נתניהו-חמאס: הברית הטמאה של ארץ הקודש
במשך שלושה עשורים, הברית הסמויה בין נתניהו לחמאס הייתה אחד המפעלים המצליחים ביותר פוליטית וההרסניים ביותר אנושית במזרח התיכון.
מאה ואחד ימים מאז 7 באוקטובר, הגיע הזמן שאשוב אל עוד חלק ב״חדר 101״ שלי — המפגש עם הפחדים הגרועים ביותר — שם אני מוצא את ראש ממשלתי ואת מתכנני הטבח מכוננים בישראל/פלסטין ״ציר של רוע״. בעשותי זאת אני נזכר כיצד, עם פרוץ מלחמת לבנון (הראשונה), כותרת של מאמר דעה כבשה את העיתונים בבקשה: ״שקט, יורים״ — דרישה להשהות את המריבות והביקורת בתוך ישראל כל עוד הלחימה נמשכת. אנחנו במלחמה, חרפה למי שמאשימים.
אז זה היה שגוי — והיום זה הרסני. הישראלים לא צריכים לשתוק; להפך: עליהם להגביה קול כדי להילחם טוב יותר בחמאס וגם כדי להביא ימים טובים יותר אחרי שהמלחמה תסתיים.
אסור לשתוק על האסון הצבאי. חמאס תכנן את המתקפה במשך כשנתיים, אולי מאז מבצע שומר החומות (מאי 2021). היו שפע התרעות מודיעיניות, ובראשן התרעות התצפיתניות של צה״ל שהוצבו על גבול עזה, כולן נשים. כשהם שבויים ב״קונספציה״ כוללת וביהירות (גברית?), דחו מפקדי צה״ל את ההתרעות הרות הגורל הללו. נוסף על כך, יו״ר ועדת החוץ של בית הנבחרים האמריקני אישש את טענת מצרים כי היא הזהירה את ישראל מפני מתקפת חמאס ימים לפני שקרתה, אך לא הקשיבו לה (מודיעין מצרי אמר שהאזהרה נמסרה ישירות ללשכת נתניהו).
הממצאים הראשוניים מגלים שמנהיגי הביטחון של ישראל דנו, בלילה שלפני ההתקפה, באפשרות שחמאס יתקוף, אך לבסוף העדיפו לא להעביר כוחות צה״ל דרומה. רוב הכוחות הוצבו בגדה המערבית, ורבים מהם הגנו על חגיגת סוכות של המתנחלים. כשחמאס פלש, הכוחות המועטים של צה״ל לחמו באומץ, אך הוכרעו בשל עדיפותו המספרית, עוצמת האש והתוכניות של חמאס.
ביבי, אני מאמין, הטיל מצור על המוחות ועל הלבבות של הישראלים. זהו הניסיון שלי לעזור להפסיק את המצור המנטלי הזה באמצעות פענוח מה שקשה לי כל כך להבין.
מעבר למחדל הצבאי, הישראלים קוצרים את אשר זרע ראש הממשלה שלהם, בנימין נתניהו (המכונה ביבי), במשך יותר משלושה עשורים ארוכים. כבר כתבתי על ביבי ועל ביביזם קודם, והנה אני שב לכך. זה אולי נראה כמו אובססיה. זה אכן כך, ביותר ממובן אחד, כפי שמגלה האטימולוגיה של ״אובססיה״ — הטלת מצור: ביבי, אני מאמין, הטיל מצור על מוחותיהם ולבבותיהם של הישראלים. ביבי — וביביזם: כת אישיות אולטרה־לאומנית מזיקה, שטופחה בידי מעטים תאבי־כוח על חשבון כל השאר.
זו האובססיה הנגדית שלי, ניסיון לעזור לשים קץ למצור המנטלי הזה באמצעות פענוח מה שקשה לי כל כך להבין: היעדר מוחלט ומתמשך של אכפתיות, יושר, הגינות ואחריות מצדו של ביבי ושל הקואליציה והחנפים שסביבו. עבורי זה גופני, ומבחיל. אולי משום שהם שלי, אולי משום שהם מעלים זיכרונות רעים, אולי משום שהתנהלותם אטומת הלב מאיימת על אמונותיי העמוקות לגבי הפוטנציאל האנושי ללמוד, להתחרט בכנות ולהשתנות. הם לא עשו זאת, ואני מבין שרבים מהם לעולם לא יעשו. למרבה הצער, העצה השחוקה אך הנכונה לאנשים במערכות יחסים רעילות לנתק מגע לא תספיק מול פוליטיקאים ששולטים בחיינו. קודם צריך לסלק אותם. הזעם וההתקוממות צריכים, בסופו של דבר, לטפח את האומץ הקולקטיבי להפיל אותם, ולא לאפשר להם עוד לעולם לשוב ולעלות.
נתניהו סייע לאפשר את הטבח באסטרטגיית הפרד ומשול הזורעת פחד ושנאה.
בלב הביביזם עומדת אסטרטגיית הפרד ומשול של ביבי, תאבת־כוח, שמשתמשת במומחיות שלו בזריעת פחד, שנאה וטינה. נתניהו הוביל והפיץ את האסטרטגיה הזאת לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו. כדי להנציח את כוחו שלו, הוא לא חס על איש. ה״הפרד״ כוון אל כולם: המערב, ארצות הברית, העולם הערבי, העולם היהודי, הפלסטינים, הישראלים, מפלגתו שלו, ואפילו החצר הקרובה של חנפיו.
נתניהו טרח להעמיק את הקרעים בתוך בת בריתה העיקרית של ישראל, ארצות הברית, כשהוא מעמת את הקונגרס עם הנשיאות, מפלגה מול מפלגה. מאמצי פילוג גדולים יותר הופנו אל שכנותיה של ישראל, בניסיון לפתות מנהיגים ערביים להתנתק עוד יותר מן הפלסטינים. הפלסטינים עצמם היו מטרה גדולה עוד יותר. נתניהו קידם מדיניות שכינה ״בידול״. המטרה הייתה למחוק את סיכוייהם של הפלסטינים להשיג מדינה, על ידי שכנוע הישראלים כי ״אין פרטנר פלסטיני לשלום״. האמצעי: ניתוק הגדה המערבית מרצועת עזה וחיזוק חמאס כדי להחליש את הרשות הפלסטינית המתונה יותר.
למען האמת, ישראל זרעה את זרעי אסטרטגיית הפילוג כלפי הפלסטינים הרבה קודם לכן. בשנות ה־80 ישראל אפשרה את צמיחתו של חמאס כדי לאזן את אש״ף, כאשר האחרון נראה כהארגון המיליטנטי והקיצוני יותר. אבל בעוד שרוב המנהיגים הישראלים הבינו את הטעות הקטלנית הזאת במהלך האינתיפאדה הראשונה, וחיפשו במקום זאת פלסטינים מתונים יותר למשא ומתן, נתניהו ראה בקנאות של חמאס נכס שניתן למנף (אותו הדבר הוא ראה גם באיראן, ובהתאם לכך חיזק אותה — ״ציר רוע״ אחר, אם כי קשור, שנתניהו יצר עם קיצונים אזוריים).
הברית הסמויה בין נתניהו לחמאס הולכת אחורה הרבה מאוד. שניהם החלו את דרכם הפוליטית ב־1987/88. שנתיים אחר כך מופיעה ההתייחסות הראשונה של נתניהו לחמאס בתקשורת העברית (מעריב, 9 במרס 1990), נראה שכבר אז העדיף נתניהו את חמאס על פני אש״ף — בשם ״פלורליזם״ — וכבר אז זלזל בממשל האמריקני.
הברית הסמויה בין נתניהו לחמאס הייתה אחד המפעלים המצליחים ביותר פוליטית וההרסניים ביותר אנושית במזרח התיכון.
ה״פלורליזם״ הפלסטיני עשה פלאים לכוחו של נתניהו. חמאס למעשה עשה אותו לראש ממשלה באמצעות פיגועי ההתאבדות שלו בשנות ה־90, שסיכלו את הסכמי אוסלו מ־1993, וגייסו את הישראלים והפלסטינים אלה נגד אלה, עד לרצח ראש הממשלה יצחק רבין (נובמבר 1995) בעקבות קמפיין הסתה בראשות נתניהו. ב־1996, לאחר סדרה נתעבת במיוחד של פיגועים, חמאס תרם במידה רבה לניצחונו האלקטורלי של נתניהו על יורשו של רבין, שמעון פרס. בסופו של דבר, הברית הסמויה בין נתניהו לחמאס הייתה אחד המפעלים המצליחים ביותר פוליטית וההרסניים ביותר אנושית במזרח התיכון.
המצב רק החמיר. ברטוריקה היהירה והמזויפת שלו, נתניהו הבטיח שוב ושוב לרסק את חמאס, אבל בפועל סייע לו בשחרור מנהיגים ופעילים, במימון, ובהתעלמות מבקשותיה של הרשות הפלסטינית למשא ומתן. למשל, כשנתניהו נעשה לראש ממשלה לראשונה, ב־1996, מוסא אבו מרזוק, בכיר פוליטי בחמאס, היה עצור בידי ארצות הברית שהייתה מוכנה להסגירו לישראל לבקשתם של ראשי הממשלה רבין ופרס. נתניהו הפך במהירות את החלטת קודמיו, והוביל לשחרורו של אבו מרזוק בניגוד לעצת גורמי הביטחון.
אין ספק שאין אהבה גדולה בין נתניהו לחמאס; הברית הסמויה הייתה התלכדות של אינטרסים ושל תודעות, עם מסירת ״קווים אדומים״ זה לזה. כשחמאס חצה את הקווים של נתניהו, בשני פיגועי ההתאבדות ב־1997 בירושלים, הורה נתניהו למוסד להתנקש בח'אלד משעל בירדן, צעד שהמוסד הזהיר מפניו, בהתחשב בשבריריות של השלום הישראלי־ירדני. כך, גם כשהתמקד בחמאס, נתניהו עשה זאת על חשבון בעלי בריתה המתונים של ישראל. ובהמשך לניסיון ההתנקשות הכושל, נתניהו הורה לשחרר לעזה את שייח אחמד יאסין, מייסד חמאס ומנהיגו הרוחני.
נתניהו הודח מן השלטון ב־1999, שב אליו ב־2009; ושוב ב־2021, וחזר ב־2022. לכל חזרה כזאת קדם, כמו ב־1994-96, קמפיין הסתה עצום, ובכל פעם הוא שב עם יצר נקם. במהלך קמפיין 2008/9 שלו, נתניהו גינה את ראש הממשלה הקודם אולמרט על כך שניהל משא ומתן לשלום עם הרשות הפלסטינית ועל כך שהיה רך כלפי חמאס, והבטיח לפרק במהירות את הארגון. ואולם, יש לציין כי דווקא מבצע עופרת יצוקה של צה״ל ב־2008, תחת אולמרט, היה הקרוב ביותר לסילוק חמאס מעזה.
עם האג׳נדה ההתפשטותית שלהם והאקרובטיקה הרטורית שלהם, נתניהו וממשלתו מצאו בחמאס ״נכס״ תעמולתי מושלם.
עשור אחר כך, כשהחמאס עדיין עומד על רגליו ומתחזק, נתניהו חשף בדיון במפלגת הליכוד (11 במרס 2019) את תורתו: ״כל מי שרוצה לסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית חייב לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו...״ חודשיים אחר כך אמר מקורבו, האלוף גרשון הכהן: ״צריך לומר את האמת: האסטרטגיה של נתניהו היא למנוע את פתרון שתי המדינות, ולכן הוא הפך את חמאס לבן־ברית הקרוב ביותר. כלפי חוץ, חמאס הוא אויב; בסתר, בעל ברית.״
אסטרטגיית נתניהו הייתה משותפת במידה רבה לבעלי בריתו מקרב המתנחלים בגדה המערבית. האג׳נדה והמעשים ההתפשטותיים שלהם הקצינו את הפלסטינים במשך דורות, ויותר ויותר זללו משאבים צבאיים. מצע הממשלה הנוכחית מבטא בפשטות את כוונתם, החל בהבטחה חגיגית: ״לעם היהודי יש זכות בלעדית ובלתי מעורערת לכל חלקי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח התיישבות בכל חלקי ארץ ישראל — בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ושומרון.״
גישת ״העליונות היהודית״ הזאת הדביקה את ישראל עצמה (בתוך ״הקו הירוק״ שלפני 1967). נתניהו התקשה ליישב את הסתירה, ומצד אחד טען כי ״ישראל אינה מדינה של כל אזרחיה ... ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי — ורק שלו״, ומצד אחר כינה את ישראל ״מדינה יהודית, דמוקרטית״, שבה לערבים ״יש זכויות שוות כמו לכולנו״.
עם האג׳נדה ההתפשטותית שלהם והאקרובטיקה הרטורית שלהם, נתניהו וממשלתו מצאו בחמאס ״נכס״ תעמולתי מושלם, כפי שהצהיר בקלות בצלאל סמוטריץ׳, כיום שר האוצר של ישראל, כבר ב־2015. כאשר חמאס הג׳נוסיידי נותר על כנו, המתנחלים הלוחמניים הרגישו שהם פטורים מאחריות — זה חמאס (ולצדו פלסטינים אחרים, ערבים ומוסלמים, ליברלים יהודים, אנשי שמאל ישראלים, התקשורת, האקדמיה, בתי המשפט, העולם כולו), לא הם, שצריך להאשים.
יש כאן גם ממד אישי לברית הסמויה בין נתניהו לחמאס. מאז 2017 יחיא סנוואר הוא מנהיג חמאס ברצועת עזה, ממייסדי מנגנון הביטחון שלו, והמוח מאחורי טבח 7 באוקטובר. בשנותיו הראשונות בחמאס נודע סנוואר במהרה כ״קצב חאן יונס״. הוא שאב עונג וגאווה רבים מהריגתם הסדיסטית של לפחות תריסר פלסטינים שאותם האשים בשיתוף פעולה עם ישראל.
ישראל כלאה את סנוואר למאסר עולם — או ליתר דיוק, עד שנתניהו הורה לשחררו. מול התגברות הפגנות ״הצדק החברתי״ ב־2011, נתניהו סבר שכדי להישאר בשלטון עליו להרגיע את הציבור הישראלי באמצעות שחרור החייל החטוף גלעד שליט (מניע שנחשף במפורש בידי מזכיר הקבינט שלו). המחיר העצום לא שינה לו הרבה, והוא אישר את מה שראש הממשלה אולמרט סירב לו: שחרור המוני של יותר מאלף אסירים פלסטינים, כולל סנוואר, שניצל את שנותיו בכלא כדי ללמוד את החברה הישראלית — ואת העברית.
זה עבד. נתניהו נשאר בשלטון, וסנוואר עלה לגדולה. שבע שנים אחר כך, הפרשה נמשכה. בתוך עוד סבב של חיזוק חמאס, סנוואר כתב לנתניהו, בכתב ידו, בערבית — ובעברית: ״קח סיכון מחושב״ (ראו להלן). נתניהו, שמעולם לא נרתע מסיכונים על חשבון אחרים, לקח עוד אחד (ומצא מספיק אנשים, מימין ומשמאל, שהלכו בעקבותיו).
עם תפקידה המרושע של קטאר, הפרשה בין נתניהו לחמאס נעשתה גם פיננסית, והיטיבה עם שניהם.
הפרשה הייתה גם פיננסית. נתניהו עודד את קטאר להעביר מאות מיליוני דולרים לרצועת עזה, ביודעו היטב כי הכסף משרת בסופו של דבר את חמאס למימון המיליציה המתנפחת שלו, הארסנל שלו ורשת המנהרות העצומה שלו.
ההשלכות הביטחוניות החמורות היו ידועות היטב למי שהיו בעניינים. אכן, נתניהו עצמו דיבר ב־19 באפריל 2017 על הכנות של חמאס ל״מתקפת פתע... מבצע רחב־היקף... חדירה ליישובים, להשתלט עליהם ולכבוש אותם לראשונה מאז 48׳... [באמצעות] כוחות מיוחדים שהם אימנו עד לגודל של גדוד כדי לחטוף, להרוג, קהילות ומוצבים כאחד״. הוא הוזהר שהתוכנית עדיין עומדת בעינה, וכדרכו לעג למבקריו, כשהתגאה שכבר טיפל בה ו״החזיר את חמאס עשור לאחור״.
ההיבט הכספי עלול להיות גרוע אף יותר. מסמכים שהודלפו במסגרת פרויקט רייבן (ראו MEMRI) — מבצע סייבר שנעשה מטעם איחוד האמירויות — כוללים מה שנראה כהתכתבויות סודיות בין ראשי המשטר הקטארי: ״שלושה מסמכים הם מ־2012, ומזכירים מענק נטען של 15 מיליון דולר לבנימין נתניהו ומענק נטען של 5 מיליון דולר לאביגדור ליברמן (לגוש הליכוד־ביתנו), לקראת קמפיין הבחירות שלהם. שני המכתבים האחרים הם מ־2018, ונוגעים למענק נטען של 50 מיליון דולר לבנימין נתניהו לאותה מטרה.״ באותה עת, נתניהו דרש את כניסתן של משאיות דלק במימון קטארי לרצועת עזה (למרות טרור בלוני התבערה), והסביר: ״בשלב הזה — זה הצעד הנכון״.
משר האוצר אל לשכת האמיר: ״הריני מתכבד להפנות להנחיותיו של הוד מעלתו השייח׳ תמים בן חמד בן ח׳ליפה אאל ת׳אני, אמיר המדינה, במכתבו מספר DA-1091-2018, מיום 29/10/2018, בעניין משיכת כספי סיוע דחוף לכבוד מר בנימין נתניהו, ראש ממשלת מדינת ישראל וראש מפלגת הליכוד, בסך 50 מיליון דולר ארה״ב (חמישים מיליון דולר אמריקני), כהשתתפות בתמיכה במערכת הבחירות הקרובה של הליכוד לכנסת. את הסכום יש למסור במזומן לשירות ביטחון המדינה, במסגרת סעיף סיוע החירום.״
הפרשה הזאת מחכה לחקירה נוספת, אבל כבר עכשיו יש כמה היבטים שכדאי לשקול. ההבחנה הנטענת בין נתניהו לליברמן, שרצו יחד ברשימה מאוחדת, עשויה להעיד שה״מענקים״ הקטאריים היו העברות אישיות (שכן אילו היה מדובר במימון מוסדי, הגיוני יותר היה להעבירו למפלגה המשותפת שלהם). המסמכים שבים ומדגישים שההעברה מתבצעת במזומן, ולא באופן דיגיטלי, גם ב־2012 וגם ב־2018. ייתכן שהמניע הוא ניסיון להקשות על מעקב. לפי תחקיר ה־NYT, מזוודות המזומנים מקטאר הועברו תחילה דרך ירדן לישראל, ומשם, בליווי קצין מודיעין ישראלי, הובאו לרצועת עזה. האם ננקט נוהל דומה להעברת מזוודות המזומנים לביתו של נתניהו?
גם מעניינת העובדה שליברמן מתפטר מתפקידו כשר הביטחון בנובמבר 2018, ותוקף את ריצויו של נתניהו כלפי חמאס: הייתה הסלמה משמעותית, ונתניהו החליט לעצור את התקיפה של צה״ל נגד חמאס, ולהעביר את הכסף הקטארי לעזה, בטענה שחמאס ״התחנן להפסקת אש״. ואולם, התפטרותו של ליברמן התרחשה לכאורה מיד אחרי סבב העברת הכסף האחרון שנרשם, כולל סכום גדול עוד יותר (50 מיליון), שנמסר כולו לנתניהו.
לבסוף, הדו״ח מבוסס על מסמכים שנחשפו ב־2019, ואין בידינו כל רמז אם, כמה, ולמי הועברו כספים נוספים לאחר מכן. הפרשה מעוררת יותר שאלות מתשובות. ייתכן שהמסמכים זויפו; אשם אפשרי ומניע אפשרי: איחוד האמירויות שרוצה להכתים את קטאר. אבל לעת עתה, חיבור הנקודות הידועות יוצר תמונה מטרידה מאוד.
בעוד שקטאר סייעה לחמאס, ואולי גם לנתניהו, סייע האחרון גם לקטאר ושמר על הלגיטימיות הבינלאומית שלה, גם בעיני המערב וארצות הברית, במקום להחרים את המממנת הגדולה הזאת של גורמים פונדמנטליסטיים־פשיסטיים במזרח התיכון ומחוצה לו, ובייחוד באקדמיה האמריקנית. ארצות הברית יכולה, למשל, לאיים על קטאר בפינוי בסיס אל־עודייד האמריקני — המתקן הצבאי הגדול ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון ובסיס מרכזי של פיקוד המרכז האמריקני, CENTCOM. בלעדיו ייעשה המשטר שברירי להפליא. ייתכן שאז קטאר תגלה נכונות רבה יותר לעשות כל שביכולתה ללחוץ על חמאס לשחרר את כל החטופים הישראלים. תהיה זו טעות חמורה לבקש מקטאר — במקום ממדינות המפרץ המתונות ומהקהילה הבינלאומית — לסייע בשיקום עזה לאחר המלחמה. ממשלת נתניהו, בכך שהיא משבחת את קטאר, ממשיכה לחזק אותה.
נתניהו הפעיל את אסטרטגיית הפרד ומשול שלו, המבוססת על הפחדה ושנאה, נגד הישראלים
נתניהו סייע לחמאס בדרך הרסנית נוספת — החלשת ישראל באמצעות הפעלת אסטרטגיית הפרד ומשול שלו, המבוססת על הפחדה ושנאה, נגד הישראלים עצמם: ישראלים מול עובדים זרים ופליטים, יהודים מול ערבים, דתיים מול חילונים, מזרחים מול אשכנזים. הרשימה עוד ארוכה, ואולי הולכת רחוק הרבה יותר אחורה. ההיסטוריון והעיתונאי הצבאי הנודע סר מקס הייסטינגס כתב ספר על אחיו של ביבי, יוני, ובאחת משיחותיו עם ביבי בן ה־27, האחרון שיתף אותו במה שהוא חושב על חטיבת גולני של צה״ל, שבה משרתים מזרחים רבים: ״הם בסדר כל עוד יש מפקדים לבנים מעליהם,״ אמר ביבי, ו״חייך״ (כשיוצאים למלחמות, עמ׳ 259). אחת הטרגדיות של ביבי אולי הייתה שאהבו אותו מי שהוא בז להם, ושבזו לו מי שאת אהבתם הוא מבקש. ״בזו״ או שנאו? אני חושד שהוא מעדיף את האפשרות השנייה.
מנגנון ההישרדות שלו: לאורך הקריירה הפוליטית שלו, נתניהו יצר בהדרגה כת אישיות נפוחה מעצמה, שלעתים קרובות כונתה ביביזם. נתניהו והביביסטים שלו הסיתו ללא הרף קבוצות שונות נגד האחר — בדרך כלל תוך כינוי המתנגדים לנתניהו כשמאלנים בוגדניים, שלא אכפת להם כלל מיהודים ומיהדות, ושיהססו לבגוד במדינה היהודית. דוגמה מוקדמת לכך היא הלחישה של נתניהו ב־1997 לרב ידוע, ״השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים; הם חושבים שאפשר לסמוך על הביטחון שלנו בידיים של ערבים.״
בשנה האחרונה, יותר מכל, נתניהו וממשלתו השקיעו את מרב מאמציהם בפגיעה בדמוקרטיה של ישראל, והסיטו משאבי מדינה אל ״הבסיס״, בעיקר תומכים חרדים ולאומנים־קיצונים, תוך התעלמות מכל האזהרות מפני ההשפעות הרעות של מהלך כזה, לא פחות מכך על צה״ל. מול כתבי האישום על שחיתות ופחד מהכלא, נתניהו עשה כל שביכולתו לרצות את הבסיס שלו ולמחוק את עצמאות מערכת המשפט של ישראל.
בעוד שאברהם לינקולן הזהיר כי ״בית מפולג בתוכו לא יעמוד״, נתניהו רואה בחלוקה ותופס אותה כהזדמנות, ברעל כתרופה, ובשנאה כמחזקת את הכת שלו. באמירה חושפנית הודה נתן אשל, יועצו הבכיר של נתניהו, ״השנאה מאחדת את הבסיס שלנו... אנחנו צריכים להגביר אותה עד הסוף.״ אשל, שהורשע בהתנהלות בלתי הולמת של צילום נשים, כתב לתקשורת הישראלית בעיצומה של המלחמה, ״קיטורים! לא מילה טובה אחת? רק פגיעה במורל?״
נתניהו, שהשווה את עצמו לביביסיטר, הפך לסכנה החמורה ביותר לביטחונם של ילדי ישראל.
בהשוותו את עצמו לביביסיטר, המגן על אזרחי ישראל דמויי הילדים, נתניהו הפך לסכנה החמורה ביותר לביטחונם של ילדי ישראל.
אסטרטגיית הפילוג הכפולה של נתניהו התפוצצה בפני הישראלים — ועכשיו גם בעזה. נתניהו, שבאחד מקליפי קמפיין הבחירות היעילים שלו, השווה את עצמו לביביסיטר, המגן על אזרחי ישראל דמויי הילדים, הפך לסכנה החמורה ביותר לביטחונם של ילדי ישראל.
אבל ביבי עדיין נאחז באסטרטגיית הפרד ומשול שלו, ומקבל סיוע מפוליטיקאים שמפחדים לנסות נתיב אחר. כשמדובר בפלסטינים, הוא עדיין מבטל את הרע במיעוטו שמציעה הרשות הפלסטינית או של מנהיגים פלסטינים מתונים אחרים. כששב להיות במגרש הביתי שלו, ביבי ממנף עכשיו את הפחדים המובנים של הישראלים כדי להציג את עצמו שוב כמלאך השומר הבלעדי של הביטחון — מול מדינה פלסטינית מאיימת, שהליברלים הרשעים, או סתם חסרי מושג, בישראל ומחוצה לה, זוממים להקים.
כשמדובר בישראל, הרעל של נתניהו עדיין מתפשט. החנפים שלו (למשל, מנהל לשכת אשתו ) ממשיכים להפיץ מידע שגוי ומידע כוזב, ומגבירים תיאוריות קונספירציה שונות, בטענה כי ״השמאל הסרטני הבוגדני״ אשם במלחמה, ומתואם עם חמאס כדי לבגוד בביבי ובישראל (ולכאורה השניים הם אותו דבר) — דף מתוך המדריך הנאצי של ״תקיעת סכין בגב״. נתניהו אף ניסה ליצור קרע בין משפחות החטופים. בינתיים, בזמן שהמלחמה נמשכת, שותפיו ממשיכים לבזוז את ישראל.
אטימות לבם של מקורביו עדיין מסוגלת להדהים; אין שום מקום אפל שלא תשמח להתיישב בו. יוסי שלי, מנכ״ל משרד ראש הממשלה, אמר שמשתתפי פסטיבל המוזיקה, שמאות מהם נטבחו, ״תרמו תרומה משמעותית לכאוס״, ולאזרח ישראלי שמחה ענה שלי: ״הממשלה מצוינת, נתניהו הוא ׳פצצה׳, אכול את הלב״. כך נראים אמפתיה, חמלה ואחריות אצל ביביסטים.
הרוע זקוק לחסידים נלהבים וגם ל״אידיוטים שימושיים״, ובאופן המתעתע ביותר — לאנשים מלאי תקווה.
אני לא יודע אם נתניהו פיתה במודע את הלווייתן הישראלי אל החולות, כדי לראותו נטבח. ייתכן שזו הייתה אסטרטגיה מתפתחת, אולי בלתי מודעת: שימוש במרמה, ביהירות ובזדון כדי להחריב מוסדות מדינה, כך שהישראלים לא יוכלו לבטוח בדבר ובאיש — מלבד בו.
הרוע, אם הוא רצחני כמו חמאס, או מזיק כמו הרוע של נתניהו, אינו זקוק רק למאמינים נלהבים. הוא גם זקוק ל״אידיוטים שימושיים״, ובאופן המתעתע ביותר, לאנשים מלאי תקווה. מנהיגי רוע מערערים את האנושיות הבסיסית שלנו. אנחנו כה להוטים להאמין שהם עדיין, איכשהו, טובים, ישרים, או שהם יכולים להשתנות, עד שאנו ממשיכים לתת להם עוד ועוד הזדמנות. זה שיעור 101 של אלימות במשפחה, אבל בקנה מידה חברתי־פוליטי הוא מסוכן הרבה יותר. בסופו של דבר, כל רוע מנצל תקווה לרעה.
במובן מסוים, נתניהו היה צריך להבין את חמאס, ובייחוד את סנוואר, טוב יותר מרוב האנשים. אחרי הכול, בהיבט חשוב אחד הם חושבים ופועלים אותו הדבר: מתייחסים לאנשים כמו אל דברים, כמו פיונים שאפשר להקריב, ומנצלים את תקוותיהם של אחרים כדי להמשיך לגרום נזק תוך שהם מאשימים בכך את כולם סביבם.
נתניהו מנסה לרסק כל מה שעוד נותר לו מן המצפון, ולהסתיר בושה באמצעות התנהלות אטומה ופנטזיות מגלומניות.
כמו רובנו, גם נתניהו משליך, ושואב את האמנותיות שלו מנפשו. נתניהו מוכשר כל כך בזריעת פחד משום שהוא אדם מפוחד, הרואה סכנות (לו עצמו) בכל מקום. הוא מיומן כל כך בזריעת שנאה משום שהוא אדם חדור שנאה, המתעב את כל מי שאינם מתאימים לו ולשאיפותיו. והוא כה מיומן בפרד ומשול בשל אישיותו המפולגת שלו, בניסיון לגרום לצל הפנימי שלו לרסק כל מה שעוד נותר מן המצפון שלו, לכסות על הבושה (האטימולוגיה של ״בושה״) בהתנהלות אטומת לב ובפנטזיות מגלומניות.
נתניהו הוא דרוויניסט חברתי: החיים אינם אלא מלחמה כוללת שבה ״החלשים מתמוטטים, נטבחים ונמחקים מן ההיסטוריה בעוד החזקים, לטוב או לרע, שורדים.״ עבור אנשים כמו נתניהו וסנוואר, הימור על חייהם של אחרים כדי להישאר בשלטון אינו רק ״סיכון מחושב״; זו דרך חיים.
כדי להכיר אדם כזה צריך להיות כמוהו. אבל קודם צריך להכיר את עצמך, ואני חושד שנתניהו אינו מכיר את עצמו — ולכן לא ראה את חמאס כפי שהוא.
אבל נתניהו לקח את ההשלכה שלו על סנוואר צעד רחוק יותר: הוא האמין שיוכל לשחד את סנוואר: פשוט לתת לו את מה שכל אחד מאיתנו מחפש — ״כוח, כבוד, כסף״, במילותיו הזכורות של אחד מחנפיו של ביבי — והוא לא ינענע את הסירה. תעזור לו להישאר בשלטון, והוא יעזור לך לעשות אותו דבר. צריך להיות כמוהו כדי להכיר אותו? אולי. אבל צריך קודם כול להכיר את עצמך, ואני חושד שבהיעדר התבוננות פנימית, נתניהו לא הצליח לראות את עצמו — וגם לא את חמאס — כפי שהם באמת. נקודת העיוורון של נתניהו הייתה שלא הבין שגם הטרוריסטים של חמאס מונעים על ידי מה שחסר אצלו: מטרה גדולה יותר למות ולהרוג למענה.
סנוואר עשה את הטעות ההפוכה: הוא האמין שהישראלים, כמו נתניהו, הם נהנתנים מפוחדים ואנוכיים, שלא יהיו מוכנים להרוג ולמות למען אחרים, למען מטרה גדולה מהם. הוא טעה. בתפנית של גורל, או ליתר דיוק של אמונה, ייתכן שחמאס, שהביא את נתניהו לצמרת, יהיה גם חורבנו של נתניהו — ואני מקווה שגם חורבנו של חמאס עצמו.
אבל זה לא נגמר בנתניהו. היוהרה שלו משכה רוחות קרובות; הוא מוקף באנשים בעלי נטיות דומות ומשלימות — ועם זלזול באנשים. זה רע מספיק בזמן שלום, אך הרסני בעיצומה של מלחמה. קשה להעביר את חוויית החיים כישראלי תחת המשטר המנטלי של נתניהו, כמי שמטופל כמו דבר, אבל אולי שתי תמונות יכולות לעזור.
בתמונה הראשונה (משמאל), שצולמה עם נחיתתו של ביידן בישראל (18 באוקטובר), נתניהו דוחף לאחור את נשיא המדינה יצחק הרצוג מלהושיט את ידו כדי לברך את ביידן המתקרב (שאינו בתמונה).
בתמונה השנייה, שצולמה יומיים אחר כך, שליחו של נתניהו, גל הירש, ביביסט בעל נטייה משיחית, ראה הזדמנות לצילום, ותפס בחוזקה את הידיים של החטופות ששוחררו, נטלי ויהודית רענן, כדי להיעלם במהירות כשהמצלמות כבו.
הירש עשה מעט מאוד כדי להקל על שחרורן משבי חמאס, והעדיף להטיף לדיפלומטים האירופים על תמיכתם באוסלו. נראה ששני הפוליטיקאים רואים באנשים רק דברים, או מכשולים שיש לדחוף הצידה, או כלים לדחוף בהם.
בין הנהר לים, ישראלים ופלסטינים חיים כעת את הסרט האהוב על נתניהו — ״כלבי קש״ של סאם פקינפה מ־1971 — וצריכים לצאת משם, בהקדם האפשרי.
צלילה עמוקה יותר אל נפשו של נתניהו מזמנת את סרטו האהוב: כלבי קש של סאם פקינפה מ־1971. הכותרת שואבת השראה מן הטקסט הסיני הקלאסי, טאו טה צ׳ינג, שבו ״השמיים והארץ אינם חומלים״ ורואים בכל בני האדם לא יותר מ״כלבי קש״ שאפשר להשליך. לגיבור דייוויד, אינטלקטואל שקט וכנוע, נדרש זמן להבין שהאנושיות אינה אלא ציפוי דק, ושקנאה, אכזריות ובגידה, לא מעט מצד אשתו, ממיטות חורבן. אבל כשההשפלה הגברית חוצה את סף ביתו, הוא מבין סוף־סוף ופונה להגן על מבצרו, על אשתו ועל כבודו הגברי במרחץ דמים.
בתוך נפשו של נתניהו, אני יכול לדמיין, הסרט האהוב עליו קם עכשיו לתחייה — הגיע הזמן להראות לעולם איזה גבר קשוח הוא, עכשיו כשהוא סוף־סוף מצא מטרה שלמענה הוא מוכן להרוג (לא, אני מניח, למען מטרה שלמענה ימות): כבודו האישי. אבל לפני שנתניהו ישקיע את עמו עמוק יותר בתהום, מוטב שייתן תשומת לב מיוחדת לסצנה האחרונה בסרטו האהוב, שבה דייוויד יוצא מן הטבח כמנצח רק כדי להבין שאיבד את דרכו הביתה.
ובכל זאת, לכל אורך הדרך, עלינו לזכור: נתניהו לא תפס את ישראל בהפיכה אלימה, אלא בבחירה — בחירה ציבורית, דמוקרטית, שחזרה ונשנתה. לקראת טבח 7/10, הדינמיקה הפסיכולוגית שתיארתי הייתה הדדית. נתניהו טעה לגבי חמאס בדיוק כשם שהישראלים טעו לגביו. שני הצדדים קיוו להפיק טוב מן הרע, ערך מן הנתעב. ״כן, חמאס רצחני, אבל כשהוא מאולף, אוכל להשתמש בו כדי להחזיק בשלטון ולסכל עצמאות פלסטינית״, שכנע נתניהו את עצמו. ורבים מן הישראלים שכנעו את עצמם: ״כן, נתניהו הוא רמאי, נרקיסיסט, פרנואיד ורעב לכוח, אבל הוא הנרקיסיסט שלנו, ובמשחק האכזרי של הפוליטיקה, בשכונה הקשוחה שבה אנו חיים, הוא יכול לשמור עלינו בטוחים.״ ההונאה העצמית הכפולה הזאת חיזקה זו את זו, והייתה קטלנית.
נתניהו לעולם לא יתנצל באמת ולא ייקח אחריות. אני בספק אם עוד נותר בו די מצפון כדי לחוש אשמה אמיתית, והבושה שלו לעולם לא תיתן לו להאשים את עצמו, בוודאי לא בפומבי. זה יכול להיות אחרת; זה היה אחרת. אני עדיין זוכר את דבריו החזקים של ראש הממשלה יצחק רבין נגד תרבות ה״יהיה בסדר״, שחשפה ״תחושת ביטחון עצמי, שליטה ועליונות יהירה ושגויה... המסמנת את היעדר הנשיאה באחריות ברבים מתחומי חיינו״. אני גם זוכר כיצד, באוקטובר 1994, רבין עמד מול האומה ולקח אחריות מלאה על ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן שנחטף ונרצח בידי חמאס.
עלינו, הישראלים, לערוך חשבון נפש כדי להבין כיצד אנו עוברים מרבין לביבי. ואז לעשות את המיטב כדי לבחור טוב יותר. בסך הכול, נדמה שנתניהו מאמין ששפיכות דמים טובה לעסק של הישארות בשלטון. למרבה האימה, ייתכן שהוא צודק. בתקווה, זה תלוי בנו להוכיח לו שהוא טועה.
תגובות