האם הייתם מוחקים אותי?
מה אם הייתם מקבלים מייל שמודיע שנמחקתם מזיכרונו של מישהו, ושאין עוד טעם לנסות ליצור איתו קשר? האם הייתם מוחקים אותו בחזרה? קלם וג'ואל עשו בדיוק את זה – ממש לפני ולנטיינס…
בסקירת הסרט השנייה שלנו אנחנו פונים אל שמש נצחית בראש צלול.
שירלי
כדי להבין את שמש נצחית בראש צלול, צריך קודם לדבר על סיפור האהבה הביניימי של אלואיז ואבלאר, שהעניק השראה לשם הסרט:
מה מאושר גורלה של כוהנת־בתולה תמה! שוכחת את העולם, ונשכחת מליבו. שמש נצחית בראש צלול! כל תפילה נענית, ועל כל משאלה היא מוותרת.
השיר של אלכסנדר פופ אלואיזה לאבלאר חושף אהבה ומערכת נישואים חשאית בין תלמידה, אלואיז, לבין המורה שלה, אבלאר. מודע לבעייתיות שבקשר שלהם, אילץ אבלאר את אלואיז לשמור את נישואיהם בסוד. כך אלואיז קיבלה על עצמה נדר שתיקה וננעלה במנזר – מעשה שמשפחתה פירשה כניסיון של אבלאר להיפטר ממנה. כנקמה הם סירסו אותו, והפכו אותו לנזיר במנזר. הרחק זה מזו, ושניהם מאמצים חיים מלאי חרטה, הם דנו במכתבים, שהתפרסמו מאוד, בטיבה של אהבתם.
אלואיז ואבלאר, אלינור פורטסקיו־בריקדייל (1919)
מה מעדיפים: חיים מלאים עד תום, כולל כאב וחרטה, או שקט של חיים שנשמרים בזהירות מרבית מפני כאב וחרטה? שמש נצחית בראש צלול מציע מחיקת זיכרון כתשובה אפשרית, שמשחררת מעבר מוכתם בתחושות ובנוכחויות רעות. כך מציג הסרט מציאות, המהדהדת את שירו של פופ, שבה האושר תלוי בלשכוח את העולם ולהישכח על־ידו. במציאות כזו, ראש ריק, בור, הוא ברכה, ואור נצחי הוא מתנה לכאורה, ואף מנוסח במונחים ניטשאניים: "אשרי השוכחים, כי גם משגיאותיהם יזכו ליתרון". נדמה עם זאת שהסרט עושה צעד אחד נוסף מעבר לשורות של פופ, כשהוא משקף עולם שבו את הזיכרונות של אדם אפשר אמנם למחוק בהצלחה, אבל הם עדיין נשארים, מתקיימים בתודעתם של אחרים.
על זה בדיוק מספר הסיפור של ג'ואל וקלמנטיין, זוג שאהב פעם זה את זה אבל נאבק בזיכרונות האהבה הזאת. מעונים על־ידי זיכרון הקשר הכואב והפרידה, ג'ואל וקלמנטיין לא מסוגלים לא לסלוח זה לזו, ולא לבקש סליחה זה מזו. הם אינם מצליחים לגשר על הפערים ביניהם, וגם לא בתוכם עצמם. ג'ואל מגלה שנמחק מזיכרונה של קלם, ובכאב, בוחר לשכוח גם אותה ועובר את אותו הליך. באופן פרדוקסלי, הוא מקווה להשיב לעצמו שלמות באמצעות קטיעה — של זיכרונו.
מעניין לשים לב שבעוד שקלם, שיזמה את ההליך, רוצה לשכוח מפני שקשה לה מדי שלא שוכחים אותה – היא תמיד חשה שהיא הדבר היחיד שג'ואל אכפת לו ממנו, ג'ואל עובר את ההליך מפני שקשה לו מדי ששוכחים אותו. ומשם אי אפשר היה לי שלא לשאול: מה כואב יותר? להיות – או לא להיות – זה שנשכח? האם מחיקת זיכרונות כואבים היא אושר אמיתי, או בעצם בריחה? עדיף לא לדעת כאב, או לדעת אותו? האם בורות היא אושר, כפי שפופ הציע?
אוריאל
שאלות הסיום שלך, שירלי, מחזירות אותנו אל מקום הולדתו של הסרט הנפלא הזה – מסעדה בלונדון, כמה שנים לפני צאתו לאקרנים. הבמאי, מישל גונדרי, ישב לארוחת ערב עם חבר, שהעמיד אותו בפני שאלה לא פשוטה: "מה אם היית מקבל בגלויה בדואר הודעה שנמחקת מזיכרונו של מישהו, ושאין עוד טעם לנסות ליצור איתו קשר?" ה"מה היה אילו" הזה הצית את דמיונו של גונדרי, והוא פנה לעזרה לתסריטאי והבמאי צ'רלי קאופמן. אנחנו יודעים איך קאופמן, דרך ג'ואל, השיב: להישכח במתכוון פשוט כואב מדי – ותענה לה באותו מטבע, תנסה לשכוח.
מעניין שסמוך מאוד לצאת הסרט, רק כמה שבועות קודם, הושק פייסבוק (4 בפברואר 2004), ומאז אנחנו חווים שוב ושוב, בהיקף חברתי־מדייתי המוני, גרסאות חדשות של המבוכה של גונדרי ושל תגובתו של ג'ואל. האם ניסית אי פעם למחוק את הזיכרון הכואב של מישהו אחר בכך שחסמת אותה בפייסבוק, מחקת ממנו הודעות בוואטסאפ, או, בדרכים ישנות יותר, מחקת מיילים שלה? בין אם זה הצליח ובין אם לא, הבדיון של הסרט הפך לעובדה וירטואלית ביומיום שלנו, כשאנחנו מחוברים למכונות העונג־כאב האלה. אנחנו מעלים ומורידים את הזיכרונות שלנו, כדי שנוכל, בכמה החלקות אצבע, גם למחוק אותם, ויחד איתם, לכאורה, את הצלקות שהם לעיתים מותירים. אילו צלקות חותכות עמוק יותר, את שואלת – אלה של מי שזוכר אותנו, או אלה של מי ששוכח אותנו? לכל אחד יש תשובה משלו, אבל נדמה לי שלרובנו, רוב הזמן, כשמדובר באנשים שאהבנו או אוהבים, השכחה כואבת יותר. ייתכן שזו גם הסיבה שקלם, כפי שהיא עצמה מודה, בחרה במחיקה מתוך גחמה, בעוד שג'ואל ייסר את עצמו לפני ההליך ובמהלכו.
אבל לדילמה הכמו־מוסרית הזאת – למחוק או לא למחוק? – את מוסיפה עוד אחת, ומציעה חלופה. לשכוח או לסלוח? נדמה לי, שירלי, שזו הדילמה שאת מציעה לאוהבים בריב ללמוד להתמודד איתה. כשמשבר מגיע – ובאהבה אמיתית הוא כמעט צפוי – יש שתי דרכים להתמודד עם הכאב: לרפא אותו או להרוג אותו. אפשר לנסות לרפא על־ידי סליחה, לזולת ולעצמי, או להרוג את הכאב, או ליתר דיוק את מקורו המשוער, בניסיון לעקור את הזיכרון שמצית אותו. כמובן שלעתים קרובות אנחנו צועדים בשתי הדרכים גם יחד, שמובילות לעיתים קרובות למבוי סתום.
הסליחה – החוזרת על עצמה, וקצת מעצבנת – היא גם הדרך שבה הסרט בעצם מתחיל: ביום ולנטיינס 2003 אנחנו פוגשים את ג'ואל פוגש את קלמנטיין, שניהם מתנהגים במבוכה, ולא מפסיקים לומר "סליחה". לוקח לנו זמן להבין ש– כמו בקרול – צפינו זה עתה כמעט בסיום סיפור האהבה המצולם שלהם, אחרי ששניהם כבר מחקו מהזיכרון את הקשר ביניהם. כמה ימים קודם לכן ביצע ג'ואל ניסיון נואש לסליחה, כשהביא לקלמנטיין מתנת ולנטיינס מוקדמת, עם פתק פשוט: "קלם – סליחה. אני אוהב אותך. ג'ואל."
מאוחר מדי, קלם כבר בחרה בשכחה, ופנתה לחברת לקונה בע"מ כדי למחוק את ג'ואל מזיכרונה. בניגוד למה שעתיד לקרות בקרוב לג'ואל, התהליך שעברה אצל לקונה היה מהיר למדי – קלם כבר נמצאת במערכת יחסים עם פטריק, אם כי, בלי שתדע, הוא עובד לקונה, שמנצל לרעה קטעים מעברה שנמחק כדי להתחיל איתה – דבר שמסמן שגם אצל קלם הזיכרון גוסס, אבל עדיין לא מת.
גם הזיכרון המיתי שלנו של אלואיז ואבלאר כמובן לא גווע. פופ מייחס את השורות שציטטת לאלואיז, שלכאורה קנאה בגורלה של "הבתולה התמה" ששוכחת ונשכחת. אבל נדמה לי שאלואיז עצמה לא הייתה מקבלת את גורל השכחה הזה.
אבלאר ואלואיז מופתעים על־ידי האב פולבר, ז'אן ויינו (1819) (מימין)
אלואיז מצאה באבלאר מיזוג אהוב של שכל, לב וגוף. "כבר ניזונת מאח הפילוסופיה", כתבה לו, "וכבר שתית ממעיין השירה". אבל הדברים החלו להשתנות עם הפרידה הכפויה ביניהם, כאשר אבלאר הלך והפנה עורף לשירה. אחר כך הגיע הסירוס – הלקונה הפיזית של אבלאר עצמו – שטיפח גם את שכחת הגוף. התוצאה הייתה חיבור פילוסופי טהור, סיפור תלאותיי (Historia calamitatum) (1132), שנכתב כחמש־עשרה שנים אחרי הרומן שנגדע.
אבל קריאת המילים המרוחקות של אבלאר העירה את אלואיז, והציתה בה מחדש את האש – מרד שנולד שוב. אבלאר התאבל על שירתו ותענוגותיו החוטאים מן העבר, וביקש לבטל את שניהם. אבל בשונה מג'ואל, שהגיב לניסיון להישכח בניסיון לשכוח, אלואיז סירבה לשכוח, ועשתה כל שביכולתה – בפנייה אל שכלו של אבלאר – כדי להזכיר לו. במכתב הראשון שכתבה לו לאחר חמש־עשרה שנות שתיקה, היא כתבה: "אלוהים עד לי שלא ביקשתי ממך דבר זולתך עצמך: פשוט אתה, לא מתוך תאווה למה ששלך… תואר הרעיה אולי נראה קדוש או מחייב יותר, אבל מתוק לי יותר לעולם יהיה הכינוי חברה, או, אם תרשה לי, פילגש או זונה… אלוהים עדי שאעדיף להיקרא זונתך מלהיות מוכתרת לקיסרית." אלואיז ראתה בנישואים (המונוגמיים) כבלים, ובאהבה – חירות לבחור: "אני מעדיפה אהבה על נישואים, חירות על כבלים." והבחירה שלה הייתה ברורה: "לא היה בי היסוס, אלוהים יודע, ללכת אחריך או לצעוד לפניך, על פי דברך אל להבות הגיהינום." (זה מזכיר לי איך, מאות שנים אחר כך, מארק טוויין מספר לנו על הדילמה של האק פין בין נאמנותו לכנסייה לבין חברותו עם ג'ים; רגע לפני שהוא שולח את המכתב המלשין על העבד הנמלט, האק עוצר, מחזיק את המכתב, ואז מגיע למסקנה: "טוב, אז אני אלך לגיהינום" – וקורע אותו לגזרים.)
בעבור אלואיז, אם כן, זיכרון – לא שכחה – הוא אבן היסוד של אהבה וחברות חופשיות. ובכל זאת, נדמה שלעתים קרובות אנחנו רואים בעבר בית כלא, ובזיכרונות מסוימים ככבלים שקושרים אותנו ומונעים מאיתנו לרדוף אחר העתיד שהיינו רוצים לעצמנו. אם כך, יש בזה היגיון מלא לבחור מבחירה חופשית לסרס את השכל, את הלב ואת הגוף, רק כדי להיפטר מן הכאב, ולדחות את תשוקתה של אלואיז כחולמת בהקיץ וכממילא נידונה לכישלון. אולי היא אכן כזו. האם הזיכרון הוא חירות או כבלים?
שירלי
ואולי, במקום (או בנוסף) לשאול האם הזיכרון הוא חירות או כבלים, כדאי לשאול: "האם היעדרו הוא חירות או כבלים?" עבור מרי, העוזרת האישית של הווארד, בעליה של לקונה, נראה שמחיקת סיפור האהבה שלה איתו נחוותה כמין קטיעת זיכרון. עצם הזיכרון של אהבתה להווארד נלקח ממנה, והחוסר העמוק בו הפך לכבליה. ייתכן שמרי טעמה את "השמש הנצחית של ראש צלול", אבל היא גם חוותה את הצד השני של ההתערבות הזאת. גם אם החלק "הפגוע" במוחה (כלומר, זיכרון הרומן שלה) הוסר, מרי עדיין חשה את הגעגוע, את כאב האובדן הזה; המשיכה והרגשות הטבעיים והאינטואיטיביים שלה כלפי הווארד נשארו נוכחים ושלמים.
וכך גם התוצאות של ההליך: ייתכן שנלקח ממנה זיכרון אהבתה להווארד, אבל לא נלקחה ממנה אהבתה להווארד. בנוסף, אף שההחלטה למחוק את זיכרונה של מרי התקבלה בהסכמה הדדית, הווארד עצמו לא עבר את אותו הליך, ושמר על זיכרון חי של סיפור האהבה ביניהם.
לקחת את העבר יכול אולי להסיר את הכאב, אבל זה גם מייבש את המעיין שממנו אנחנו לומדים ועושים בחירות טובות יותר. כך, גם אם למרי כבר אין בעלות על זיכרונה, יש נטייה שתעשה שוב את אותן "טעויות", כמו שג'ואל וקלם עשו גם הם: הזיכרונות אולי באים והולכים, אבל מחיקתם לא אומרת שהם מעולם לא התרחשו. היא רק יוצרת את האשליה הזאת. אבל אם בזה מדובר, מה בעצם ההבדל (אם בכלל יש כזה) בין חירות לכבלים?
אוריאל
נראה לי שזיכרון יכול להיות גם זה וגם זה, ולעיתים קרובות אכן כך. העבר כובל אותנו; כך גם נסיבות החיים תמיד. הלידה קושרת אותנו, המוות משחרר אותנו. אנחנו לא בוחרים להיוולד, אבל אנחנו יכולים לבחור לצאת מן העולם. ובכל זאת, מתוך הבחירה להישאר, אפשר להטעין את הקיום בחירות, ולהעניק לבחירה הזאת משמעות נוספת אם מוצאים סיבה לחיים. נדמה לי שזו הנקודה הקיומית של העבר: לא רק בכך שהוא מציע לנו "תפריט זיכרונות" שממנו אפשר לבחור, אלא בכך שהוא מאפשר להפוך את ההווה, ואת העתיד, לבעלי משמעות רבה יותר.
אבל כאן אנחנו מדברים על סרטים, והדיון הזה גרם לי לחשוב: אם סרט היה אדם, איך היה נראה הזיכרון שלו? איך הייתה נראית מחיקה של חלקים מן הזיכרון של סרט? המחשבה שלי נדדה לעריכה. ברור שתהליך היצירה של גונדרי וקאופמן לא הסתיים במקום שבו התחיל; ודאי היו חלקים שהם הוסיפו, ואחרים שהשמיטו. החלטתי לעשות קצת חפירות.
המשימה הראשונה: רמזים. קאופמן, בראיון שנערך אחרי צאת הסרט, סיפק את הרמז המתבקש: "מעניין אותי לנסות ליצור תסריט שמכריח את הצופה לחזור ולצפות בו שוב; כך שבפעם השנייה שהוא צופה בו, הוא יראה דברים שלא ראה, שלא היה יכול לראות בפעם הראשונה, כי לא היה לו אז המידע שיש לו בסוף הצפייה הראשונה. לכן הצפייה השנייה הופכת לצפייה בסרט אחר, אף שהוא בדיוק אותו סרט."
ניסיתי לשים לב, ומיד – הנה פרט שכמעט לא הבחנתי בו בצפייה הראשונה. ממש בתחילת הסרט ג'ואל יושב ברכבת ומביט ביומן שלו. בעמוד האחרון. זו הצצה חטופה, המילים כמעט בלתי קריאות. חיפשתי את התסריט, ובאמת, התעלומה נפתרה. הרישום החידתי אומר: "6 בינואר 2001. שום דבר מיוחד. נעמי ואני מתקיימים זה לצד זו. שותפים. כלום. זה יימשך ככה לנצח? ההשערה הכי טובה שלי? כן."
התסריט גם חושף מה שהסרט מסתיר. בתסריט הצילומים, אך לא בסרט עצמו, ג'ואל מבחין בעמודים קרועים ביומן שלו, אחרי אותה רשומה אחרונה (עכשיו, כפי שאתם אולי זוכרים, כבר יום ולנטיין 2003), וכותב: "…ראיתי את נעמי אתמול. פעם ראשונה מאז הפרידה. שכבנו. היה מוזר ליפול חזרה כל כך בקלות אל חיי המין המוכרים שלנו. כאילו לא עבר זמן. פתאום אנחנו מדברים על לחזור להיות יחד. נראה שזה טוב… כנראה שכדאי שאחזור לנעמי. צריך לקנות לה מתנה לוולנטיינס".
נעמי, האקסית של ג'ואל – מאין היא צצה? בסרט ג'ואל מזכיר אותה בחטף פעם אחת, ואיננו רואים אותה כלל. אבל בתסריט, נעמי נוכחת מאוד בתודעה של ג'ואל. "מה שהיינו זה בטוח", הוא חושב־מדבר אליה, "זה לא היה הוגן כלפייך וכלפיי להישאר בקשר רק בגלל זה. חשבתי על קלמנטיין ועל הניצוץ כשהייתי איתה, אבל אז חשבתי שמה שהיה לנו, לי ולך, היה אמיתי ובוגר ולכן משמעותי".
לאן נעלמה נעמי, ומדוע? קאופמן הסביר אחר כך, בצער: "התנגדתי לזה שיחתכו אותה, נלחמתי עליה והיא נחתכה לחלוטין… אני מאוד אוהב את רכיב העלילה שיש בה, כדי שנבין קצת יותר מאיפה ג'ואל הגיע, עם מי הוא היה וכיצד עמדה בניגוד לקלמנטיין. וגם, את העובדה שהוא היה צריך לקבל החלטה מונומנטלית, שלא ברורה עכשיו, כי יש רק רמז אליה אבל לא רואים אותה. הרעיון היה שהוא ממש עזב את מערכת היחסים ארוכת־הטווח שלו, וזה היה דבר מאוד מסוכן עבורו".
האם נעמי היא הקלמנטיין של קאופמן? בתוך פרוצדורת ה"לאקונה", ג'ואל מבין שהוא לא רוצה לאבד את הזיכרונות על קלם – אבל זה כבר מאוחר מדי. גם קאופמן נלחם לשמור את הזיכרון של נעמי, וכמו ג'ואל, נכשל. ובכל זאת, כמו ג'ואל, הייתה לו ה"מרי" שלו, ששמרה משהו מזה בחיים. נמחקת מן הסרט הסופי, נעמי עדיין חיה בתסריט ובסצנות שנמחקו. זה בשבילך, נעמי:
אבל האם סצנות שנמחקו הן כל מה שעושה את זיכרונו האבוד של סרט? החלטתי לחפור הלאה, עמוק יותר, מעבר לתסריט הצילומים, אל התסריט המקורי של קאופמן. זה לא היה מה שציפיתי. אמנם הרבה – רוב – מן הסרט בעצם זהה, אבל חלקים מסוימים, חלקים מכריעים, שונים באופן מצמרר.
סצנת הפתיחה: אישה זקנה מנסה להוציא לאור כתב־יד. רגע אחר כך, ברכבת עתידנית, אנחנו רואים אותו מונח בחיקה, ועל העטיפה כתוב שמו: שמש נצחית בראש צלול. "זה משמש ככתובית הפתיחה של הסרט", מורה קאופמן, "שאר הקרדיטים באים אחר כך, בזמן שהאישה הזקנה בוחנת נוסעים בצינורות החולפים. פניהם שונים זה מזה, קשים, עצובים, בודדים, ריקים". קאט חמישים שנה לאחור, אנו פוגשים את קלמנטיין, שמבקשת למחוק את הזיכרון שלה מג'ואל, מנמקת: "מה שאני חוזרת אליו כל הזמן זה, שאני לא נעשית צעירה יותר, אני רוצה תינוק... מתישהו... אולי... נכון? ואז אני חושבת שאני צריכה להתמסד – שזה לא בהכרח המילה הכי טובה…"
האם קלמנטיין היא אותה אישה זקנה, הכותבת את סיפור ויתורה על הזיכרון ואז משיבה לעצמה את אהבתה? כשקוראים את התובנה שלך, שירלי, נדמה שיש לך את התשובה. את כותבת: "מרי אולי טעמה את 'השמש הנצחית של הראש הצלול', אבל היא גם עברה את הצד ההפוך של התערבות כזאת." מרי הייתה שם כל הזמן, אולי הגיבורה האמיתית של הסיפור. רמז לכך קיים גם בסרט – מרי היא זו שמקריאה (מתוך "ספר הציטוטים" שלה) את שירו של פופ – אבל בתסריט המקורי אנחנו מקבלים הרבה יותר. שם, סטן, עמיתה לעבודה ובן זוגה העתידי, מתעמת איתה על שליחת קלטות הזיכרון ללקוחות לאקונה שאינם יודעים דבר. מרי עונה: "אני לא אתן לזה לקרות. מי שאינם זוכרים את העבר נדונים לחיות אותו שוב. מה דעתך על זה? זה מספר הציטוטים שלי." ובכל זאת מרי קרועה: "אני לא רוצה לפגוע באנשים. (נשברת) אבל הדברים האלה קרו! כל העצבונות הקטנים האלה, וגם הגדולים. מה אם אף אחד לא יזכור? מה זה עושה לעולם? (הפסקה, בשקט) מישהו חייב לזכור, סטן."
ואז, שוב על פי התסריט המקורי, אנחנו רואים זיכרונות שאנשים מנסים למחוק:
"הנערה הצעירה שנאנסת על ידי הגבר במכונית.
חייל בשדה הקרב מביט בחבריו הטבוחים. זוג שרב, מנקודת המבט של האישה. גבר: אני... אני... אני... נגעל מהגוף שלך! אני אפילו לא מסוגל להסתכל עלייך! הם מביטים זה בזו בשתיקה. ילד קטן שנקרא 'הומו' על ידי רצף אינסופי של בנים. ההשלכות של תאונת מכונית מנקודת המבט של הנהג. מרי עוברת הפלה."
אנחנו מגלים שמרי מסתגלת – אולי מבינה שללאקונה יש תפקיד, וחוזרת לעבוד שם. חמישים שנה אחר כך, עדיין בדלפק הקבלה, "מרי הזקנה מרימה את הראש, נראית מעט נבהלת, מסתירה זאת", כשאישה זקנה אחרת נכנסת למשרד. מרי מודיעה: "ד"ר מירזוויאק, זו קלמנטיין קרוצ'ינסקי. היא הייתה רוצה לדבר איתך." וכשקלמנטיין הזקנה יושבת מול ד"ר מירזוויאק, "טייפ מופעל ומסך המחשב שלו נדלק כך שרק הוא יכול לראותו. עליו אנו רואים תיק שלם על קלמנטיין קרוצ'ינסקי: רשימה של חמישה־עשר תאריכים של מחיקות קודמות שנפרשות לאורך חמישים שנה, כולן קשורות לג'ואל באריש." קלמנטיין הזקנה מספרת לדוקטור: "ובכן, הכרתי את הגבר הזה, ג'ואל, לפני שלוש שנים בנשף לגיל הזהב... שנינו היינו לבד כל כך הרבה זמן ו..." היא מסבירה: "אמרתי משהו כמו שכדאי שניסע צפונה לראות את חילופי העלים... הוא פשוט נעץ בי מבט כאילו אני לא קיימת. כאילו מעולם לא הייתי קיימת..."
עכשיו אנחנו רואים את מרי הזקנה ברכבת, עם כתב־היד מונח בידיה, אבל בתסריט המקורי כך זה נגמר: "האישה הזקנה עם האוזניות מתה, עיניה מזוגגות ואינן רואות." נחזור לקלמנטיין הזקנה: "העיניים שלו פעם היו כל כך מלאות אהבה. אבל היא נעלמה. איך אוכל לחזור להיות לבד אחרי שראיתי אהבה? הייתי לבד כל כך הרבה זמן. מה עשיתי עם חיי? הייתי לבד כל כך הרבה זמן." עכשיו קלמנטיין עוברת, בפעם השש־עשרה, את הפרוצדורה, ועל המשיבון שלה שומעים קול: "היי, זה ג'ואל. מה קורה, קלם? למה את לא חוזרת אליי? בבקשה תחזרי אליי. אנחנו צריכים לדבר." התסריט המקורי מסתיים: "המשיבון ניתק. אחד הטכנאים מושיט יד ולוחץ על כפתור ה׳מחיקה׳ במכשיר. שחור."
שחור וקודר, סיום מדכדך, במיוחד עבורנו, הצופים, המשווים אותו לסיום הבלתי־נשכח של הסרט שראינו. למה זה כך? בחלקו, בגלל האפשרות שעלית עליה, שירלי: שבאהבת אמת – לא משנה כמה ננסה לשכוח – יש משהו שמחבר בינינו שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב… יש כאן תחושה של "החזרה הנצחית" הניטשיאנית, ג'ואל וקלמנטיין נידונים לחזור על מעגל האהבה־אובדן־אהבה־אובדן עד הקץ.
ניטשה, פילוסוף אלוהי־שדוני אם היה אי־פעם כזה, ראה ב"חזרה הנצחית" גם את "המשא הכבד ביותר" וגם את אישור החיים האולטימטיבי:
"נניח, שאיזה שד היה מזדנב אליך ביום או בלילה הבודדים ביותר שלך, ואומר לך: 'את החיים האלה כפי שאתה חי אותם עכשיו, וכפי שחיית אותם עד כה, תצטרך לחיות שוב, ועוד אינספור פעמים נוספות'... האם לא היית משליך את עצמך ארצה, חורק שיניים ומקלל את השד שדיבר כך? או שמא חווית פעם רגע אדיר כזה, שבו היית עונה לו: 'אתה אל ומימיי לא שמעתי דבר אלוהי מזה.'" (פרידריך ניטשה, "המדע העליז" [Die fröhliche Wissenschaft], §341)
מה היית עושה – מקלל או מברך את השד הזה? נדמה שניטשה ראה במשימה שלנו לנסות לחיות כך שכאשר השד יבוא, נבחר באפשרות השנייה.
כשצופים בסרט ואז קוראים את התסריט המקורי, נדמה שלסרט יש סיכוי טוב יותר לברך את השד. לג'ואל וקלם שהגיעו אל המסך הגדול היה דבר אחד שהבדיל אותם מהגלגולים המקוריים שלהם: הם באמת הביטו בעיניים פקוחות בשדים שלהם עצמם.
רנה מגריט. הנאהבים. לה פרה־סיר־מארן, 1928 בעיניים קשורות — ומשום כך, או למרות זאת, כרוכים זה בזו?
ג'ואל וקלם של התסריט המקורי הקשיבו לקלטות העבר שלהם, ומשכו בכתפיים. "ג'ואל, כבר זיְנּו," קלם אומרת לו, "כבר עשינו אהבה. איזה מיליון פעמים. והיינו כל כך מתוקים וביישנים ומגושמים אחד עם השנייה אתמול בלילה. זה לא מקסים?... כדאי שנשכב. זה שגרה בשבילנו." אבל כשג'ואל וקלם הקולנועיים הקשיבו לקלטות שלהם – לדברים הנוראיים, הכנים, שחשבו ואמרו זה על זו – לבם נשבר באמת; ברגעים האלה הם איבדו את אהבתם. אבל הם גם היו, ברגע האחרון ממש, על שפת המצוק, סבלניים ואמיצים מספיק כדי לנסות להשיב את אהבתם, וזה עשה את כל ההבדל בעולם. הייתי רוצה לחשוב — ואני מאמין — שהם לא היו מוחקים את זיכרונותיהם, ואולי, עם מעט מזל, גם היו נשארים יחד.
מה מסביר את המפנה האדיר הזה, מן התסריט העצוב אל המסך המבטיח? אפשר להעלות על הדעת סיבות רבות, אבל נעים לחשוב שבסיום הסרט קאופמן רומז לפחות לאחת מהן.
"שנה את לבך", אולי אמר קאופמן לעצמו, "זה ידהים אותך" – המתן, תן להם, לגיבוריך היקרים, וגם לך עצמך, עוד הזדמנות, ללמוד – הרי כולם צריכים ללמוד מתישהו — Everybody’s Got To Learn Sometime.
שירלי
לאורך כל הדרך אנחנו שקועים ביקום של התודעות של ג'ואל וקלם: הסרט מתחיל בזיכרונותיהם האחרונים ביותר ומסתיים בוותיקים ביותר – אלה שג'ואל מקווה לשמור בזמן שהוא עובר את פרוצדורת המחיקה. כשמביטים לאחור אל עברו של ג'ואל, אפשר לראות כמה נהדרת הייתה מערכת היחסים שלו עם קלם, בניגוד למה שרואים בהווה הכמעט־מיידי, המלא בשעמום, כאב וכעס. ככל שמתקדמים בסרט, אל כוונותיו של ג'ואל ואל תודעתו, אפשר להבין שככל שהוא מעמיק אל העבר, הזיכרונות שלו עם קלם טובים (ומוארים) יותר.
נדמה שבעוד שקלמנטיין מעריכה את ההווה, על חשבון העבר (מעדיפה למחוק את העבר כדי לחיות טוב יותר את ההווה שלה), ג'ואל מעריך את העבר, אולי על חשבון ההווה: נזכר, מבין, מגלה את הערך של מערכת היחסים ושל אהבתו רק תוך כדי הפרוצדורה עצמה, שנחווית כתהליך של גילוי־עצמי. בגלל העבר, העבר שלהם, ג'ואל מסוגל להעריך את ההווה שלו, ולנסות לעצור את פרוצדורת המחיקה. אבל נדרשה קטיעה, אובדן, כדי להבין זאת לגמרי – זיכרון בהכרח איננו שייך רק לעבר.
אבל אם הטוב שייך לעבר, ואם זיכרון העבר טוב יותר מן ההווה, מה נשאר לג'ואל? איך אפשר להביא את הטוב מן העבר אל ההווה ואל העתיד? אף שבגרסת הסרט אפשר לומר שקלם וג'ואל בחרו "ללכת על זה", לקחת את הסיכון ולהיות שוב יחד, נדמה שבגרסת התסריט המקורי נעשו שתי בחירות מובחנות: קלם הפכה למכורה למחיקת זיכרונות, כלואה בהווה, בעוד שג'ואל מרבה לבקר בעבר ולחקור אותו כדי ליצור את ההווה שלו (כמו בסצנה שצירפת, אוריאל, שבה רואים את ג'ואל ונעמי).
ג'ואל וקלם הם אסירי הזמן. ג'ואל מתגעגע לעבר שאולי הוא אידאליזציה שלו. קלמנטיין מכורה לבריחה בזמן: להפוך הווה לעבר (לעשות מג'ואל, אדם שנמצא מולה כאן ועכשיו, דבר־מה השייך כבר לעבר). האם הם יכולים לדור יחד? כנראה שלא: קלמנטיין לא מעוניינת שיהיה לה את ג'ואל, כפי שהוא, ללא שינוי, בהווה שלה, וג'ואל אינו נראה בטוח במיוחד בהווה, בהווה שלו, ופונה שוב ושוב אל העבר כדי להצדיק את מערכת היחסים עם קלם. ובכל זאת, ייתכן שיש עדיין מסגרת זמנית אפשרית לשניהם ולאהבתם: העתיד.
שאלה אחת נותרת – מה היה קורה אילו הזיכרונות האחרונים היו טובים במקום רעים, והישנים יותר היו רעים במקום טובים? האם שניהם עדיין היו בוחרים בפרוצדורת המחיקה? איזה תפקיד באמת ממלא הזמן בבחירה, ואיזה תפקיד ממלאת הבחירה בזמן?
אוריאל
למה ג'ואל רצה למחוק את הזיכרון שלו מקלם? זה פשוט: כי קלם עשתה את זה קודם; ג'ואל אומר זאת במפורש, לקלם – באותו זיכרון ראשון שהוא מאבד. הנשכח רוצה לשכוח.
אבל מה לגבי הצד השני, מדוע ג'ואל מבקש לבטל את הפרוצדורה בזמן שהיא מתרחשת? הוא מרגיש אי־נוחות די מהר, אבל עדיין ממשיך איתה. הספקות שלו מתחילים לעלות לא בגלל העבר המתוק עם קלם, אלא בגלל ההווה המר והיריבות הגברית – זו קנאה, פשוט מאוד: ג'ואל שומע את פטריק ומתחיל לחבר את הקצוות. ואף על פי כן, הוא עדיין לא מבקש (בתוך תודעתו הדועכת) להפסיק את התהליך, ככל הנראה כי הזיכרונות המאוחרים יותר של קלם לא ממש מעודדים אותו. הוא הולך למסעדה עם קלם, ושניהם נראים שרויים במין קהות נוחה־למחצה. "אנחנו המתים־הסועדים?" הוא תוהה.
נכון: דווקא כשהמסע של ג׳ואל צולל הלאה, עמוק יותר, אל העבר, משהו מתהפך. הוא נזכר ברגע הקסם שלהם: ידיים שלובות, צפייה בכוכבים על הקרח, עבר מושלם. "אני יכול למות עכשיו, קלם," ג׳ואל אומר לה, "אני פשוט... מאושר. אף פעם לא הרגשתי ככה. אני בדיוק במקום שבו אני רוצה להיות." לאבד את זה היה פשוט יותר מדי, וג׳ואל זועק, מתמרד נגד ההליך, ובעצם נגד עצמו – בשם הרגע הזה.
אבל האם ג׳ואל רוצה להיאחז בקלם, או בזיכרון של הרגע הזה? נדמה לי שזו האפשרות השנייה. מעבר לזה, נראה לי שיש כאן לקח נוסף: אי־אפשר באמת לאבד את אהבתו של אדם אחר. מעולם לא "החזקנו" בה מלכתחילה. אהבה אמיתית אינה קניין, וברגע שהיא חולפת (לא נלקחת), מה שנותר – ויכול אכן ללכת לאיבוד – הוא הזיכרון שלה. "לאבד" כאן אינו רק להיכשל בשימור (או לרצות להשליך); זה לוותר – על האנושיות שלנו.
בואו לא נוותר, נאחז בזיכרונות היקרים – בעבר המושלם ובעבר הכואב כאחד – כדי לברוא, מתוך אומץ וסקרנות, עתיד טוב יותר, מלא אהבה.
תגובות