סאפייניזם חוגג יום הולדת שני!
הציצו במה שעשינו השנה…
ביום הזה בשנה שעברה חגג סאפייניזם את יום הולדתו הראשון, עשה את צעדיו הראשונים כתינוק – והכין את הקרקע ל"גיל שנתיים הנורא" שבא אחריו… סאפייניזם עדיין לא הצליח להשתלט על אמנות הפוסטים התכופים והקצרים (תחינה לכל מי מכם שם שמוכן לעזור!), אבל בכל זאת נהנינו מאוד לבחון כמה רעיונות באמנות, במדע, בחברה ובפוליטיקה. כרגיל, סאפייניזם שאל יותר שאלות מכפי שהצליח לענות עליהן.
כל בני האדם מדמיינים, אבל עד כמה רדיקלי יכול הדמיון שלנו להיות, שאלנו בפוסט הראשון של 2019 — למשל, האם אנחנו יכולים לראות בעת ובעונה אחת, גם את הארנב וגם את הברווז? משימה לא פשוטה, אבל אולי קשה עוד יותר להתעלות מעל דיכוטומיות כאלה ולדמיין אפשרויות חדשות. יתרה מזו, אם אפשרויות דורשות דמיון, הדמיון גם מאפשר חירות — וגם תוחם אותה, את היכולת לבחור. אחרי הכול, מרגע שראית את הברווז, אינך יכול לא לראות אותו עוד. או שאולי אתה כן יכול? הניסיון לא לראות את מה שכבר ראינו עשוי להיות פחות עניין של בחירה בנקודת מבט אחת על פני אחרת, ויותר של שלילת נקודת מבט מסוימת, כדי שלא נצטרך לבחור.
האם אתה יכול, למשל, לא לראות את מותו של אדם — ובאופן ספציפי, מוות שאולי סייעת לגרום לו? האם אתה יכול לא לראות איך מישהו אחר גרם לו ברשלנות, וכיצד הוא מתחמק עכשיו מאחריות לכך? סקירה של סרטו של קנת' לונרגן, מרגרט צוללת לעומקן של השאלות המטרידות האלה ומתארת דרמה של אתיקות מתנגשות. ועדיין על המסך הגדול, סאפייניזם ביקר בסרט האילם המופתי של פריץ לאנג מ-1927, מטרופוליס. רבים האשימו אותו בתמימות, אבל הסרט יוצא הדופן הזה ראה למרחוק ולעומק — והראה, באופן מוחשי עד מאוד, שהדבר שהופך את הלב לחיוני כל כך הוא בדיוק הבחירה והספק שבין האפלה לאור. לא פחות מכך בפוליטיקה.
הפוליטיקה יכולה להיות כולה בחירה — אבל האם היא כזאת? כבר יותר משנה, מאז 26 בדצמבר 2018, הפוליטיקה הישראלית תקועה, עם רצף ממשלות זמניות בראשות בנימין נתניהו, שניצב בפני אישומים פליליים חמורים. איך זה קרה, ומה נוכל ללמוד מכך על הפוליטיקה בת זמננו בכלל? אם נתניהו קוסם, כפי שטוענים מעריציו, כדי להבין את כוח המשיכה שלו צריך להתמחות בפוליטיקה של קסם אפל, ולחשוף כיצד פוליטיקאים בני זמננו, ובהם ביבי, הלכו בעקבות האח הגדול של אורוול והשתמשו ב״חשיבה כפולה״ כדי לשלוט בהמונים. עוד בתחום הביביזם, פוסט אחר בחן את החלטת טראמפ לנטוש את הכורדים. באמצעות חומר חדש מראיונות עם כורדים סורים הוא מציע, בניגוד לאינטואיציה, שדווקא מהלך טראמפ עשוי להראות בטווח הארוך כי המוסר חשוב יותר מכפי שהוא, וגם אנחנו, נוטים להאמין.
מנהיגים מסוימים מראים ש־בריונות יכולה להיות פוליטית. בריונים שואבים כוח מהחלשתם של אחרים. בעיניהם העולם הוא משחק סכום־אפס, של מנצחים ומפסידים, של טורפים ונטרפים: או שתצוד, או שתהיה הניצוד. הדבר שבריונים מצטיינים בו יותר מכול הוא להתחבר ישירות לפחדים ולחוסר הביטחון שלנו. אבל אם כך, ייתכן שתרופת הנגד אינה תרבות שעושה לנו טוב על הלב, אלא התמודדות עם הפחדים שלנו. והאם יש פחדים גדולים יותר מאובדן חייך ואהבתך? הפוסט האחרון של סאפייניזם השנה בוחן כיצד שני גיבורים יווניים, סיזיפוס ואורפיאוס, התמודדו עם הפחדים האלה — הביסו את המוות כדי להשיב לעצמם את החיים ואת האהבה, רק כדי לאבד אותם שוב. ובכל זאת, במבט קדימה, אנחנו שואלים: האם אנחנו יכולים, איכשהו, לדמיין את סיזיפוס ואת אורפיאוס מאושרים?
את כל אלה, ועוד הרבה יותר, תוכלו למצוא באתר Sapienism.com, וביום הולדתו השני אני מזמין את כולכם לעשות את הצעד הבא ולפרסם את המחשבות שלכם — בין שיהיו קצרות (2–3 פסקאות) ובין שיתפרשו על פני טקסט ארוך, בין שיעסקו באמנות, בחברה או במחקר — המחשבות והמשוב שלכם תמיד רצויים! אתם מוזמנים לשלוח לי אימייל, ומשם נמשיך.
אנא הפיצו גם את הבשורה והזמינו אחרים להצטרף אלינו — בעודנו שוזרים את הבלוג עם קורס HOPE המקוון של PrincetonX שמשלים גם הוא את שנתו הראשונה!
שתהיה לכם שנת 2020 נפלאה, מלאה חיים, אהבה ותקווה!
תגובות