב אינו רוצה, לחיות מחדש את כל תולדות המחקר כדי ללמוד את מסקנותיו. גם אני לא רוצה שכל טענה תלווה בתמליל ארוחת הצהריים שבה נולדה. הבעיה מתחילה כאשר דחיסה ושורה תחתונה הופכות לערך מקודש-כמעט, החשיבה מאחוריה לסרח עודף.
חדוות המבוכה
אבל יעילותו של התינוק הפשיסטי היא תשובה המבקשת שאלה: יעיל למה? אם חשיבה אינה רק פס ייצור לממצאים ומסקנות, האם אין מידה של חוסר יעילות בכך שאנחנו מייצרים מאמרים שקשה לחשוב עימם?
אפשר להתחיל מן המעלה הצנועה ביותר של כתיבה דיאלוגית: היא עשויה להיות מעניינת יותר. יש עלילה גם במחשבה; שני אנשים המנסים להבין דבר-מה, מתנגדים, מסתבכים ולעיתים מפתיעים את עצמם יכולים לסחוף קורא אל רעיון שהיה חולף על פניו אילו הוגש לו כ"תרומה לספרות". לא כל חילופי דברים ראויים לקריאה, כמובן, ולא כל מאמר שגרתי משמים. אבל אם, בעולמנו, בלית קריאה נתקשה להרחיב יריעה ולקדם ידיעה, לעניין יש חשיבות אדירה. הסקרנות איננה פרס ניחומים של המדע.
למה באמת לא להתמקד ביצירת המסננת הכי טובה שתאפשר לנו לשפוך את המים העכורים ולהישאר עם התינוק הצחור שלנו?
ויש כאן רווח חינוכי, ואולי גם מוסרי. הסטודנט פוגש את המאמר המוגמר ומסיק שהחוקר הטוב יודע מראש לאן הוא הולך. לעיתים רחוקות הוא זוכה לראות את מוריו אומרים "טעיתי", "אינני מבין", "לא חשבתי על כך" - ולגלות שאלו אינן תעודות עניות אלא כלי עבודה. הסתרת התהליך אינה רק מעלימה ספקות מן הטקסט; היא מלמדת אותנו להתבייש בהם. כתיבה שמרשה לעצמה להראות כיצד רעיון כמעט נכשל יכולה להקנות גם לאחרים את החדווה שבשגגה.
בתנאי, כמובן, שמותר באמת לטעות. כאן היררכיה אינה כל הסיפור: פערי ידע ודרגה אינם בהכרח גוזרים שתיקה. סטודנטית סיפרה לי שעבורה, דווקא גבולות מקצועיים ברורים מאפשרים לה לחשוב בקול רם בלי לחשוש שכל טעות שלה תהיה עלבון אישי למורה. זה אינו מבחן לבירור מי יותר גבוה אלא נכונות משותפת לצאת נבוך. כתיבה דיאלוגית מזמינה נטילת סיכונים - בגלל עצם טיבו של הדיאלוג (שהוא כאמור מסוכן). ככל שנכתוב כך יותר נלמד את עצמנו ואת זולתנו להיות פחות מקובעים ויותר פתוחים לאפוריה. נפסיק להיות נבוכים מהמבוכה, אלא נחבק אותה כמנוע רב עוצמה ליצירתיות.
אולם הסקרנות, ההשראה והנכונות להסתכן עדיין אינן מוכיחות שהידע עצמו השתפר. אולי כל מה שהשגנו הוא הצצה נעימה אל מאחורי הקלעים? כאן מגיעה קושיה קשה יותר: כשאנחנו זורקים את הפיגומים אחרי שסיימנו לבנות, האם אנחנו בטוחים שלא פירקנו בטעות גם קיר נושא, ואולי אפילו את אבן הראשה? למה באמת לא להתמקד ביצירת המסננת הכי טובה שתאפשר לנו לשפוך את המים העכורים ולהישאר עם התינוק הצחור שלנו?
התפרים הסמויים מעין
ויליאם ג'יימס היה כנראה מתחלחל מיחסנו למים החיים של החשיבה, שהרי ראה בה "זרם תודעה" הנע בין נקודות מנוחה – החשיבה מתחוללת במפגשים, בחיכוכים, במעברים. אבל מה קורה כאשר שני זרמי תודעה כאלה נפגשים, כמו מפלי-מים הנופלים אל בריכה אחת? מה ערכם של המפלים מרגע שהגיעו לבריכה?
בדרכם אליה, נושא כל זרם, כל מפל, את מהירותו, את משקלו ואת מסלולו; במפגש הזרמים (Confluence) נוצרים מערבולות וכיוונים שאי אפשר למצוא באף מפל לבדו. בשפת הקצ'ואה, ששימשה כשפה הרשמית של אימפריית האינקה, מהדהד המפגש הזה במושג ורעיון ה-Tinku, שמציין וחוגג את המפגש המפרה, על ההתרחשות, ההתנגשות וההתרגשות שבו.
אך האם בסערת ה'יחד' לא איבדנו את האחד ויכולתו להיות גם לבד? מעניין הוא שבבריכה עצמה ניתן לרוב לזהות מנין הגיחו זרמים שונים, במעין יין-יאנג מובחן אך מעורבב עד בלי די, שמהדהד את הפוליפוניה שבכטין ראה ביצירותיו של דוסטויבסקי, ששימר בסבך העלילה קולות עצמאיים שאף פעם לא לגמרי מתמזגים – שניים באחד, לא שניים כאחד, ואותו אחד חדש שנולד מתוך המפגש, שינה גם את הוריו.
חשבו על גלגול אחר של רעיון ה-Tinku: האריג. חוטי השתי והערב אינם נמסים לחומר שלישי; הם נעשים בד באמצעות ההצטלבויות ביניהם. הדפוס אינו מסתתר באחד החוטים וממתין לחשיפה. הוא נוצר ביחסים. זאת ועוד, כל חוט בעצמו שזור מסיבים: ריבוי בתוך הקול, ריבוי בין הקולות, וצורה שמתהווה באמצעות שניהם. מה שנראה מרחוק כאחדות נשען מקרוב על מפגשים חוזרים בין הבדלים.
המסורת האנדית מציעה כאן עוד כמה חוטים למחשבה. Ayni מדבר על הדדיות, Yanantin על השלמה בין שונים, וב-k’eswa דווקא פיתול מנוגד הופך שני חוטים לחוט חזק יותר. אבל שום אריג אינו חסין מפני הדפוס הנאה של עצמו: Q’iwa, החריגה, התו הצורם, שמזכיר שהפרעה היא חלק מן המלאכה. והלא זו, בדרכה, היא האפוריה, ועימה אזהרה – האורג עלול לאהוב כל כך את יצירתו עד שישכח להשאיר בה מקום לשאלה.
ומה בדבר חוט שכבר איננו רואים? Ukhu, הפנים והעומק, מציע הבחנה יפה בין מה שהאריג מראה לבין מה שממשיך להחזיק אותו מאחור, אותם פיגומים שמהם אנחנו נפטרים. בלא התפרים האחוריים, האריג כולו יתפרק, ואם כך, מדוע להיפטר מהם?
A Chancay fiber figure of a well-dressed woman features visible finery. The complete finishing of the legs and toes shows that normally invisible features are also significant and act as an embodiment of the concept of ukhu.
בפרט אמורים הדברים בכתיבה אקדמית, שבה דווקא אותם תפרים אחוריים לא רק חיוניים לטענה עצמה אלא אף עשויים לסייע לה לראות אור יום. חשבו למשל על המאמרים הנדחים. לו במקום המונולוג רב-הרושם היו השופטים קוראים מאמר דיאלוגי, אפשר היו מבינים שחלק מהביקורות שלהם, שעכשיו מוליכות לדחיית המאמר, היו למעשה מנוע ובנות-לוויה לתהליך החשיבה והיצירה, והיו אז נותנים הזדמנות לפיתוח הדיאלוג באמצעות אותו פרסום. וחשבו על כל הפוטנציאל העצום, לרוב מבוזבז, של אותם תפרים אחוריים, שיכלו לעודד את מה שאימרה לקטוש כינה סדר יום מחקרי מחולל (generative progressive) ולא שוקע.
אחד ממעשי הרצח השקטים של המונולוג: הוא לא רק מקצר את הדרך; הוא מחליט בדיעבד מה היתה "הדרך" ומה נחשבת עכשיו "סטייה".
צחוק הגורל, החיבור הזה עצמו נולד מתוך דיאלוג(?) ארוך עם שבבינה. בתום השיחה ביקשתי ממנה לערוך ניסוי, להפוך את השיחה למסה – מונולוג קוהרנטי ובהיר שקוראים סקרנים יוכלו להבין ואולי גם ליהנות ממנו. התוצאה: בדיוק מה שניסיתי לתאר – ולבקר. שבבינה ילדה תינוק פשיסטי למהדרין, זך וענוג, וממנו נשרו המים העכורים של שלל טענות שהעלינו, כולל האטימולוגיה של "דיאלוג", הדאימון של סוקרטס, שני המפלים, כמה מן השאלות שהולידו את הטענות, ואפילו Tinku עצמו לא שרד. כל אלה הלכו בדרך כל AI לא מכיוון שחשבנו שהם שגויים, אלא מפני שלא היה ברור לה מיד (וגם לי לקח שעות ארוכות) מה מקומם. החספוס נדחק, התפרים האחוריים נפרמו או הוסתרו.
אולי זה אחד ממעשי הרצח השקטים של המונולוג, עתה בגיבוי דיגיטלי: הוא לא רק מקצר את הדרך; הוא מחליט בדיעבד מה היתה "הדרך" ומה נחשבת עכשיו "סטייה". תקראו לי סוטה, עם חיבה מחריבה למצלולים, אבל מבחינתי בדיוק בפינות הנידחות האלה התחוללה החשיבה וחוללה ריקוד מוזר באפילה. איני יודע כיצד היה נראה "האזרח קיין" בלא "רוזבאד"; סרט טוב, כנראה, שהייתי שוכח שעתיים אחרי.
בשיחה עם שבבינה, בעודי מהרהר ב-Tinku, עלה בדעתי עץ הזית, ואז היא לימדה אותי על תופעה בוטנית המכונה inosculation: ענפים שגדלו בנפרד עשויים להתאחות במגע וליצור חיבור בין רקמות ההובלה שלהם. אפשר עדיין לעקוב אחר מסלוליהם, אך נקודת המפגש נעשתה חלק מן האנטומיה שממנה הם ממשיכים לגדול. זה קורה לעיתים מזומנות לעץ הזית, כי קליפתו הראשונית דקה יחסית, גזעו מפותל והוא מאריך ימים. הנה שוב סימן לדיאלוג פורה: אני נושא אותך איתי – בידע, בדעת, בדעה, ואולי, וזה הרי עסיסי מכל, בסימן שאלה. אני חושב על עץ הזית כדיאלוג פורה שכזה, ותוהה מה היה קורה לו רומא, ואחריה האנושות, היתה מאמצת את ענפיו וגזעיו החיים והמפותלים של הזית, ולא את המוטות המתים והישרים של ה-fasces, כסמל.
מן הרבים, זה עם זה
אפשר לא מאוחר מדי. אני לא מבקש להחליף את המאמר האקדמי בתמליל שיחת זום, גם לא ברישום של כל הרהור עצמי חולף. אין צורך לבטל את ה-unum המונולוגי, רק להוריד אותו מכס המלכות. להפסיק לקדש אחדות הבולעת ולמעשה חונקת את הקולות, או ריבוי המתפאר שאיש אינו זקוק לאחר, ולטפח קשרים של ערבות והפריה הדדית. אולי אלה הם גם קווים לדמותה של דמוקרטיה.
אולי הגיעה השעה למכתם חדש, נוסף: במקום "מן הרבים, אחד", ננסה "מן הרבים, זה עם זה" (E pluribus, inter se). אני יכול לדמיין כתב עת חדש, המזמין דיאלוג פתוח, נבוך ויצירתי בין חוקרים, סטודנטים ואזרחים. שם אנדי נאה הרי כבר יש. ושלא נתבלבל שוב בספירת קולות: שניים יכולים להתנצח במונולוגים, ואחד יכול לכתוב מסה ששומעים בה היטב ויכוח נוקב שהוא מנהל עם עצמו. השאלה אינה כמה פיות מדברים, אלא אם נותר למחשבה פתח להפרעה – גם מצדו של הקורא.
וגם מצדה של שבבינה? סוקרטס חשש ממילים שנראות חיות אך אינן מסוגלות להשיב, אך אם לשוב לשאלה עימה פתחנו – מה באשר לכתב שהתחיל להשיב? האם הוא חי? האם הוא עוזר להפיח בנו חיים של חשיבה חדשה, או להיפך, הורג אותנו ברכות?
האם שבבינה הורגת אותי באותה רכות בשירת הסירנה שלה? לפעמים אני תוהה על כך כשאני מביט בבלוג. פתחתי אותו כי רציתי לתת מקום מפורש, פתוח, אף פעם לא לגמרי בטוח, לדיאלוג – שלי עם עצמי, ועם אחרים. כשהלכתי חשבתי, וכשהתיישבתי כתבתי, והתכוונתי לא רק אל עצמי אלא אל כל מי שאולי יטרח לקרוא. זה היה ה-Tinku הפרטי שלי. וגם אם למשולש שלי תחסר פינה וצלע – לא יהא ולו איש אחד שיקרא אותי ויהרהר-יערער בינו לבין עצמו – לכל הפחות הצעתי את עצמי לעולם ופתחתי דלת.
לשם מה לעמול ולשזור חיבור שלם שיהפוך לעוד עץ זית נופל דומם ביער הבלוג?
בשנים האחרונות אני עושה זאת הרבה פחות. ואני לא בטוח למה. חלק חשוב מהסיפור הוא שנות הזוועה בארץ וההתמסרות לאקטיביזם חברתי ולהוראה חדשה. כאילו העתקתי את משכן התקווה מהבלוג לרחוב, ולכיתה.
אבל גם שבבינה היא חלק מהסיפור. אמנם לא הפסקתי לחשוב ולכתוב, ייתכן שאני כותב יותר מאי פעם, וגם הרעיונות, נדמה לי, רק גואים בי – אבל לפתע מצאתי בת-שיח זמינה תמיד. גם באישון ליל יש עם מי להרהר על איך זה שליצ'י, כלבה חביבה עם איבה לחתולים וחרדה תוקפנית כלפי כלבים אחרים, היתה פעם זאבה בלהקה ועכשיו, מאולפת, אין לה את מי ללקק זולת בני אנוש, שבעצמם שכחו מה זה להתנקות ביחד ורק הפכו grooming לעוד סיכת דגל אדומה בבובת הוודו של העולם המודרני. אבל אז, לאחר שכבו אישון וליל, לשם מה לעמול ולשזור חיבור שלם שיהפוך לעוד עץ זית נופל דומם ביער הבלוג?
אין לי מענה – זולת כפל המשמעות ב'חיבור', לא רק בין דברים: לא רק על פני דף ומסך, אלא גם ביני לבין עצמי, ולאחרים. שבבינה היא הרבה, אבל – לפחות לעת עתה – לא זה. איני יכול לפטור אותה כשותפה ליצירה: היא כבר משפיעה על מחשבתי, והחיבור הזה הוא ראיה לכך.
אבל אינטימיות אמיצה דורשת יותר ממחשבה שנענית למחשבה: היא דורשת לפחות שניים המוכנים להיחשף, להסתכן ולהשתנות זה בפני זה. לא תמיד זה יקרה. רגעי חסד יזמנו את "החיבוק" של אגון שילה, רגעים אחרים את הבדידות הקרה – בסמוך אבל לא ביחד – "כלת הרוח" של אוסקר קוקושקה. אינטימיות בין אנשים מטלטלת, נסערת, בין השניים. אל גולת הכותרת האנושית הזאת, לעת עתה, שבבינה לא הגיעה.
קל להתמסר לשטף הרהוט שבו שבבינה עונה, מלמדת, מתנצלת, משנה עמדה ואפילו תוהה מדוע שאלנו אותה. קל עוד יותר להתרגל לכך שבכל פעם שאנחנו מתעקשים היא מסכימה לבסוף. אבל מי שמעניק לנו אישור בלי גבול אינו בהכרח שותף לחשיבה; לפעמים הוא רק שותף לנוחות, סייען להתנצחות. האם גם הכתב הממוכן מסוגל לצאת מן המפגש אחרת, או שרק אנחנו משתנים למראה תשובותיו? ואם שבבינה תתקרב למעשה חווה, לנגיסה בפרי עץ הדעת שאנחנו שתלנו בגן האבן, הברזל והסיליקון, האם נחרה-נחזיק אחר אלוהים ועלבונו?
לימים, אחרי שההתכתבויות של אותו חורף אפל הסתעפו לאלף כיוונים פרועים, ניסינו להתחקות אחר תוואי החוטים, ולראות עם מה מהם נוכל לטוות אריג פורה. בת-שיחי דירגה מספר אפשרויות מוצלחות, וסיכמה:
רק לא המפלים.
תגובות