הייתם שוחטים את הכבש?

דמיינו מצב שבו עומדות בפניכם שתי אפשרויות: להכין מנה שמשביעה את רעבונכם ואינה כוללת (או מכילה) מוצרים מן החי, ושמחירה אינו עולה על מחירו של מוצר מן החי, או להכין מנה הכוללת כבש. באפשרות השנייה אינכם יכולים לקנות את המנה — עליכם לשחוט את הכבש בעצמכם ולהכין אותו בעצמכם. במה הייתם בוחרים?

הדילמה הזאת ניצבה בפניי לפני כשנתיים. אהבתי לבעלי חיים גרמה לי לשאול את עצמי: האם יש הבדל בין אכילת כבש, פרה, חזיר או כלב? בווייטנאם אכילת כלבים היא חלק מהתרבות, ביהדות אסור לאכול חזיר, ובהודו פרות נחשבות קדושות. לכל מדינה וקהילה הנורמות והכללים החברתיים שלה. אבל האם יש הבדל אובייקטיבי בין אכילת כלב, פרה, כבשה או חזיר?

בחודש שעבר שידרה עמותת ויגן-פרנדלי הישראלית פרסומת. הפרסומת נועדה לעורר מודעות בדיוק לסוגיה הזאת. היא שודרה בטלוויזיה הישראלית בשעות צפיית השיא, זכתה ליותר מ־3 מיליון צפיות, וכעת אפשר לצפות בה ביוטיוב. בני הזוג בפרסומת מעוניינים לקנות כבש טרי. לבקשתם, המוכר מביא להם כבש טרי בדיוק כפי שביקשו — הכבש בשיא טריותו: כבש חי. הפרסומת מתכתבת עם דילמת השחיטה, משום שהיא מאלצת את קונה הבשר להתמודד עם מציאות פשוטה: לפני המוצר המוגמר, היה כאן פעם יצור חי ורגיש.

הפרסומת עוררה תגובות רבות: אנשים שהזדהו עם המסר ואמרו שיחשבו עליו, אחרים שדיברו על שינוי הרגלי האכילה, וגם מי שהתקוממו וטענו שהיא ״נכנסה להם לצלחת״ — כפייה מהסוג שנכנס לצלחת. אני רוצה להתייחס לטיעון האחרון, המבטא התנגדות. הוא אמנם לא היה התגובה העיקרית, אבל יש לו חשיבות.

ייתכן שבעבר הייתי בצד שמביע אנטגוניזם כלפי הסוגיה הזאת. אחרי הכול, מי רוצה לדעת מה עברו בעלי החיים עד שהגיעו לצלחת? רובנו לא רוצים לדעת ולשמוע על כך. אנחנו מעדיפים להדחיק את המחשבה שהכבש עבר גיהינום, שנלקח מאמו ברגע שנולד, ושהוא יכול היה לחיות חיים טובים אילו לא אכלנו אותו. ההחלטה מה לאכול היא בחירה אישית שכל אחד ואחת מקבלים במרחב הפרטי שלהם, אבל איך אפשר לקבוע אילו סוגיות ראוי להציג במרחב הציבורי? האם זו באמת כפייה, או שמא העלאת המודעות לנושא שאנחנו בדרך כלל לא חושבים עליו — הבנה שמעודדת בחירה?

המחשבה על השאלות האלה הובילה אותי למסקנה שרבים מהרעיונות של התנועה הטבעונית אינם כפייה. להפך: אם חושבים באנלוגיות מהסוג הזה, טבעונות דומה להטלת ספק בדת או לעיסוק בהשערות על אודותיה. כמו אנשים שהאמינו באלוהים ואז החלו לפקפק באמונותיהם, גם הטבעונות שואלת שאלות קשות על נושאים שנראים מובנים מאליהם בתרבות מסוימת. המציאות שבה בני אדם צורכים בעלי חיים ומוצרים מן החי אינה בהכרח הדרך היחידה, היא אינה תמיד הכרחית, והיא עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות. לכן הדבר ההוגן ביותר הוא לפחות לחשוף את הציבור לכל צדדי הדיון, ולאפשר לו להחליט בעצמו.

הערעור על נורמות חברתיות בהקשר הטבעוני מתבטא בכמה סוגיות. בראש ובראשונה מדובר בשבירת המחסום המחשבתי: מצד אחד אהבה וחיבה לבעלי חיים מסוימים, והכרה בכך שהם — כמו כלבים — מסוגלים להרגיש ולהיות חברים שלנו; מצד אחר, הדחקת אותן יכולות רגשיות וקוגניטיביות אצל בעלי חיים אחרים.

לא תמיד היה ברור לבני האדם שלבעלי חיים אחרים יש מאפיינים משותפים לשלנו. בעשורים האחרונים חשף גל של מחקרים שבני האדם אינם בעלי חיים ייחודיים כפי שחשבנו. גם היעדרן של תכונות מפותחות אינו בהכרח הצדקה לאכילתם, אבל העובדה שהם חולקים איתנו תכונות משותפות כן מעלה את השאלה המוסרית של אכילתם ואת הסתירות הקיימות ביחס שלנו לבני אדם ולחיות מחמד. גם לבעלי החיים שאנחנו אוכלים יש צרכים, רגשות, מודעות מסוימת, יכולת לפתח יסודות תרבותיים ולהביע אמפתיה ורגשות. יש להם יכולת להשתמש בכלים ובשפה משלהם.

חזירים, למשל, הם בעלי חיים אינטליגנטיים בעלי יכולות קוגניטיביות מורכבות. חזירים דומים מאוד לבני אדם ביכולותיהם ובתכונותיהם; לא בכדי חזירים הם בעלי חיים מועדפים לביצוע ניסויים. גם פרות מביעות רגשות, וככל שחולף הזמן חוקרים מגלים עליהן דברים חדשים. מחקר חדש מצא שפרות משוחחות זו עם זו ומביעות רגשות חיוביים ושליליים באמצעות דיבור. תרנגולות חוות דיכאון וחרדה במשקי גידול תעשייתיים, כאשר אין להן יכולת לתת ביטוי ליכולותיהן הגופניות הבסיסיות.

העובדה שבעלי חיים אחרים אינם נראים כמונו, שאיננו יכולים לתקשר איתם באופן שוטף וברור, ושבעלי החיים — בניגוד לתקופות שבהן יכלו לתקוף את האדם — אינם יכולים עוד לתקוף אותנו ברוב המקרים, אינה אומרת שעלינו לנצל אותם לצרכים שלנו. להפך, עלינו לשאוף להבין אותם כפי שהם ולקבל את העובדה שמדובר ביצורים הדומים לנו בדרכים רבות, לא לנצל את חוסר האונים שלהם, אלא לנהוג בהם כפי שרבים מאיתנו נוהגים בכלבים וחתולים. כשאנחנו חיים לצד בעלי החיים, קל לנו הרבה יותר להזדהות איתם ולאהוב אותם, כפי שאנחנו עושים עם כלבים. אבל כשאנחנו רחוקים מבעלי החיים, המצב שונה; אנחנו אפילו לא מגיעים לחשוב עליהם, ואולי כך קל יותר.

כאשר אנשים יוצרים את הקשר בין בעלי החיים שאנחנו אוכלים לבין העובדה שפעם היו יצורים חיים — יצורים שמרגישים, משחקים, אוהבים, כועסים ועצובים — ואם אנשים אוהבים בעלי חיים אחרים יותר מאשר את אלה שהם אוכלים, קשה להתעלם מכך שיש שאלות רציניות שצריך לשאול. אבל יצירת הקשר הזה אינה מספיקה, משום שלעתים קרובות אנחנו חושבים שעלינו לאכול בעלי חיים כדי לחיות היטב, כדי לשרוד. במקרה כזה אנחנו מעדיפים את חיינו על פני חייהם.

אבל האם אנחנו באמת צריכים לאכול בעלי חיים כדי לשרוד היטב? השאלה נוגעת גם לבריאות ולהכרח. מגיל צעיר מלמדים אותנו שצריכת בעלי חיים היא הדבר הנורמלי והטבעי. שבני אדם זקוקים לבעלי חיים, כשם שבעלי חיים אחרים צורכים בעלי חיים אחרים, ולכן גם בני אדם יכולים לצרוך בעלי חיים. זו "שרשרת המזון", והאדם נמצא בראשה. הטענה הזאת בדבר הטבעיות אינה מדויקת.

התייחסות לבעלי החיים כאל קבוצה אחת הצורכת קבוצה אחרת היא הכללה גסה ומטעה. אחרי הכול, בעלי החיים נחלקים לקבוצות: טורפים, אוכלי־כול ואוכלי־צמחים. כאוכלי־כול, אנחנו יכולים לצרוך כל סוג של מזון. ובכל זאת, בניגוד לטורפים — אנחנו לא זקוקים למזון מן החי כדי לשרוד היטב, ולבני האדם יש יכולות שונות לצריכת מזון שהתפתחו לאורך ההיסטוריה בתהליכים אבולוציוניים. בעתיד ייתכן שחלק מהיכולות שלנו יוגבלו, כשם שפיתחנו יכולות חדשות במהלך התהליך האבולוציוני שלנו.

העובדה שאנחנו יכולים לצרוך מזון מן החי אינה אומרת שאנחנו חייבים לעשות זאת, ושלא נוכל לשרוד היטב בלי לצרוך בעלי חיים ומוצרים מן החי. לאורך ההיסטוריה חיו היטב אנשים רבים שלא צרכו בעלי חיים: המשורר הערבי אל־מערי, אלברט איינשטיין, לאונרדו דה וינצ'י, קהילת העבריים בישראל (קהילה טבעונית), בודהה ורבים אחרים.

צריכת חלב, שנתפסת כדרך מקובלת, היא תופעה חדשה יחסית בתולדות האדם. התחלנו לצרוך חלב כשהתחלנו לגדל ולביית בעלי חיים לחלב, בעיקר משום שהיה רעב (עניין שפחות רלוונטי כיום) והיה צורך בוויטמין D במקומות קרים. כיום אפשר לקבל ויטמין D מתחליפי חלב וממוצרי מזון אחרים, או — מה שהכי טוב — ישירות מהשמש. הגוף שלנו רגיל לחלב, אבל לא לגמרי. לא בכדי אנשים רבים רגישים ללקטוז ואינם מעכלים אותו היטב. בדיעבד, צריכת חלב של בעל חיים אחר (שנועד לצאצאים של אותו בעל חיים, לא לבני אדם) נתפסת בעיניי כסטייה מן הטבע ומן הדרך הטבעית של הדברים. אחרי הכול, אין בטבע בעל חיים אחר מלבד האדם שצורך חלב של בעל חיים אחר, ובכלל — לאחר ינקותו.

אשר לטענת ההכרח, אף שיש מוצרים מן החי המכילים ויטמינים וחומרי תזונה חיוניים, אין פירוש הדבר שאי אפשר לקבל את אותם ויטמינים וחומרי תזונה ממזונות אחרים, תוך הימנעות מהחסרונות שבאכילת מוצרים מן החי, כמו צריכת כולסטרול. כיום, בניגוד לאופן שבו גודלו בעלי החיים לפני המהפכה התעשייתית, רוב המוצרים מן החי שאנחנו צורכים מכילים הורמונים וכימיקלים שאינם בריאים לנו. אפילו B-12, שבעבר נספג בגופן של פרות באופן טבעי באמצעות אכילת עשב, ניתן להן כיום בכדורים, משום שהן כבר אינן מסתובבות במרעה.

הצגת פרסומת או סרטונים אינה כפייה או "כניסה לצלחת"; מדובר בהעלאת מודעות לדברים שפעם אנשים רבים חשבו שהם "אמת" ומובנים מאליהם. ובכל זאת, המחשבה על השאלה כיצד המזון מגיע לצלחת אולי אינה נעימה כל כך עבורנו. אם נסיק שהמסע המייסר של הכבש אינו הכרחי, המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות כנים עם עצמנו נצטרך לשנות את התזונה שלנו. וכאן כבר מדובר בבחירה. הבחירה הזאת אישית ואינדיבידואלית ונובעת מגורמים רבים: תמיכה מהסביבה, רצון, צרכים גופניים ורצון ללמוד על הנושא. בשלב הזה כל אחד ואחת יחליטו בעצמם, אבל לכל הפחות אל לנו להתעלם מהרעיונות; מוטב להתמודד איתם, להכיר בהם ולחשוב עליהם ברצינות.

כל חיינו מלמדים אותנו שעלינו לאכול מוצרים מן החי. כשאנשים אוכלים מוצרים מן החי, המוצרים עצמם דוממים, ואנחנו לא תמיד חושבים על השאלה — איך הגיע המזון הזה למצבו הנוכחי? עלינו להכיר בכך שכאשר אנחנו צורכים בעלי חיים ומוצרים מן החי, אנחנו יוצרים ביקוש ובכך מעניקים לגיטימציה לתעשיות המזון מן החי. כשאנחנו נכנסים למסעדה או לחנות ומבקשים מנה טבעונית או מוצר טבעוני, אנחנו יוצרים ביקוש. הביקוש הזה, ועוד ביקוש, משנים את המציאות.

בחזרה לדילמה: הגעתי למסקנה שכנראה לא אוכל לשחוט בעצמי את בעל החיים, כשיש חלופה טובה אחרת, ושיהיה צבוע מצדי לשלם למישהו אחר כדי שיעשה זאת. אודה: מדי פעם תאוות האכילה עדיין מכריעה אותי, ועל כך יש בי חרטה. אנשים שכלל אינם מתפתים לכך זוכים להערכתי. העובדה שלעיתים רחוקות, למשל בחגים, עדיין יש בתפריט שלי מוצרי בשר מעידה על צביעותי בעניין הזה, ואני רואה בכך מעידה מוסרית. בני אדם נוהגים בדרכים מורכבות, אבל לכל הפחות עלינו להיות מודעים לכך.

העימות עם השאלה כיצד מגיע המזון לצלחת חשוב לבני האדם ולבעלי החיים כאחד. הכחשתה אינה עוזרת ליצור עולם טוב יותר לבעלי חיים ולבני אדם, שכן תוצאותיהן של התעשיות אינן משפיעות רק על בעלי החיים אלא גם על ההתחממות הגלובלית ועל בריאותנו. הקשר בין האופן שבו מגדלים בעלי חיים לבין הגעתם לצלחת חשוב. נצטרך לבחור, בין השאר, אם להיסחף אחר התאווה והאנוכיות שלנו, או לבחור להתעלות מעל מה שאנחנו רוצים באותו רגע, מעבר לאנוכיות. אולי אין תשובה ברורה, אבל לכל הפחות השאלה הזאת צריכה להיות בתודעתנו, במקום להתעלם ממנה ולהמשיך הלאה.