יותר מכל משטר אחר, דמוקרטיה מאפשרת שינוי לטובה בדרכי שלום, היא מציעה פתח לתקווה - באמצעות אחווה והקשבה. [מעריב, 19 פברואר 2023]
"אני מאמין שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו שמאפשרת את קיומם של כל המוסדות האחרים בדמוקרטיה. אני מבקש שתראו לי רודנות אחת, חברה לא דמוקרטית אחת, שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית! אין דבר כזה. בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה, ההבדל בין המדינות שבהן יש זכויות על הנייר, לבין מדינות שבהן יש זכויות בפועל, ההבדל הזה הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית."
אני אקדמאי, ועלינו לומר אמת, ולתת קרדיט; אז הנה: הדובר הוא בנימין נתניהו, אך לפני עשור.
אלה הם אכן רגעי אמת, רגעים בהם עלינו להביט במציאות נכוחה. והמציאות מפחידה. היא מפחידה כי הבית של כולנו בוער. היא מפחידה כי מטרת הממשלה אינה תיקון מערכת המשפט לטובת כלל אזרחי ישראל, אלא ריקון ואיון מערכת המשפט עבור עצמם ועבור סדר-יום אדנותי, לעומתי ולאומני, גזעני ומשיחי. בדומה לקנאים מלפני אלפיים שנים שוב עלולים קיצונים להביא – עם או בלי מלחמת אזרחים – לחורבן הבית, לחסל את הדמוקרטיה שלנו ועל הריסותיה לכונן דיקטטורה. המציאות מפחידה כי לקח דורות לבנות את מה שניתן עתה להרוס בשבועות.
המציאות מפחידה גם כי הם מ-פ-ח-דים. הם מפחדים מהאמת, מהפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". הם מפחדים מהאפשרות שהם טועים, שהם עלולים להרוס משהו שיקר גם לליבם. הם מפחדים מ"האחר", מקולות שונים, מכל מה שיערער את ביטחונם העצמי בעצמם ובצדקת דרכם. והם מפחדים מאחריות, מההשלכות הכבדות של מעשיהם, וכבר מכינים את ההתנערות, את האשמת האחר, השונה, הבוגדני בהגדרה.
ואלה רגעי אמת מפחידים כי לפעמים גם אנחנו מפחדים מאותם הדברים. עלינו להביט נכוחה גם בעצמנו, גם בחולשות שלנו. בעובדה שלא תמיד השתדלנו להבין, להושיט יד, שלעתים קרובות מדי הסתרנו את הפגיעות שלנו בחומות של צדקנות, הסתתרנו מאחורי זהות שלפעמים גם היא התנערות מאחריות. האם בגלל שאני אקדמאי עלי להתנגד לממשלה? האם בגלל שאני מזרחי עלי לתמוך בממשלה, ולא – אני "משתכנז"? אם נאמר כן, נאפשר לשבטיות להחריב לא רק את הדמוקרטיה, ואת אחדות העם, אלא גם את האנושי באדם.
רגעי אמת הם רגעים של הגדרה עצמית עמוקה יותר, רגעים בהם אנחנו מגדירים מי ומה אנו כבני אנוש, בעבור מי ובעבור מה אנחנו כאן. ברגעים כאלה אנו מוצאים את המצפן והמצפון שלנו, את בקשת האמת והצדק. אלה רגעים אליהם נחזור כשנביט בעצמנו במראה, בעיני הילדים שלנו. האם נשפיל עינינו בבושה על אוזלת יד ופחדנות או שנוכל להישיר מבט ולומר בגאווה: עשינו כל שיכולנו.
ואנחנו יכולים לעשות הרבה – ביחד. נכון, פעם אחר פעם – ברוסיה, טורקיה, הונגריה, פולין, ועוד – ראינו כמה קל לקעקע את הדמוקרטיה ולשקוע בדיקטטורה. נכון, כאן קשה יותר כי ההדרדרות מהירה יותר, כי היא חוסה בצלו של הסכסוך המתמשך, כי הצל מוטל על ידי אש זרה, קנאית. אבל מה שהקנאים לא לקחו בחשבון הוא שכל אלה רק חושפים את האמת. ומחדדים את רגע המבחן. וישראלים בשעת מבחן יודעים להתעלות על עצמם. בכוחנו להראות לעולם כולו: זה אפשרי. דמוקרטיה על פי תהום יכולה לא רק להינצל, אלא לצאת מחוזקת.
אין דמוקרטיה מושלמת, וזו הישראלית לבטח אינה. יש הרבה מה לתקן בדמוקרטיה הישראלית וגם במערכת המשפט. דמוקרטיה אינה מבטיחה את הטוב, אבל יותר מכל משטר אחר, דמוקרטיה מאפשרת שינוי לטובה בדרכי שלום, היא מציעה פתח לתקווה - באמצעות אחווה והקשבה. הדמוקרטיה היתה חיונית במאמץ להקמת מדינת ישראל, עוד מימי הקונגרס הציוני הראשון לפני 125 שנים. היא נותרה חיונית גם עתה לנוכח אתגרים כבירים מבית ומחוץ – והיא תלויה בנו, בכולנו.
בשולי עצרת הענק מול הכנסת נפגשתי באקראי עם חרדים שהגיעו מתוך סקרנות ועד מהרה התפתחה חברותא מאולתרת ושיחה מרתקת. אחד מהם, התומך בתכנית הממשלה, אמר שעתה הוא מבין טוב יותר את החשש של רבים מפניה, ומעדיף שתיגנז. מפני אנשים כאלה פוחדת הממשלה, ועלינו להושיט אליהם יד. לוותר עליהם הוא לוותר על עצמנו. אל נא.
תחת זאת, נעשה שתהא זו שעתנו היפה ביותר.
מול פוליטיקה של פחד, טינה ושנאה, נציע אומץ לב וסוף מעשה במחשבה תחילה. מול שלושת הכ"פים של מיקי זוהר – המרדף אחר כח, כבוד וכסף – נעמיד חופש, חירות ואחריות. ולבסוף, מול נבואה אכזרית המגשימה את עצמה על הטבע האנושי, על "אדם לאדם זאב", נאמין ברוח האדם, ביכולת להצמיח מתוך החורף הקר אביב חדש.