Today, in Israel, the school year (sort of) commenced, and I can’t help but wonder – when will we ever learn? This year, we have witnessed evil. Last night, a mounted police officer trampled, from the back, Natalie Atedgi, the sister of hostage Matan Zangauker. This morning, we woke up to another one of evil's triumphs.
Netanyahu vows “absolute victory” against Hamas, Sinwar swears the same against Israel – but both effectively pledge victory against their own people. The Bibi-Sinwar axis has been throwing us all – Israelis and Palestinians alike – under the wheels of war. Only when we wake up to fight together our nefarious leaders will we know better days. The only real victory against these agents of ruin is peace.
On this sad day, here are two brief texts I wrote for a book on Netanyahu's dark legacy.
Am I My Brother's Keeper?
Netanyahu in the morning, lying in his bed, what’s going through his head? Netanyahu in the morning, facing his reflection, what remains in his heart? And what in ours, but blood and tears?
Mine now wanders to the firstborn human, the first murderer, to one’s burning jealousy of one’s brother, to the hubris, to the soul-consuming hatred, to a knife gripped firmly in Cain’s hand, raised to sacrifice Abel’s life for the fancied firstborn right of rulership. Cain avenges his humiliation and imagines himself godlike, uprooting his brother's soul – and killing his own. Then frightened, facing God, like his parents in paradise lost, Cain only knows lies and denial of responsibility: “And the Lord said unto Cain, ‘Where is Abel thy brother?’ And he said, ‘I know not: Am I my brother's keeper?’"
In pursuit of profit and power, in deceit, arrogance, and cowardice, in his alliance with the enemies of Israel, Netanyahu has inflicted upon his people the greatest disasters since the Holocaust. The voice of our sisters’ and brothers’ blood cries out to us from the ground, and the underground. But like Cain of the ancient, Netanyahu hears not. Unlike him, the modern Cain need not murder with his bare hands; it is enough to spur fear, to spit hatred, to spread toxicity. Ze’ev Jabotinsky wrote, “The most vicious venom that can poison a person’s morals lies in the words: ‘Here everything’s permitted,’” a mantra in Cain’s domain, its gate emblazoned “Wasteland.”
“The Prime Sewer runs through Cain's body / and he will slay his brother,” wrote Else Lasker-Schüler in Nathan Zach’s translation, and Zach himself presaged Netanyahu’s words when the latter was called to account for the Mount Meron disaster. “One moment, silence please,” begins the poem's narrator, contemplating the death of a beggar he could have saved, promptly shirking responsibility, for after all, “who could have known that which I did not know?” The narrator ponders and resolves: “I couldn’t have known,” shifting the responsibility to the dead, who failed to inform him. But the narrator is noble of spirit: “I do not blame him,” he speaks of the dead and imagines the beggar sleepwalking, beating his breast, finally acknowledging the magnanimity of the narrator. Does Netanyahu envisage the victims of the disasters he wrought — the scores of killed, kidnapped, maimed, and scarred in body and spirit — sleepwalking, thanking him? In his megalomaniac mind, they must.
Netanyahu’s dream is our nightmare, our mass reenactment of his favorite film, Straw Dogs. And we shall exit only when we realize that Bibi abandoned us because we abandoned ourselves to him, allowing him to turn our country into a Wasteland of “everything’s permitted.” We made Bibi in the shape of Orwell’s Big Brother, and it is in our hands to change things. If only we could put the mark of Cain on his forehead – to both disgrace him and protect him from the demons in his head – and release him from the obsession of “scare-divide-and-rule.” But we are human. What can then we do? Jabotinsky answered this well, too: “Not in vengeful retribution, not with weapons, shall the sin of a Hebrew against another be done. All the people will repay you, Cain, by bearing witness in words.” And these words we must write together, turning Wasteland into a land whose promise of freedom and safety we all work to keep.
השומר אחי אנוכי?
ביבי בבוקר, שוכב במיטתו, מה עובר לו בראשו? ביבי בבוקר, מול בבואתו, מה נותר לו בליבו?
ומה לנו, זולת דם ודמע? תשעה מי יודע? תשעה ירחי ביבי לשררה ותשעה ירחי מלחמה. ח״י חודשי צלמוות עוללו עוללים מרחמו של חסר-רחמים על אדמת דמים; וממעל שמיים ריקים. ודימיוני נודד ללידה הראשונה, לרוצח הראשון, לקנאתו היוקדת של קין באחיו, הבל, הבלים, הכול שנאה אוכלת נפש, והמאכלת בידו. קורבן חי העלה ועוד אחד הוריד שאולה להנצחת בכורתו – שלטון יחיד. כיצד נקם השפלתו ודימה עצמו לאל כשעקר נשמת אחיו – וקטל את נשמתו שלו. וכיצד, מפוחד, לנוכח אלוהי-אמת, ידע אך שקר והתנערות מאחריות: ”וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?“
ברדיפת בצע ושררה, בכזב, ביוהרה ובמורך לב, בבריתו עם שונאי אדם ואויבי ישראל, ממיט נתניהו על עמו את הגדולים שבאסונותיו מאז השואה. קול דמי אחיותינו ואחינו צועקים אלינו מן האדמה. קין בן-זמננו אינו רוצח במו ידיו, הוא מטפטף טינה, שנאה ורעל, וכדברי ז'בוטינסקי, ”הרעל הארסי ביותר, שעלול להרעיל את מוסרו של אדם, טמון במילים: 'כאן מותר'," מילות מפתח בממלכת-קין בה "מתנוססת הכתובת: הפקר."
"ביבי העיר עוברים בגופו של קין / והוא יקום על אחיו וירצח אותו נפש," כתבה אלזה לסקר שילר בתרגומו של נתן זך, והנה זך עצמו כמו שורר דברי נתניהו עת נדרש לתת דין-וחשבון על אסון מירון. "רגע אחד שקט בבקשה" פותח דובר השיר, מהרהר במותו של האדם שיכול היה להציל, ומיד מתנער מאחריות למותו, שהרי "מי יכול היה לדעת מה שלא ידעתי." מהרהר ופוסק: "לא יכולתי לדעת" והאחריות מוטלת על המת, שלא יידע אותו. אבל הדובר מגלה גדלות נפש, "אינני מאשים אותו," ומדמיין את המת מהלך בשנתו ומכא על חטא, מכיר סוף סוף בטוב לבו של הדובר, שהרי המת לא ידע עד כמה הדובר "במידה כזאת" איתו. האם נתניהו רואה את מתי-האסונות שהמיט עלינו – אלפי הרוגים, חטופים, פצועים ומצולקים בגוף ובנפש – מהלכים בשנתם ומודים לו?
חלומו של נתניהו הוא הסיוט של כולנו, וניחלץ ממנו רק כשנבין שביבי הפקיר אותנו כי אנחנו הפקרנו את עצמנו בידיו, כדי להפוך ארצנו לנחלת "הכל מגיע/מותר לי". מר הפקרה הוא גם מר מופקר – בידינו, ובידינו לשנות. לו רק יכולנו לתת במצחו אות-קין – להמיט עליו בושה אך גם הגנה – ולשחררו מדיבוק "הפחד-הפרד-ומשול". אך אנו בני-אנוש, ומה אפוא ייעשה לו? גם על כך היטיב להשיב ז'בוטינסקי: ”לֹא בִגְמוּל-נְקָמָה, לֹא בְּזַיִן, יֵעָנֵשׁ חֵטְא עִבְרִי בְעִבְרִי. כָּל הָעָם יְשַׁלֵּם לְךָ, קַיִן, בְּשֵׂאתוֹ אֶת שִׁירִי וּדְבָרִי“. את השיר הזה עלינו לכתוב יחדי"ו: לבנות ישראל חופשית דמוקרטית יהודית עם ו"ו חיבור לחיים חדשים.
Comments