שורפים גשרים, מקפיצים אבנים
אש, אוויר, אדמה ומים. ארבעת היסודות עדיין ממתינים למי שיאחד אותם — לאבן שתהפוך את זעמנו לחסד. אם יש מי שמחזיק בה, אלה הילדים. בעולם שהמלחמה מעלה באש, עלינו להגן עליהם, לפני שכולנו ניסחף אל האֶתֶר.
יש אמרות שהן נכונות דווקא כשהן טועות. רוב הפושעים אינם חוזרים לזירת הפשע; הם יודעים שזה מסוכן מדי. אבל יש, בהחלט, מי שלא עומדים בפיתוי. ומעניין שבראש הרשימה ניצבים המציתים: הם שבים אל המקום שבו שיחקו אותה אלוהים והאיצו את מחזור החיים, מאפר לאפר. אף שמעטים מאיתנו פירומנים, רבים יותר נדלקים על הצתות (אחד מכל מאה אמריקאים דיווח שהצית אש לפחות פעם בחייו).
אני חושד שרבים עוד יותר נושאים מפעם לפעם את התשוקה הבוערת הזאת — לא בשל הסיפוק הפסיכופתולוגי שבמראה דברים העולים באש, אלא בשל התסכול המצטבר כשצורכיהם ודרישותיהם אינם נענים. כמו ארבעת ה־F של הפחד — להילחם, לברוח, לקפוא ולהעמיד פנים (fight, flight, freeze, feign) — אפשר למפות ארבע תגובות A לתסכול: נטישה, הסתגלות, החלפה והתקפה. לנוכח התסכול אנחנו יכולים להרים ידיים, להיסגר ולהפסיק להיות אכפתיים, לבחור בהימנעות ובחוסר אונים נרכש (Abandon). אפשר לכייל מחדש את הציפיות, לפרש אחרת את המצב ולקבל את מגבלותינו (Adjust). אפשר גם לפנות לשיטה, למטרה או לגישה אחרת (Alternate). ואפשר לתקוף את המכשול במחאה, בעימות או בעמידה על שלנו (Attack) — ולפעמים גם פשוט לשרוף אותו עד היסוד.
לרוב אנחנו פונים לאש כמטאפורה; המצית הקטן שבתוכנו מתעורר כשאנחנו 'שורפים גשרים' מאחורינו בזעם. ברגעים מתסכלים כאלה כדאי אולי להיזכר שכאשר פרומתאוס העניק לנו את האש, האנושות היתה עדיין פעוטה — ואולי עודנה כזאת. ואכן, קשה לראות מקריות בכך שהצתה היא הפשע היחיד שצעירים מבצעים יותר ממבוגרים. האם התקף הזעם של תנטוס יגשים את נבואתו של פרוסט, שטעם די מן התשוקה כדי לדמיין את סוף העולם באש?
עם התחממות גלובלית או בלעדיה, אולי לשם אנחנו הולכים. מאזהרתו של פרוסט אל זו של ג'יימס בולדווין, שב־1963 ציטט שיר רוחני אפרו־אמריקאי: 'אלוהים נתן לנח את אות הקשת / לא עוד מים, בפעם הבאה — אש'. שנתיים אחר כך הגיע מניו יורק ללוס אנג'לס התקליטן פורץ הדרך מגניפיסנט מונטגיו, ובפיו הקריאה 'בערי, בייבי, בערי!' עד מהרה אחזה אש גם בקריאה עצמה, והיא הפכה לסיסמת המהומות בוואטס ב־1965. אל מול אלימות משטרתית וגזענות ממוסדת יצאו תושביה השחורים של לוס אנג'לס לרחובות, ובקרבם אותה תשוקה בוערת לשינוי.
והיום נדמה שהעולם כולו דליק. סקר אחר סקר מלמד שאנשים בכל רחבי העולם מתוסכלים וזועמים על 'המערכת', מבקשים שינוי דרמטי, לעיתים שינוי 'מוחלט', אבל מטילים ספק גדול באפשרות שיקרה. די בתסכול הזה כדי לשלוח כל אחד לחפש גפרור.
באש אפשר לכלות; כדי לחמול, לרפא וליצור — כדי לשנות לטובה — דרוש הרבה יותר. אם נרצה להוסיף לארבע תגובות ה־A של התסכול תגובה חמישית, אולי זו תהיה אלכימיה (Alchemize): להפוך תסכול לזהב, כאב ליופי, דאבה לאמנות ועלבון לבדיחה. האלכימאים הקדמונים, בחיפושם המטורף והמרהיב אחר אבן החכמים, ביקשו לאחד את ארבעת היסודות — אש, אוויר, מים ואדמה — לשלם שיוכל לשנות הכול, גם את הנפש. אנחנו, נשים וגברים מודרניים שכמותנו, מתגאים בקדמה שלנו ופוטרים את השטויות העתיקות האלה כלאחר יד. אבל מבט מקרוב עשוי לגלות: אנחנו עדיין מחפשים את האבן.
לא מזמן חזרתי לזירת הפשע האהובה עליי. הגעתי מישראל לאיתקה בארבעה ביולי ויצאתי לראות את הזיקוקים — אש בכאילו, שממיסה לבבות פטריוטיים.
אני אוהב זיקוקים, ותוהה למה. אולי זו התשובה הפרומתאית שלנו לאיקרוס: נכון, ההתקרבות לכוכב הלוהט שלנו עלולה להטביע אותנו, אבל תראו כמה כוכבים מתפוצצים אנחנו מצליחים לברוא! כמעט אלוהים, משתעשעים במפצים הקטנטנים שלנו.
אני אוהב את האופן שבו הזיקוקים מאירים את השמיים ומיד נמוגים, ואת הדרך שבה השתקפותם האלכימית במי אגם קיוגה שולחת לנו ממנטו מורי, תזכורת למותנו. גם אם למדנו היטב להעלות אש בחוץ, מזמן כבר למדתי עד כמה קשה לנו לשלוט בלהבה שבפנים.
בשקיעה, כשיצאנו לדרך אל התענוג הפטריוטי, חיכתה לנו הפתעה מאירה. מקיצי איתקה המפלילים שלי הייתי אמור לזכור את מופע החימום של הזיקוקים: פסטיבל של גחליליות. היצורים הקטנים והמופלאים האלה מפיקים 'אור קר' באמצעות ביולומינסנציה — הכול אור, בלי חום. כשחיפושית זוהרת אחת באה לבקר במכונית, סיפר לי חברי שהוא רוצה לראות את הגחליליות של יפן.
חיפשנו. פסטיבל גחליליות מפורסם כזה מתקיים בקמקורה, ליד מקדש האסדרה. זכרתי שקראתי על המקדש הזה לפני שנים. נערך בו מיזוקו קויו, טקס זיכרון ל'ילד מים' (מיזוקו), מונח יפני לתינוק שאבד בהפלה יזומה, בהפלה טבעית או בלידה שקטה. בטקס מניחים ההורים פסלוני אבן של ג'יזו, האל השומר על הילדים.
עד שאדרוך בעצמי ביפן, אני מניח לעיני רוחי לשוטט אל אותה זירת זמן. שם, בין אורות הגחליליות המרצדים באוויר, דממת האדמה הקבועה וזיכרון המים, נדמה היה לי שהצלחתי להציץ באותה אלכימיה שבאבן ההורים. אבל כמובן, כפי שידע אריסטו וכפי שחוותה פי־ג'יי הארווי, אל ארבעת היסודות, שזורים בקסם ככל שיהיו, מצטרף יסוד חמישי. הוא מסופר בשקט דרך 'המשהו הזה שבפנים... שטרם נולד וטרם בורך, ונעלם באֶתֶר, מהעולם הזה אל הבא'. העולם הזה הוא זירת הזיכרון וההימוגות.
אני מתאר לעצמי שכוחה הגדול של אבן ההורים, ואולי גם יכולתה לחולל שינוי, נובע מכך שאין זה רק טקס אבל. זהו מעשה של דאגה: ההורים מאמינים שבזכות מנחותיהם ותפילותיהם יסייע ג'יזו לזרמי התודעה של ילדיהם — מכאן ה'מים' — להיוולד מחדש, ואולי אף להגיע לג'ודו שו, 'הארץ הטהורה', ולהשתחרר מסבל החיים הארציים.
במכונית, מגחליליות לזיקוקים, באותה ארץ לא טהורה של בני חורין ואמיצים, אני חושב על ארצי הלא טהורה, זבת החלב והדבש — וכל כך הרבה דם. אני חושב שהארץ הזאת, 'בין הנהר לים', לעולם לא תהיה חופשית, לא לפלסטינים ולא לישראלים, עד שדי אנשים משני העמים ירגישו חופשיים להיאבק ב'מלחמת אין ברירה'. עד שנפסיק להרוג את ג'יזו.
קל יותר לומר זאת מאשר אפילו לדמיין. מותם של ילדים, שאפשר היה למנוע, הפך מזוועה לנזק אגבי, מנזק אגבי לרע הכרחי, ומשם להרגל. חמאס מתבוסס בעיוות הזה כבר עשרות שנים, מתוך אמונה ש'אין ישראלים חפים מפשע', וגם לא יהודים, לצורך העניין; שכולם — גברים ונשים, מבוגרים וילדים — הם נבלים במלחמה מניכאית של טוב ברע, ולכן ראויים למות.
עכשיו זה בכל מקום, גם בישראל. בסקר שנערך לאחרונה הסכימו במידה רבה כמעט שני שלישים מהישראלים — כ־85% מהיהודים בישראל — ש'אין חפים מפשע בעזה', ואמרו שאינם רוצים לדעת עוד על סבל האוכלוסייה שם. הטענה שאין חפים מפשע הובאה עד לקצה ההיגיון שלה בריאיון טלוויזיוני מהזמן האחרון. סטלה ויינשטיין, לשעבר מנכ״לית מפלגת ימינה של נפתלי בנט, וכיום עומדת בראש מיזם טכנולוגי ירוק, נזפה ברופא פלסטיני שתיאר את הזוועות בעזה. 'הוא אחד החמודים האלה', חזרה ואמרה, 'שמאכיל מחבל באינקובטור'. תנו למילים האלה לשקוע: 'מחבל באינקובטור'.
נעצור לרגע להצטמרר. ואז נחשוב. אם נרצה לעבור מעבר לזעם המתלקח ולהבין מדוע יהודים בישראל חשים כך, כדאי אולי להתחיל בצירוף העברי 'חף מפשע', שמתורגם לאנגלית בדרך כלל כ־innocent. אלא שמשהו אובד בתרגום. שתי המילים יחד מתארות, מילולית, אדם מוגן מפשע — מרוע ומחטא, אולי גם מבפנים וגם מבחוץ. וכאן העניין: אף אחד מאיתנו אינו חסין מחטא. כולנו, בני האדם הפגומים שאנחנו, מועדים לטעות. העולם שלנו הוא זירת פשע אחת גדולה.
לפני שקין, הילוד האנושי הראשון, ביצע את הרצח הראשון, הורה לו אלוהים: 'לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו'. לשווא. קהלת (ז, כ) כבר העיר: 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. וגם ישו, שידע דבר או שניים על אבנים, הזהיר כידוע: 'מי מכם שנקי מחטא, ישליך ראשון אבן' (יוחנן ח, ז). התובנה העתיקה הזאת היא חרב פיפיות: אם איש מאיתנו אינו כך 'חף מפשע', כולנו בני עונשין, ודאי בידי האל, שקנאים להוטים כל כך להוציא לפועל את זעמו. נדמה שהם שוכחים, או שפשוט לא אכפת להם, שאלוהים עצמו הגן על קין.
שלחתי למשפחתי את הסרטון הקצר שצילמתי בזיקוקים, והם מיד חשבו על אזעקות והפצצות. ארץ ההבטחה שלי, המופקרת, עוברת בימים האלה שינוי בכוחה של אבן הפירומן, בהפקה משותפת של חמאס וקואליציית הבלהות הישראלית. כאילו מתוך טביעתנו ב'מבול אל־אקצא' של חמאס אנחנו מגשימים עכשיו את אזהרת בולדווין: לא עוד מים, הפעם אש, ופונים לאלכימיה ההרסנית של אדמה חרוכה.
כמו אצל האלכימאים המקוריים, גם בצדה האפל של האלכימיה השינוי אינו מסתיים בחוץ; הוא מחלחל פנימה. האם הפכנו לאנשים החלולים של אליוט, ב'ארץ הצבר' הזאת, שבה 'שפתיים שרצו לנשק / רוקמות תפילות לאבן שבורה'? ניעשה חלולים אם ניתן לליבנו להפוך לאבן.
האם כבר נתתי? בשבועות ובחודשים שאחרי השבעה באוקטובר לא הצלחתי למצוא בליבי מקום לתושבי עזה, גם לא לילדים. לא הייתי עיוור להרס, אם כי אולי היה עליי ללמוד עליו יותר. כבר בשלב מוקדם מתחתי ביקורת על הכישלון האסטרטגי של ישראל ועל התעלמותה מהמשבר ההומניטרי המחריף. אבל סבלם של האזרחים הפלסטינים כמעט לא נגע בי. חשבתי, ועודני חושב, שחמאס הוא ארגון מחריד, שמכוון להשמדת ישראלים ופלסטינים כאחד. המידה שבה חמאס מתענג על אומללות הפלסטינים, נוהג בהם ככלי משחק ומנצל אותם כ'מגינים אנושיים', חסרת תקדים בתולדות העולם, למיטב ידיעתי.
חשבתי, ועודני חושב, שעל ישראל לנקוט צעדים צבאיים קשים כדי למוטט את חמאס. אבל כמו במלחמת העולם השנייה, נגד גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית, אי אפשר לנצח באמצעים צבאיים בלבד; לניצחון חייב להצטרף סיוע לאזרחים בבניית חייהם מחדש במסגרת מדינית בת־קיימא. לכן היה על ישראל לשתף פעולה עם כל בעל ברית שעשוי להיות מתון, גם עם 'הרע במיעוטו', כדי לאפשר עתיד טוב יותר לשני העמים. אלא שלחמאס ולנתניהו ולמקורביהם לא אכפת מבני עמם, קל וחומר מאחרים. בברית האכזרית שלהם, שהולכת ונעשית פראית יותר, שני הצדדים מרוויחים מאומללותם של בני האדם, ובינתיים כמה פוליטיקאים ו'משפיענים' צדקנים ושוחרי טובת עצמם עושים חיים משוגעים.
אלא שכאן העניין: יהיו נימוקיי טובים או גרועים, זו היתה בעיקר עמדה — שיטתית, שקולה, קרת רוח — על שני העמים, עברם, ההווה שלהם וסיכוייהם לעתיד. את הרגש שמרתי כמעט רק לישראלים ולכאבם — לכאבנו. מבחינה רגשית נפלתי לאותה מלכודת שידעתי לזהות בשכלי אצל אחרים: נכנעתי לחזיון תעתועים מפתה של מאבק קיומי במשחק סכום אפס. אם אני חושב שאפשר לחלוק את הארץ בין הנהר לים, מדוע אי אפשר לחלוק גם את ליבי? האם הלב הוא משאב מצומצם כל כך, שאני יכול להרגיש למען אחדים רק על חשבון אחרים? בלי משים השבתי לעצמי שכן. לא הזלתי דמעה על ילדי עזה.
ערב אחד, באחת ההפגנות בירושלים למען עסקת חטופים, ראיתי מפגין אוחז בשלט: 'והסרתי את לב האבן מבשרכם'. אחר כך פניתי למקור. שלוש פעמים דיבר יחזקאל הנביא על התמורה שעם ישראל צריך לחולל בליבו (לו, כו): 'ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר'. סדר השינוי מסקרן: תחילה לב חדש, אחר כך רוח חדשה, ורק אז אפשר להסיר את לב האבן ולהחליפו בלב בשר.
ניצוץ מאותו שינוי יקר מצאתי כשישבתי עם ילדיי לצפות בסרט יפני שבני ביקש ממני לראות: קבר הגחליליות של איסאו טקהאטה, סיפור אוטוביוגרפי למחצה על סייטה ואחותו הקטנה סצוקו, המנסים לשרוד בדמדומי מלחמת העולם השנייה.
איני זוכר בדיוק מתי זה הכה בי. אולי זה התחיל כשהאח אסף את הגחליליות כדי להצית מחדש ניצוץ שאבד בעיני אחותו; ואולי כשהיא קברה אותן למחרת בבוקר, חושבת על אימה. אבל כשהילדה המורעבת כבר אכלה אדמה ודמיינה שגולות הן סוכריות, וכשהיסוד הרביעי, המלוח, זרם מעיניי, הבנתי שאינני בוכה רק על שני ילדים יפנים מצוירים. בכיתי גם על הילדים בעזה, שכמו סייטה וסצוקו, אולי כמו ילדים בכל מקום, לעולם אינם אמורים לסבול — ובכל זאת תמיד סובלים — בגלל עוונותיהם של אחרים: עמם, הפוליטיקאים שלהם, הוריהם. הילדים הם זירת הפשע החיה של מעשינו, זירה שלא די לשוב אליה; עלינו לשנותה. כדי להישאר בני אדם, עלינו להגן גם על ילדי אויבינו.
עכשיו אני ביום הקיץ האחרון שלי באיתקה, חודש אחרי שהגעתי, ויותר מחודשיים אחרי השיעור האחרון ב'דוגרי' ('שיחה פתוחה'), יוזמה אקדמית שהקמתי עם עמיתי וחברי, פרופ' יוסף משהראוי, כדי להפגיש סטודנטים יהודים וערבים בקורס שמבקש להבין לעומק את הסכסוך, את המלחמה ואת עצמנו. המחזור השלישי הזה של הקורס היה המתוח והאינטנסיבי מכולם. למפגש האחרון הזמנו את מעיין ינון, פיזיותרפיסטית ותלמידתו לשעבר של יוסף. מעיין, שאיבדה את שני הוריה בשבעה באוקטובר
, דיברה בפתיחות על דרכה בחיים ועל ניסיונו של הלב להירפא מכאב עצום כזה. כשהקשבתי לסיפורה ראיתי שינוי בפני הסטודנטים שלנו: עיניהם ניצתו מחדש בסקרנות ובחמלה, לא רק כלפיה, אלא גם זה כלפי זה וכלפי עצמם. אחרי המפגש הם הפכו את החוויה למילים צלולות.
בזמן שמעיין סיפרה לנו איך היא משתמשת באבנים מצוירות מהסטודיו של אימה כדי להפגיש אנשים ביצירת מנדלות לשלום, חשבתי על השיר העברי עם הפזמון 'יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם'. מעיין לא מצאה את אבן החכמים, וגם לא את אבן ההורים. את אבן הפירומן, אני חושד, מעולם לא חיפשה. אבל אולי מצאה את האבן שלה — אבן הבת. ויותר מכך: בנגיעתה בחייהם של אחרים, ב'אור חם', ייתכן שמצאה גם את האבן של יחזקאל, וסייעה לאותה אלכימיה של הנפש שכולנו זקוקים לה כל כך.
בימי המגפה באיתקה למדתי כמה שיעורים חשובים על עצמי ועל אחרים; למדתי גם תרגיל אחד חסר תועלת: להקפיץ אבנים על המים. אני די גרוע בזה; רק לעיתים נדירות אני עובר שמונה קפיצות. אבל עכשיו, במבט לאחור, אני מוצא בחוסר התועלת הזה לא מעט תובנה: החיים הם הקפצת אבנים, וכדאי לקוות שננתר כמה שיותר פעמים (השיא הוא 88), שהאדוות שלנו יישארו הרבה אחרי שהאבן תשקע לבסוף, ושאם יתמזל מזלנו, הן יתמזגו ביופי באדוותיהם של אחרים. וכך, את השעה האחרונה שלי באגם קיוגה אני מבלה בניסיון מגושם לעשות את זה...
תגובות