מי מפחד ממשאל-עם - ולמה?

החברה הישראלית נקרעת לגזרים כבר שמונה חודשים, אבל נדמה שלפחות בעניין אחד יש תמימות דעים: טוב לדבר בשם העם, אבל אסור לשאול לדעתו. מדוע אנחנו מפחדים כל כך ממשאל עם? והאם כדאי בכל זאת להעז?

גרסא מלאה למאמר שפורסם ב"הארץ", 28 אוגוסט 2023

בראשית המשבר פירסמתי את הצעתי למשאל עם כדי לעצור את הסחרור ולפנות לדרך חדשה. ההצעה נדחתה מכל וכל, הן על ידי תומכי הממשלה והן על ידי מתנגדיה. מעט השתנה מאז, וספק אם מספיק ישתנה גם לנוכח סקר חדש, שהתפרסם ביום שישי האחרון, ובו 63% מבעלי הדעה, כולל שליש ממצביעי הליכוד, תומכים בעצירת החקיקה המשפטית והליכה למשאל עם, אשר יבוצע על ידי גורם מקצועי בלתי תלוי. מי בכלל שואל אותם.

אשוב אפוא ואשאל רגע לפני משבר חוקתי שיחייב את כוחות הביטחון והמשטרה לבחור צד – מדוע לא לשאול את פי העם? הלא שני הצדדים טוענים שהעם עימם, ההוצאה הכלכלית זניחה לעומת המחיר העצום שכולנו משלמים ועוד נשלם, ולכולנו היה ויהיה די זמן לגבש עמדה מושכלת בנושא. הנשיא לשעבר ריבלין העלה בשעתו את הרעיון, ויאיר לפיד החרה-החזיק אחריו. ואז, בן-רגע, גוועה היוזמה. תומכי המהפכה המשפטית ומתנגדיה כאחד דחו כלאחר יד את נתיב משאל-העם.

הממשלה יודעת ש"העם" כבר מזמן לא עם לוין-רוטמן

אפשר להבין את הקואליציה, שמודעת היטב לסבירות הגבוהה שתפסיד. הממשלה יודעת ש"העם" כבר מזמן לא עם לוין-רוטמן. אינספור סקרים מלמדים כי רוב רובו של הציבור הישראלי אינו רוצה במהפכה המשפטית. כך למשל, על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה רק כרבע מכלל המשיבים סבורים שעל הממשלה להמשיך בתכניתה לשינוי מערכת המשפט. כשליש ממצביעי הקואליציה, וכמחצית ממצביעי הליכוד, סבורים כי יש לעצור את המשך החקיקה ולפעול להגברת האחדות במדינה.

גם המחאה כבשה שיאים – במשך זמן ובהיקפים. חוקרת תנועות המחאה פרופ' אריקה צ'נוות' מאוניברסיטת הרווארד הגיעה לממצא מסקרן לפיו מחאות שגייסו תמיכה אזרחית שהקיפה יותר מ-3.5% מהאוכלוסייה הצליחו לממש את יעדן. התנועה הדמוקרטית כבר מזמן עמדה ב"כלל ה-3.5%"; למעשה, לפי הסקר האמור, קרוב לרבע מכלל אזרחי המדינה השתתפו במחאה, ולפי סקר אחר, שהתפרסם ביום שישי מטעם אגודת חוקרי צבא חברה, שיעור המוחים מתקרב כבר לשליש. אינספור סקרי בחירות לפיהם מגיעה הקואליציה ל-54 מנדטים לכל היותר מלמדים גם הם כי רוב הישראלים מעדיפים שהממשלה תחדל.

תומכי הממשלה מרבים להתהדר ב-64 המנדטים להם זכו בדין, תוך שהם מתעלמים מהעובדה שכל מפלגות הקואליציה, ובפרט הליכוד, טרחו לאורך מסע הבחירות להצניע את "הרפורמה המשפטית", שאלמלא השתתפותן של מרצ ובל"ד היה נרשם שוויון אלקטורלי, ושבבחינת מספר המצביעים, ישנו יתרון קל למתנגדי הקואליציה. ועדיין, הממשלה ותומכיה ממשיכים להישבע בשם "רצון העם", שאותו הם מגשימים עתה הלכה למעשה, כנגד השמאלנים, האשכנזים, המשפטנים, האקדמאים, הטייסים, בכירי מערכת הביטחון, התקשורת, סוכנים זרים, וכל שאר מיני מרעין בישׁין ושונאי-ישראל.

הדרישה למשאל עם תוכל לאחד את כל מחנה המחאה ולחשוף באחת את הבלוף של ביבי והממשלה – רוב העם לא איתם, והם יודעים זאת. אך נראה שגובר על כך החשש שהממשלה תיאות למהלך ותנצח במשאל

אם התנגדות הממשלה למשאל עם כמעט מובנת מאליה, התנגדות האופוזיציה ותנועת המחאה מסקרנת יותר. הלא הדרישה למשאל עם תוכל לאחד את כל מחנה המחאה ולחשוף באחת את הבלוף של ביבי והממשלה – רוב העם לא איתם, והם יודעים זאת. אך נראה שגובר על כך החשש שהממשלה תיאות למהלך ותנצח במשאל. הלא נתניהו ותומכיו שוחים במציאות התקשורתית בעידן הפוסט-אמת ככרישים אחר עובדות מדממות. החשש אינו מופרך, אבל אין מקום לבהלה. המחאה צברה ניסיון עשיר והוכיחה יכולת לא פחותה להשפיע על סדר היום.

דאגה נוספת היא מעשית: אלו מנגנונים יבטיחו את הגינות המשאל ודרך התנהלותו? כמובן מאליו, הוא צריך להיות מפוקח על ידי גורם מקצועי עצמאי. אין טעם במשאל עם שנתון למרותה של הממשלה.

אבל מה יישאלו הישראלים? אפשר להסתפק ב"כן או לא" לתכנית לוין-רוטמן, אבל משאל עם לא חייב להיות "כן" או "לא"; כך למשל היה בהצבעה של פוארטו ריקנים על עצמאות המדינה ב-1998. לכן אפשר להעמיד להצבעה גם תכניות חלופיות, כולל מתווה העם של הנשיא. ניתן גם לבחור אסיפה מכוננת לישראל, שתשב על המדוכה ותעלה הצעה מקיפה להסדר החיים המשותפים, ואותה להעלות למשאל עם. באיזה רוב תתקבל ההכרעה? אין צורך לדרוש רוב מיוחס, אך כל הצעה שתבקש לשנות את הסטטוס-קוו ראוי שתאושר רק בתנאי שתשיג רוב מקרב בעלי זכות הבחירה.

אבל הטענה המרכזית של מתנגדי משאל העם היא שדמוקרטיה ישירה היא כלי מפוקפק, מסוכן, מטיל מורא וחורבן. ראו מה קרה בברקזיט (2016), אומרים מתנגדי המשאל, הלא גם שם התבשמו הבריטים תומכי ההישארות באיחוד האירופי מסקרים שהעידו כי רוב העם עימם. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. זה נכון, משאל עם אינו ערובה לדבר. אבל קטסטרופות גדולות פי כמה מברקזיט ארעו בגלל בחירות רגילות. בבחירות הדמוקרטיות האחרונות לפני עליית הנאצים לשלטון (6 בנובמבר 1932), זכתה המפלגה הנאצית ל-33% מהקולות בלבד, ירידה של ארבעה אחוזים מהבחירות שהתקיימו אך שלושה חודשים קודם לכן. אפילו בבחירות הבאות, המזויפות, לא הצליחה המפלגה להשיג רוב (הנאצים "זכו" ב-44%). לו היה נערך משאל-עם חופשי על האופציה הנאצית, היטלר היה מובס. גם בדור האחרון, כל תהליכי הנסיגה הדמוקרטית התחוללו בעקבות בחירות רגילות, לא משאלי עם.

למותר לציין, שלאחר הפיכת המשטר לרודני, אין כל ערך אמיתי למשאל עם, כדוגמת זה שערך היטלר ב-1938 על סיפוח אוסטריה (ה"אנשלוס"), אבל בהחלט אפשר להשתמש בפתק ההצבעה לשיעור גיאומטריה.

"האם אתה מסכים לאיחוד-מחדש של אוסטריה עם הרייך הגרמני שהחל ב-13 במרץ 1938, והאם אתה מצביע בעד המפלגה של מנהיגנו, אדולף היטלר? כן; לא" התוצאות הרשמיות: 99.73% בעד. להערכת מומחים, שיעור התמיכה בפועל היה נמוך יותר.

במשטרים דמוקרטים או כאלה שעוברים תהליכי דמוקרטיזציה משאלי-עם רבים (ושיעורם בעולם עלה פי שלושה מאז שנות ה-90) הובילו לתוצאות מעודדות, כגון ביטול האפרטהייד (1992-1994), הסכסוך בקוויבק (1995), והפרישה השלווה של מונטנגרו מסרביה (2006). משאלי-עם גם ליוו את היווצרותו וצמיחתו של האיחוד האירופי כמעט מראשיתו, ותרמו להצלחתו (70% מכללי משאלי-העם של האיחוד הסתיימו ברוב לתומכי האיחוד). גם ברקזיט לא היה בהכרח כישלון. הבריטים קיבלו את מה שרצו בדרכי שלום, ויש לקוות שלמדו לקח – לו היה נערך משאל עם נוסף, אפשר שהיו מונעים את המשבר הנוכחי. דנמרק למשל דחתה את אמנת מאסטריכט במשאל עם ב-1992, אך שנה מאוחר יותר, במשאל עם חוזר, אישרה אותו. חשוב יותר, הבריטים לימדו עמים אירופים אחרים את הלקח שחוו על בשרם. כדאי גם לקחת בחשבון ששווייץ, המדינה המובילה בעולם במספר משאלי-עם (כ-300 מאז 1848), אינה בדיוק מדינה נחשלת.

בישראל היו שורה של הזדמנויות למשאלי עם, ופעם אחר פעם העדפנו לדחות אותן, וחבל. במיוחד מצער הדבר ביחס להסכם אוסלו ולהתנתקות. בשני המקרים לימדו סקרים על רוב גדול שתמך במהלכים, ובשני המקרים העדיפו המנהיגים שלא לפנות אל העם. לו אישר משאל עם את הסכם אוסלו, הוא היה מעניק לו רוח גבית, מקנה לגיטימציה עממית לפריצת-דרך משמעותית, ואולי, מי חכם וידע, היה מונע את רצח רבין. גם החלטתו של שרון לפסול משאל עם על תכנית ההתנתקות היא בכייה לדורות, ובמידה מה מהווה את "החטא הקדמון" שהוביל למשבר הנוכחי, שסוכניו מתהדרים בצלקות "איפה היית בזמן ההתנתקות?"

הקלף הרגשי האפקטיבי ביותר של הקואליציה הוא התחושה של רבים בציבור שהם "אזרחים סוג ב'"

ככלל, יש הגיון בדרישה למשאל עם על שינוי חוקתי, קל וחומר על שינוי משטר. באירלנד, בה קיימת דרישה זו, משאלי-עם העניקו לגיטימציה עממית להפיכתה מחברה שמרנית קתולית לחברה פתוחה וליברלית יותר. ב-2016 נערך לא רק משאל הברקזיט, אלא נסללה גם הדרך למשאל-עם אחר, באירלנד, משאל עם שאף פוליטיקאי לא העז להציע – על הזכות להפלה. למשאל העם קדם מהלך מבריק, ששואב השראה מרעיון ה- deliberative opinion poll של פרופ' ג'ימס פישקין.

המהלך כלל הקמת אסיפת-אזרחים: 99 אזרחים אירים נבחרו באקראי כדי לשקף את ההרכב הדמוגרפי של אירלנד, ושהו יחדיו בבית מלון במשך חמישה סופי-שבוע כדי ללבן את הזכות להפלה. הם התווכחו, ריאיינו בעלי דעה ומומחים בדיונים שהועברו בשידור ישיר באירלנד, והכריעו. משאל-העם הפך למציאות ב-2018: 64% הצביעו בעד ביטול האיסור על הפלות. מאז הקימו האירים עוד שלוש אסיפות דומות. ראוי ללמוד לא רק מהניסיון הבריטי אלא גם האירי, ואף לחקותו.

מדוע לא להקים אסיפות אזרחים דומות בישראל כהכנה למשאלי-עם? אין זה עניין מורכב במיוחד, ואסיפה כזו – בדומה ל"אגורה" (Agora) של יוון העתיקה – תוכל לסייע בקידום ידע, הקשבה והבנה. חשוב לא פחות: הקלף הרגשי האפקטיבי ביותר של הקואליציה הוא התחושה של רבים בציבור שהם "אזרחים סוג ב'". בחירה אקראית של ישראלים מכל שדרות הציבור הישראלי ל"אגורה" שכזו תוכל לסייע בתהליך הריפוי של הפצע – לבל נחדל כולנו להיות אזרחים ונהפוך נתינים.

ככלת הכל, כשאנו מוותרים, פוליטית, על משאל עם אנחנו מוותרים על האנושי באדם – אנחו מביעים אי-אמון ביכולת האנושית לחשוב, להקשיב, לשוחח, לבחור. גם אם יש סיבות טובות לפקפק ביכולת הזו, בעיקר בימינו, אם נבטל אותה במקום לטפח אותה רק נתרום לנבואה המגשימה עצמה. נכון, הסיכונים כבדים, אבל היה כי יצביעו מרבית הישראלים בעד חיסול הדמוקרטיה, מוטב שתלך לעולמה, ומי יודע, אפשר יום אחד עוד קום תקום לתחייה, בריאה יותר. האומה, קבע ארנסט רנאן, היא משאל-עם יומיומי. כך גם דמוקרטיה. מי שאינו חפץ בבחירות כלליות, הוגנות וחופשיות, בחירויות אדם ואזרח, אינו ראוי להם.

ובצד הסיכונים – סיכויים. מבחינה מעשית, משאל-עם מספק סולם לרדת מהעץ שהוביל אותנו למשבר חסר-תקדים שהשיקום ממנו יהיה קשה יותר ככל שיתארך. אבל תרומתו המכרעת של משאל העם היא ערכית. הוא יחייב את תומכי הדמוקרטיה הליברלית להפשיל שרוולים ולפנות אל מתנגדיהם, אל הקהלים הרחבים ביותר, כולל הפריפריה, הציבור הערבי, הדתיים לאומיים והחרדים, להגיע לכל מקום – תקשורת ומדיה חברתית, חוגי-בית ומתנ"סים, שווקים וכיכר העיר, בתי כנסת, כנסיות ומסגדים – להקשיב, ולדבר דוגרי, בגובה העיניים, לשוחח עם כל מי שמוכן, ולברר אם יש לנו תשובה טובה לשאלה: "למה לי דמוקרטיה עכשיו?" משאל-העם הראשון בתולדות ישראל יטיל סוף סוף את האחריות הישירה על מי שאמורים לשאת בה: האזרחים. האם הישראלים אמיצים דיים, חופשיים דיים, כדי לבחור באמת בעצמם?