השומר אחי אנוכי?

היום בישראל נפתחה שנת הלימודים (בערך). ואני לא יכול שלא לתהות: מתי כבר נלמד? השנה עמדנו מול הרוע. אמש פרש משטרה דרס מאחור את נטלי אטדגי, אחותו של החטוף מתן צנגאוקר. הבוקר התעוררנו אל עוד ניצחון של הרוע.

נתניהו נשבע להשיג ״ניצחון מוחלט״ על חמאס, סינוואר נשבע להשיג אותו על ישראל — אבל בפועל שניהם מבטיחים ניצחון על עמם שלהם. ציר ביבי–סינוואר משליך את כולנו, ישראלים ופלסטינים, אל מתחת לגלגלי המלחמה. רק כשנתעורר וניאבק יחד במנהיגי הזדון שלנו נדע ימים טובים יותר. הניצחון האמיתי היחיד על סוכני החורבן האלה הוא שלום.

ביום העצוב הזה, הנה שני טקסטים קצרים שכתבתי לספר על מורשתו האפלה של נתניהו.

השומר אחי אנוכי?

ביבי בבוקר, שוכב במיטתו, מה עובר לו בראשו? ביבי בבוקר, מול בבואתו, מה נותר לו בליבו? ומה לנו, זולת דם ודמע?

דמיוני נודד אל בכור האדם, אל הרוצח הראשון. אל קנאתו היוקדת באחיו, אל היוהרה, אל השנאה אוכלת הנפש, אל המאכלת האחוזה בידו של קין, מורמת להקריב את חיי הבל על מזבח זכות הבכורה המדומיינת לשלטון. קין נוקם את השפלתו ומדמה עצמו לאל, עוקר את נשמת אחיו — וקוטל את נשמתו שלו. ואז, מפוחד מול האל, כמו הוריו בגן העדן האבוד, הוא יודע רק שקר והתנערות מאחריות: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״

ברדיפת בצע ושררה, בכזב, ביוהרה ובמורך לב, בבריתו עם אויבי ישראל, המיט נתניהו על עמו את הגדולים שבאסונותיו מאז השואה. קול דמי אחיותינו ואחינו צועק אלינו מן האדמה, ומתחת לאדמה. אבל כמו קין הקדמון, נתניהו אינו שומע. שלא כמוהו, קין בן זמננו אינו צריך לרצוח במו ידיו. די לו ללבות פחד, לירוק שנאה, להפיץ רעל. ״הרעל הארסי ביותר, שעלול להרעיל את מוסרו של אדם, טמון במילים: 'כאן מותר'״, כתב זאב ז׳בוטינסקי. מילות מפתח בממלכת קין, שבשערה מתנוססת הכתובת: ״הפקר״.

וילהלם גרוס, ״קין״ (1956–1957)

״ביבי העיר עוברים בגופו של קין / והוא יקום על אחיו וירצח אותו נפש״, כתבה אלזה לסקר־שילר בתרגומו של נתן זך. וזך עצמו כמו חזה את דברי נתניהו כשנדרש לתת דין וחשבון על אסון מירון. ״רגע אחד שקט בבקשה״, פותח דובר השיר, מהרהר במותו של קבצן שיכול היה להציל, ומיד מתנער מאחריות: הרי ״מי יכול היה לדעת מה שלא ידעתי״. הדובר מהרהר ופוסק: ״לא יכולתי לדעת״. האחריות עוברת למת, שלא טרח ליידע אותו. אבל הדובר אציל נפש: ״אינני מאשים אותו״, הוא אומר על המת, ומדמיין אותו מהלך בשנתו, מכה על חטא, מכיר סוף סוף בגדלות נפשו של הדובר. האם נתניהו מדמיין את קורבנות האסונות שהמיט — המוני ההרוגים, החטופים, הפצועים והמצולקים בגוף ובנפש — מהלכים בשנתם ומודים לו? בתודעת הגדלוּת שלו, ודאי שכן.

חלומו של נתניהו הוא הסיוט שלנו, שחזור המוני של הסרט האהוב עליו, כלבי הקש. ניחלץ ממנו רק כשנבין שביבי הפקיר אותנו כי אנחנו הפקרנו את עצמנו בידיו, ונתנו לו להפוך את ארצנו לנחלת ״הכול מותר״. יצרנו את ביבי בצלמו של האח הגדול של אורוול, ובידינו לשנות. לו רק יכולנו לתת במצחו אות קין — לביישו וגם להגן עליו מן השדים שבראשו — ולשחררו מדיבוק ״הפחד, הפרד ומשול״. אבל אנחנו בני אדם. מה אפוא נוכל לעשות? גם על כך היטיב ז׳בוטינסקי להשיב: ״לֹא בִגְמוּל־נְקָמָה, לֹא בְּזַיִן, יֵעָנֵשׁ חֵטְא עִבְרִי בְעִבְרִי. כָּל הָעָם יְשַׁלֵּם לְךָ, קַיִן, בְּשֵׂאתוֹ אֶת שִׁירִי וּדְבָרִי״. את המילים האלה עלינו לכתוב יחד, להפוך את נחלת ההפקר לארץ שכולנו פועלים לקיים בה הבטחה לחירות ולביטחון.

הנוסח העברי המקורי — השומר אחי אנוכי?

ביבי בבוקר, שוכב במיטתו, מה עובר לו בראשו? ביבי בבוקר, מול בבואתו, מה נותר לו בליבו?

ומה לנו, זולת דם ודמע? תשעה מי יודע? תשעה ירחי ביבי לשררה ותשעה ירחי מלחמה. ח״י חודשי צלמוות עוללו עוללים מרחמו של חסר-רחמים על אדמת דמים; וממעל שמיים ריקים. ודימיוני נודד ללידה הראשונה, לרוצח הראשון, לקנאתו היוקדת של קין באחיו, הבל, הבלים, הכול שנאה אוכלת נפש, והמאכלת בידו. קורבן חי העלה ועוד אחד הוריד שאולה להנצחת בכורתו – שלטון יחיד. כיצד נקם השפלתו ודימה עצמו לאל כשעקר נשמת אחיו – וקטל את נשמתו שלו. וכיצד, מפוחד, לנוכח אלוהי-אמת, ידע אך שקר והתנערות מאחריות: ”וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?“

ברדיפת בצע ושררה, בכזב, ביוהרה ובמורך לב, בבריתו עם שונאי אדם ואויבי ישראל, ממיט נתניהו על עמו את הגדולים שבאסונותיו מאז השואה. קול דמי אחיותינו ואחינו צועקים אלינו מן האדמה. קין בן-זמננו אינו רוצח במו ידיו, הוא מטפטף טינה, שנאה ורעל, וכדברי ז'בוטינסקי, ”הרעל הארסי ביותר, שעלול להרעיל את מוסרו של אדם, טמון במילים: 'כאן מותר'," מילות מפתח בממלכת-קין בה "מתנוססת הכתובת: הפקר."

"ביבי העיר עוברים בגופו של קין / והוא יקום על אחיו וירצח אותו נפש," כתבה אלזה לסקר שילר בתרגומו של נתן זך, והנה זך עצמו כמו שורר דברי נתניהו עת נדרש לתת דין-וחשבון על אסון מירון. "רגע אחד שקט בבקשה" פותח דובר השיר, מהרהר במותו של האדם שיכול היה להציל, ומיד מתנער מאחריות למותו, שהרי "מי יכול היה לדעת מה שלא ידעתי." מהרהר ופוסק: "לא יכולתי לדעת" והאחריות מוטלת על המת, שלא יידע אותו. אבל הדובר מגלה גדלות נפש, "אינני מאשים אותו," ומדמיין את המת מהלך בשנתו ומכא על חטא, מכיר סוף סוף בטוב לבו של הדובר, שהרי המת לא ידע עד כמה הדובר "במידה כזאת" איתו. האם נתניהו רואה את מתי-האסונות שהמיט עלינו – אלפי הרוגים, חטופים, פצועים ומצולקים בגוף ובנפש – מהלכים בשנתם ומודים לו?

חלומו של נתניהו הוא הסיוט של כולנו, וניחלץ ממנו רק כשנבין שביבי הפקיר אותנו כי אנחנו הפקרנו את עצמנו בידיו, כדי להפוך ארצנו לנחלת "הכל מגיע/מותר לי". מר הפקרה הוא גם מר מופקר – בידינו, ובידינו לשנות. לו רק יכולנו לתת במצחו אות-קין – להמיט עליו בושה אך גם הגנה – ולשחררו מדיבוק "הפחד-הפרד-ומשול". אך אנו בני-אנוש, ומה אפוא ייעשה לו? גם על כך היטיב להשיב ז'בוטינסקי: ”לֹא בִגְמוּל-נְקָמָה, לֹא בְּזַיִן, יֵעָנֵשׁ חֵטְא עִבְרִי בְעִבְרִי. כָּל הָעָם יְשַׁלֵּם לְךָ, קַיִן, בְּשֵׂאתוֹ אֶת שִׁירִי וּדְבָרִי“. את השיר הזה עלינו לכתוב יחדי"ו: לבנות ישראל חופשית דמוקרטית יהודית עם ו"ו חיבור לחיים חדשים.