סאפייניזם חוגג חמש!
זמן לטיול בשבילי הזיכרון: להביט לאחור על מה שהעסיק אותי ב-2022, ולהבין שאם זו הייתה השנה הפורייה ביותר של סאפייניזם, זה בעיקר מפני שהייתי מוטרד — אפילו יותר מהרגיל :-)
את 2022 התחלתי בניסיון להבין מה דאלי ודנטה עושים בג׳קוזי שלי, ומשם יצאתי למסע אל קצות האהבה: קצה אחד מצאתי על מזבח האהבה, אחר בתוך שעון החול שלה. קפקא ומקסיקו עזרו לי להקשיב לדממת הסירנה שלי כששטתי בחזרה לאיתקה.
אבל את חרדת הגרעין שלי הם כמעט לא הצליחו להרגיע. כשאצבעו של פוטין על הכפתור, ניתחתי את פוליטיקת ההונאה העצמית שלו ואת פוליטיקת ההגדרה העצמית, והצעתי לשווא דרכים למנוע ארמגדון ולעצב מחדש את הסדר העולמי. חיפשתי הפוגה במחזה הפורים האקזיסטנציאליסטי שלי, אבל בדיעבד הוא היה פוליטי לא פחות ממה שבא אחריו: הניסיון להבין מדוע ואיך אנשים הופכים את הפוליטיקה לטיפול בבעיותיהם האישיות, בעקבות הקדושים המעונים רבי העוצמה ברחבי העולם, וגם בישראל.
כש-2022 החלה לחמוק מבין אצבעותיי, חשבתי על מה שידיים אנושיות יכולות לגלות לנו, על הדברים שעליהם אנחנו חבים חוב של תודה, והאם גם מילת השנה של 2022 צריכה להיכלל ברשימה.
שתהיה לכם 2023 נפלאה, מלאה חיים, אהבה ותקווה! אוריאל
תגובות