למה נוכל לקוות?
“אנחנו,” [קפקא] אמר, “מחשבות ניהיליסטיות, מחשבות אובדניות העולות בראשו של אלוהים.” הדבר הזכיר לי את תפיסת העולם של הגנוסטיקנים: האל הוא דמיורגוס רע; העולם משקף את נפילתו אל החטא. “אוי לא,” הוא אמר, “העולם שלנו הוא סתם מצב רוח רע של אלוהים, יום רע.” — “אז מחוץ להתגלמות העולם הזה, שאנחנו מכירים, האם יהיה עולם שמכיר תקווה?” — הוא חייך: “אוי, תקווה די והותר, תקווה אינסופית — רק לא בשבילנו.” — מקס ברוד, “המשורר פרנץ קפקא,” Die Neue Rundschau , 1921
כשמביטים בציור או בתצלום שבו השמש נושקת לאופק, לא תמיד קל לדעת: דמדומים או שחר? לפעמים קשה להבחין גם בחיים עצמם. ברגעים כאלה של אי-ודאות, במקום להסיק מן השקיעה או הזריחה לאן פנינו, אנחנו מחפשים מצפן שיכוון אותנו — שיעזור לתפוס את השמש, ואת כוונותיה של הארץ.
כך אני מרגיש עכשיו, בחג הפסח — חוגג את השחרור מעבדות ומכייל את המצפן הרגשי והמוסרי שלי — בישראל, שבה אור החירויות מהבהב בין שמיים לארץ, והדמוקרטיה השברירית תלויה בין מוות ללידה מחדש.
במצב רוח מעט חלומי נזכרתי ברגע מן הזמן האחרון שבו התרבות הפופולרית פגעה קרוב לבית: סדרה בנטפליקס, שחשבתי שפשוט כיף לצפות בה, הפכה בסצנה אחת לאישית. אולי אישית מדי.
אבל גם עבור סנדמן, אורג החלומות, האם יש חלומות שקשה מדי להעז לחלום? למה עלינו לקוות, כמה, ומתי עלינו להפסיק לקוות? מתי עלינו לוותר על מאבקים, על אנשים, על העם שלנו? מה הורג את התקווה? מה משאיר אותה בחיים?
משוואת התקווה נראית פשוטה למדי: תקווה = שאיפה + טוב + אי-ודאות + מסוגלות. אנחנו מקווים כשאנחנו שואפים לטוב שאינו ודאי, ושאנחנו מאמינים שיש ביכולתנו לעזור להשיגו. אבל כמעט לעולם איננו שוקלים את כל אלה לפני שאנחנו אומרים ״מקווה״; לרוב אנחנו פשוט זורקים את המילה לתוך הערה אגבית. ״אני מקווה להצליח בבחינה״. נו, ברור! אנחנו כמעט אף פעם לא מקווים להיכשל — אלא אם הכישלון נראה לנו טוב.
התקווה היא אפוא רגש קצת בנאלי, נפוץ כל כך שהוא כמעט שקוף. זה ניכר בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, וגם בפוליטיקה. הוגים נודעים העמידו את התקווה כאבן יסוד בחיי האדם, אבל הזכירו זאת רק כבדרך אגב. תומס הובס, למשל, כמעט שאינו דן בתקווה בפסיכולוגיה הפוליטית שלו. כשהוא כבר עושה זאת, זהו ״שוויון התקווה״ במצב הטבע, שאמור לדחוף אנשים לבקש את חסותו של הלווייתן האדיר. גם שפינוזה מעניק לתקווה תשומת לב מועטה בלבד, אך טוען שיחד עם הפחד היא הבסיס לכוח הפוליטי, והסיבה לכך שאנשים מקיימים את האמנה החברתית.
עמנואל קאנט התייחס לתקווה ברצינות רבה יותר. ב״ביקורת התבונה הטהורה״, ״מה אוכל לדעת?״ ו״מה עליי לעשות?״ הן שתי שאלותיו המפורסמות, עמודי התווך של הפילוסופיה — ה״יש״ וה״ראוי״. אבל לצד הצמד הנודע הזה קאנט מפתיע אותנו בשאלת יסוד שלישית: ״למה מותר לי לקוות?״
וכאן זה נעשה מעניין, כי — באופן לא אופייני לקאנט — הרגש נכנס לתמונה. ואלוהים איתו. בעיני קאנט, אחד הדברים הטובים ביותר שאפשר לקוות להם הוא אושר אישי. כמבשרו של צ׳ידי מ״המקום הטוב״, שתמיד מחפש את הטוב המוסרי (אם כי אולי לא דווקא בשעת שקיעה), קאנט לא רק רוצה להיות מאושר — הוא רוצה להיות מאושר מפני שהוא טוב! אבל מי יכול להבטיח לנו שאנשים טובים יהיו מאושרים, ושמן הסתם הרעים יהיו אומללים? שום אדם, מבין קאנט, ומזמן לעזרה את ״התבונה העליונה״, כלומר את אלוהים: שיעזור לנו לקוות להתקדמות מוסרית, אישית וכלל-אנושית, שתוביל לאושר.
קאנט נכשל. הוא שאל ״למה מותר לי לקוות?״, אבל למעשה השיב על שאלה אחרת: ״בלי מה איני יכול לקוות?״ אלא שאלוהים הוא לכל היותר תנאי הכרחי לתקוות האדם לאושר ולטוב — לעולם לא תנאי מספיק. גם בחסות האל, אנשים טובים סופגים לא פעם את המקל, וממתינים לגזר שלהם בשמיים.
אולי קאנט נכשל מפני שלא קיווה מספיק. סרן קירקגור, לעומתו, לא נזקק לתבונה כדי להעניק לאלוהים את מרכז הבמה בתיאטרון התקווה שלו. בעיני האקזיסטנציאליסט הדני, תקוות ארציות וטבעיות נועדו לאכזב. ובכל זאת יש להן תפקיד נעלה: לסלול את הדרך לתקווה הנצחית, שהיא ״כנגד התקווה, כי על פי התקווה הטבעית בלבד כבר אין עוד תקווה; לפיכך תקווה זו היא כנגד התקווה״.
עד כמה אפשר ״לקוות כנגד התקווה״, כנגד כל סיכוי אפשרי? קירקגור רצה ללכת עד הקצה: עד אב המקריב את בנו האהוב, באמונה שאיכשהו אלוהיו האהוב יציל את המצב. על ״קפיצת האמונה״ המופלאה הזאת הוא העניק לאברהם הנאמן את התואר אביר האמונה. אבל בדרך, בלי להבחין בכך, קירקגור ניסה לגאול דווקא את אלוהים — ממילותיו וממעשיו האכזריים שלו עצמו.
התקווה של קירקגור הייתה למעשה ההפך ממה שביקש. במקום שתקווה אלוהית תגבר על התקווה האנושית, דווקא התקווה הארצית — שלו עצמו — היא שזיכתה את האלוהי. אבל אם בני אדם חזקים עד כדי כך שהם יכולים לזכות את אלוהים, למה הם זקוקים מלכתחילה לדמיורגוס הזה? הם יכולים באותה מידה להיפטר ממנו, ולהסתדר בלעדיו. מה נשאר?
הבנה: ״לקוות כנגד התקווה״ הוא מבוי סתום. מה הורג את התקווה? ובכן, התקווה עצמה. ליתר דיוק, תקווה עקרה. תקווה ״יכולה לשרוד את האנטי-חיים… את החושך שבקץ הכול״ רק כשהיא אינה לבד. אחרת היא אינה אלא משאלת לב, תשוקה שלא נענתה, כפסע מייאוש — או גרוע מכך, מחורבן.
בענייני אנוש, ״אני התקווה״ לעולם אינו מספיק; רק ״אנחנו התקווה״ פותח דרך לחלומות שאפשר להגשים. התקווה דורשת שותפות, ובלעדיה אכן ״אין תקווה בשבילנו״. איתה, כשאנחנו עוזרים זה לזה לקוות — לעיתים קרובות לדברים שונים — הכול אפשרי, ו״החושך שבקץ״ עשוי להפוך להתחלה מוארת. למה אני יכול לקוות? לנו. למה אנחנו יכולים לקוות? להכול.
תגובות