מה הופך אותנו לבני אדם?
הומו ספיינס, המין החכם, נושא בקללת חוכמתו גם הזדמנות: להרהר ולהעלות השערות. בואו לעקוב אחרי שישה מבני המשפחה החכמה, המתווכחים על תכליתם ומעניקים משמעות לקיומם.
הפוסט הזה קושר בין נושאי הקורס ״האודיסאה האנושית אל האקזיסטנציאליזם הפוליטי״ (HOPE) של ד״ר אבולוף, הבוחן את האקזיסטנציאליזם דרך היבטים שונים של המצב האנושי. ממוסר למוות, מחופש לניכור ומדת לאהבה — השיחה שהחלה בקורס ממשיכה כאן.
ששת הסטודנטים הכותבים בחרו להשתמש בפורמט מגדל־הזן כדי לספר את הדיון, משום שהוא איפשר להם לקיים דיאלוג פתוח ולהגיב זה לרעיונותיו של זה לפי סדר עוקב. התוצאה מציגה את הייחוד היפה של התודעה החכמה, ומוכיחה שוב את המורכבות ואת המגוון שבהרהור על מהות האנושות.
אבן מס׳ 1 (חנה):
מה הופך אותנו לבני אדם? מאז שנעשינו מודעים לעצמנו, אנחנו מהרהרים בשאלה הזאת וחוקרים אותה כהכרח הישרדותי.
אז מה הופך אותנו לבני אדם?
האם אפשר להשיב על השאלה הזאת? האם אנחנו יכולים להבין בני אדם במלואם? מהו הקשר שלנו עם בעלי חיים אחרים? מדוע אנחנו חושבים על עצמנו כמין הנעלה? כיצד הדימוי העצמי שלנו עיצב את האופן שבו אנחנו מדמיינים את המין האנושי? מדוע איננו רואים את עצמנו כבעלי חיים אחרים? כיצד התפתחנו והפכנו למי שאנחנו היום? ולבסוף, למה בכלל לטרוח לשאול למה?
ראשית, נתחיל בשאלה פשוטה יותר: מהו אדם? לפי מילון אוקספורד, אדם מוגדר כ״יצור אנושי, במיוחד אדם כפי שהוא מובחן מבעל חיים או מחייזר״, וכן כ״נוגע לטבע האנושי או אופייני לו; אוהד; אנושי״ (Human).
ההגדרה משתמשת במילה עצמה כדי להגדיר אותה, ומרמזת שאין הגדרה קונקרטית למושג בני האדם. בני אדם הם יצורים מורכבים, ויש נקודות מבט רבות ושונות שאי אפשר לצמצם להגדרה אחת המקיפה הכול. יש הגדרה ביולוגית, הגדרה חברתית־פוליטית, הגדרה רוחנית ועוד רבות אחרות, שכל אחת מהן מסבירה היבט בטבע האנושי. לכן חשוב להכיר בכך שההגדרה אינה מקיפה את מלוא העומק והמורכבות של המשמעות של להיות אדם, ואין לפרש אותה כהגדרה המוחלטת.
ההבנה שההגדרה אינה מוחלטת אלא נזילה יכולה לסייע לנו להבין מה פירוש להיות אדם. אנחנו יכולים להבין שאיננו יצורים שדפוסי החשיבה והקיום שלהם קבועים מראש. מכיוון שיש לנו רצון חופשי, אנחנו הוגים מודעים ויכולים לשאול למה. מאחר שאנחנו מודעים, אנחנו יכולים להטיל ספק ולמצוא משמעות בתוכנו ובעולם שסביבנו.
אבן מס׳ 2 (גבי):
אם כן, האם הרצון החופשי והמודעות שלנו, המאפשרים לנו לקבל החלטות, הם שהופכים אותנו לנעלים על פני כל בעלי החיים האחרים? אבל האם אנחנו באמת בעלי החיים היחידים שיכולים לקבל החלטות כאלה? מחקרים שביצעו ניסויים, כמו מבחן המראה, נערכו על פרימטים רבים. התוצאות מראות כי ״יש ראיות לכך שבני אדם, שימפנזים מצויים, בונובו ואורנגאוטנים עוברים את המבחן בעקביות״, בעוד שיש ״ראיות חזקות לכך שמגוון רחב של פרימטים אחרים נכשלים בו בעקביות״ (Allen et al.). הדבר, לצד ראיות אחרות, מצביע על כך שגם לפרימטים אחרים יש מידה מסוימת של מודעות עצמית ותודעה.
ייתכן שבני אדם מגיעים לרמת תודעה גבוהה יותר, ולכן מסוגלים להרהר בשאלות מורכבות על החיים עצמם. עם זאת, עלינו לשקול את האפשרות שהדת היא שגורמת לנו, בני האדם, להרגיש נעלים. דתות רבות טוענות שהאל שלהן ברא את האדם. נכון לשנת 2015, הנצרות עדיין הייתה הדת הגדולה בעולם, ו־31% מתוך 7.3 מיליארד בני אדם השתייכו לאחד מזרמיה (Hackett et al.).
בתנ״ך נאמר: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ״ (בראשית א:כז; ב:ז), ולכן רבים מפרשים זאת כ״שיא יצירתו״ (״Our Relationship With God״). עם כל כך הרבה אנשים המשתייכים לדת הזאת, אין פלא שרבים רואים את עצמם נעלים; הרי זה ממש מה שהתנ״ך ותלמידיו מלמדים. אבל האם דבר שהוא, ככל הנראה, יציר מחשבותינו וחוסר הביטחון שלנו הוא הסיבה היחידה לכך שאנחנו מחשיבים את עצמנו לנעלים?
אבן מס׳ 3 (אוליביה):
זו מסורת רבת־שנים הן בפילוסופיות המערביות והן בפילוסופיות המזרחיות: בני אדם נעלים יותר, ומשתייכים לסדר גבוה יותר של יצורים חיים מבעלי חיים ומצמחים. אריסטו סבר כי ״לאחר לידתם של בעלי החיים, הצמחים קיימים למענם, ובעלי החיים האחרים קיימים למען האדם״ (Politics, פרק 8). יש טיעונים רבים ושונים לעליונות האדם: ההשקפה היהודית־נוצרית, שהוזכרה לעיל, ולפיה אלוהים ברא אותנו בצלמו; ההשקפה האנתרופוצנטרית היוונית, שלפיה בני האדם נעלים יותר משום שהם יצורים תבוניים; וההשקפה הקרטזיאנית, שלפיה מאחר שלבני האדם יש נשמות, ערכם רב יותר. בעיני אנשים רבים, זה נראה מובן מאליו שחיי אדם יקרים יותר מחייו של בעל חיים או צמח. רעיון העליונות שלנו טבוע בתרבות שלנו עמוק כל כך, עד שקשה לחשוב עליו באופן ביקורתי ולשאול אם אנחנו באמת נעלים. אבל מה פירוש הדבר להיות נעלה? האם מדובר בערך מהותי? האם יש דרגות שונות של ערך מהותי? האם ערכנו נובע מכך שאנחנו תופסים את עצמנו כבעלי ערך, או שהוא בלתי תלוי בכך?
אבן מס׳ 4 (נאדר):
איך אנחנו מגדירים אם לדבר־מה יש ערך מהותי? לצורך הטיעון הזה אשתמש ב״ערך פנימי״ כמילה נרדפת ל״ערך מהותי״. לאחר בחינת כמה נקודות מבט פילוסופיות, נראה שיש כמה דעות שונות על האופן שבו אפשר להעריך ערך פנימי, ועל השאלה אם ערך פנימי הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי.
״הערך הפנימי של דבר־מה הוא, כך אומרים, הערך שיש לדבר “כשלעצמו”, או “לשמו”״ (Zimmerman et al.). בדיסרטציה מאוניברסיטת קולומביה נטען שערך פנימי נובע מן היכולת להשיג את מה שאריסטו מכנה תכליות סופיות (Libraries). ״תכלית היא דבר שאנחנו שואפים לחולל באמצעות פעולותינו, בין שמדובר במוצר ובין שמדובר בפעילות״ (Libraries).
למשל, אדם ירים עיפרון מתוך כוונה לכתוב טיעון. הוא יכתוב טיעון מתוך כוונה לכתוב פילוסופיה ראויה, והוא יכתוב פילוסופיה ראויה לשמה. בדוגמה הזאת, הפילוסופיה היא התכלית הסופית, והפעולה של הרמת העיפרון ושל כתיבת הטיעון — התכליות המקומיות — מקבלת כיוון ותכלית רציונליים מן התכלית הסופית שלה. בטיעון הזה, התכליות המקומיות הן מה שהתכלית הסופית, שיש לה ערך פנימי, מעניקה לו ערך חיצוני (Libraries).
תומס הובס סבר שהערך הפנימי של דבר נגזר מן התשוקה או הסלידה שאדם חש כלפיו (Zimmerman et al.). התפיסה הזאת עשויה להתאים לאופן שבו הכלכלה מעריכה חיי אדם. קיפ ויסקוזי, כלכלן באוניברסיטת ונדרבילט, מסביר את מה שמכונה בכלכלה הערך הסטטיסטי של חיי אדם. נניח שאומרים לעובדים שאחד מכל 25,000 מהם ימות בתוך שנה, וכולם מסכימים לתוספת שכר של 400 דולר כפיצוי על הסיכון. במקרה כזה ערכם של חיים סטטיסטיים יהיה 25,000 כפול 400 דולר, כלומר 10 מיליון דולר. הפילוסוף דייוויד יום סבר שייחוס ערך כרוך בהשלכת רגשותינו על הדבר שאנו מייחסים לו ערך (Gonzalez).
לפי תפיסה תוצאתנית בסיסית, השאלה אם פעולה נכונה או פסולה מוסרית תלויה בשאלה אם הערך הפנימי של תוצאותיה טוב מזה של תוצאות כל פעולה אחרת שאפשר לבצע באותו מצב (Zimmerman et al.).
לאחר בחינת כמה נקודות מבט פילוסופיות על ערך פנימי, נראה שיש נושא משותף: ערך פנימי הוא דבר שבני אדם מייחסים. יהיו אלה מוסר, ניתוח סיכונים או דת, נראה שכל אחד מהתיאורים האלה של ערך פנימי נובע לפחות מאידיאל או ממושג אנושי אחד, כמו עונג, מוסר או טוב. הדבר גורם לי לשאול אם הבנתנו את הערך הפנימי של בני אדם היא אובייקטיבית או סובייקטיבית, ואם בכלל יכול להיות ערך פנימי אובייקטיבי מחוץ לגבולותיהם של מושגים או אידיאלים אנושיים?
אבן מס׳ 5 (שי):
האם ערך פנימי מאפשר להאניש את המוות ולהפוך אותו לדמוני? כיצד אפשר להפריד בין המקרים, ואולי אפילו להצדיק עד הקצה, רצח במקרים מסוימים ולהתאבל עליו במקרים אחרים? אילו לא הרגנו את החייל, האם אי־פעם היינו נעשים חופשיים? כשברך על צווארה של אומה, שחררנו את היהודים, שחררנו את העבדים וסיימנו את מלחמות העולם. מי קובע את גבולות הכבוד ואת גבולות חוסר המוסריות כאשר מהרהרים בחמקמקותם המקודשת של החיים?
״כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶךָ… לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם־אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם״ (דברים כ׳, א׳–ד׳)
קיומה של מלחמת קודש בתרבויות עתיקות וחדשות הגדיר זה מכבר את היותנו עם. בתוך האידיאולוגיה ההיסטורית־דתית שלפיה הכוח קובע את הצדק, היכן ינוחו המתים? האם מותם היה פשוט קורבן למען האומות, או צו מלכותי שלא הובן כהלכה?
כשנדרשים להבחין בין טוב לרע, הריגתו של הח׳ליף השלישי באסלאם, עות׳מאן, מדגימה אף היא את תפקידו של הכוח בפענוח פעולה מוסרית. בעיני מי שהתנגדו ללגיטימיות שלטונו של עות׳מאן, הרצח היה מוצדק, ובכל זאת אנחנו ממשיכים להתווכח על הדילמה הזאת.
״באיזו זכות פעלו הרוצחים?… לא על זכויותיהם היחסיות של שליטים ונתינים, אלא על מעמדו המוסרי של עות׳מאן עצמו: אם עות׳מאן היה אימאם שהלך בדרך הישר, המורדים טעו כשהרגו אותו; אבל אם הוא איבד את מעמדו כאימאם בשל “חידושיו”, כפי שכונו בדרך כלל מעשיו הרעים, אזי המורדים היו רשאים, ואף מחויבים, לסלקו בכוח, מאחר שסירב להתפטר״ (Crone, 17–18).
הדברים שלעיל מנסים לעשות פילוסופיה, ומבטאים דוגמה אחת לתקווה שלנו להציב פעולה אנושית בגבולות הפוליטיקה. כדי להצדיק הרג או להתנגד לו, צריך להגדיר את פסגת הכוח ולהציב מעליה את הצדק. אם הכוח הוא ששופט למוות, שללו ממני כוח, כי האל הכול-יכול הפקיד בי את היכולת לבחור.
אבן מס׳ 6 (ג׳ייק):
אם הבחירה הזאת להעדיף חיים או מוות היא אלוהית, למה אנחנו טורחים לעסוק במוסר? נדמה שבני אדם מטילים את רעיון המוסר לא רק על עצמנו וזה על זה, אלא גם על האלים שלנו. האם אלוהים יכול להיות רע? האם אלוהים יכול להיות טוב? או שמא בני אדם פשוט אינם מסוגלים לתפוס שהאלוהות אדישה למוסר? אפשר לטעון שהמוסר הוא שהופך אותנו לבני אדם, ושעל המוסר להנחות את חיי האדם. כשאנחנו מבקשים להיות מונחים הן בידי האלים והן בידי הפוליטיקה, האם איננו מכניסים את עצמנו מעצם כך לפרדוקס אכזרי? האם האבולוציה המוסרית־פוליטית של האנושות תוכל אי־פעם להגיע אל החזון שאנו חושבים שאלוהים מייעד לנו?
אולי צריך לטעון שאין אלוהים. אם אין אלוהים, אולי נראה שהמוסר משמש לנו המדריך היחיד אל העתיד; שההחלטה הזאת בין טוב לרע תגנה את הפוליטיקה המושחתת של ההיסטוריה האנושית. אם נגדיר את הפוליטיקה כמאבק על כוח, אז מהו המוסר? המאבק לקבלת ההחלטות הנכונות? נראה שאי אפשר להשוות בין כוח למוסר; נדמה לי שהם סותרים זה את זה מטבעם. לכן השימוש בכוח עלול להיות הפרה של קוד מוסרי. אבל עכשיו זה כבר נשמע כמו טיעון פציפיסטי. במקום זאת, אטען, לצד שי, שנדמה כי לא יכולנו להגיע לרמות כאלה של חירות בלי להיות מוכנים להרוג, למות ולעצב מחדש את תפיסת המוסר שלנו. האם אלוהים הוא מושיענו בשעה שאנחנו שוברים ומעצבים מחדש את הקודים המוסריים שלנו?
שוודר ושותפיו לכתיבה פרסמו מחקר בדרום־מזרח אסיה, ובו ביקשו לפתח את הנושאים המשותפים של ״שלושת הגדולים״ הנוגעים להשקפות המוסריות ולהתנהגות המוסרית של האוכלוסיות. בכיתה דנו בכל אחד מהנושאים האלה וברבים מן הרעיונות שהם כוללים. לדוגמה: אוטונומיה כיכולת שלנו לבחור. הם כותבים: ״אתיקת האוטונומיה עוסקת בפגיעה, בזכויות ובצדק. אתיקת הקהילה עוסקת בחובה, בהיררכיה, בתלות ההדדית ובנשמות. אתיקת האלוהות עוסקת בסדר המקודש, בסדר הטבעי, בקדושה, בחטא ובטומאה״ (Schweder et al. 138). בעיני, הנקודה המעניינת ביותר שלהם הייתה שהאלוהות נועדה לשמר את מרכיביה האחרים של האתיקה — האוטונומיה והקהילה. יתר על כן, האלוהות אמורה לשמר את העולם שסביבנו, כמו את הסביבה. מתי התנתקו המבנים הפוליטיים שלנו מן האתיקות האלה?
בני אדם, מתוך ההכרה בכך שהמוות קרב, רשאים לבחור לחיות ולהיאבק על הישרדותם. אפשר לטעון שלכל בעלי החיים, ובכללם בני האדם, יש תשוקה טבעית לשרוד. האם היכולת לבחור בין חיים למוות יכולה להיכלל במוסר? הפרדוקס רק מתעצם כשאנחנו מביאים בחשבון את המציאות שמאחורי הבחירות שלנו. כמובן, כפי שדנו, לבני אדם יש היכולת לבחור בחיים או במוות; אפשר לטעון שאפילו ברגעים חסרי המחשבה ביותר אנחנו מקבלים את ההחלטה להמשיך ולהישאר בחיים. אם כן, מתי המאבק שלנו לשרוד, או הנכונות שלנו להרוג או להיהרג, נעשים רעים?
אבן מס׳ 7 (שי):
אם הרוע הוא היעדרו של הטוב, הרי שעלינו להטיל סנקציות על המוסר. בראשיתו של טוב הלב הולדנו את האימה. האם הפיצול הדיכוטומי הזה קיים בקוסמוס? האם מעשינו קוטבו, הועלו לדרגת אידיאל, זכו לביקורת וקיבלו ממשות — הכול במסגרת האלים? האם אנחנו בסך הכול בובות־מריונטה זעירות, המסתתרות בצלליתו של המפעיל שלנו? ואם כן, בידי מי אתם בוחרים להפקיד את הרקדת חוטי נשמתנו; האם תיכנעו לתנועות, או תמשלו בגורל?
״מפני שאלוהים הוא אלוהי האהבה, אלוהים רוצה שהברואים יעבדו אותו מתוך אהבה, והם יכולים לעשות זאת רק אם הם חופשיים באמת״ (Rice, 82).
העיסוק המחקרי ב״בעיית הרוע״ מבקש להגדיר את תפקיד האל בסבל. בין ההצדקה של הקיום הקוסמי להפרכתו, ההצעה שלי היא לדון ברוע שעל פני האדמה באמצעות מושג הרצון החופשי. אם ניתנה לנו האפשרות לבחור באהבה על פני החיים, נכיר את חירותנו. ובכל זאת אנחנו כבולים בגבולות הקיום האנושי, ולכן מכירים גם סבל.
האם נשמותינו מיטלטלות בסערה לצד גופינו, כשהם נזרקים באשדות החיים הגועשים, או שהן רק עדות למחזה? האם אפשר לזמזם מנגינות קודש בעודנו כלואים בגופנו הגשמי, נאלצים להרהר במאבק הבלתי ניתן להכחשה לשגשג ולשרוד על פני האדמה — וגם להיאבק בו? או שמא אנחנו ישויות נפרדות, שהתמזגו לאחת: הנשמה והגוף? ואולי דווקא מה שמעגן אותנו כאן, על פני האדמה, הוא שמשעבד אותנו לכאב הסבל? הבית, המשפחה, הדברים החומריים.
התשובה טמונה במאבק הכוחות בין האומות, שבו המעמד החברתי־כלכלי, היחסים הגלובליים, הפערים בין אומות, האמון במדיניות הממשלה ועוד הרבה, הרבה יותר — כולם דוחפים את הרוע לפעולה. תיאוריית המתח של הסוציולוגיה מבקשת להבין את הפשיעה דרך מתח קולקטיבי וחברתי. המתח הזה מנדה יחידים ויוצר תסכול, הדוחף אנשים להתנהגות עבריינית. הסטייה נולדת מן הפער בין יכולתו של אדם להשיג את מטרותיו לבין האמצעים העומדים לרשותו (Agnew 131–153). אם התנאים החברתיים שלנו מאשררים את סבלנו, הרי שתגובה אנושית נראית מוצדקת. תגובות אנושיות כאלה נותנות דין וחשבון רק לנו, משום שמושג הרצון החופשי מעניק לנו את הבחירה הזאת. אם כך הדבר, מדוע אנחנו בוחרים לערב את אלוהים בסבל, אם הסבל אינו אלא תיאוריה של בני האדם?
אבן מס׳ 8 (נאדר):
התנ״ך אומר שהסבל נתפס כדרך לפתח את אופיים של בני האדם, ובתורו לקרב אותם לאלוהים. הסבל שאדם עובר נועד לאפשר לו לחוות שינויים משני־חיים בתוך עצמו (Gaultiere).
אם כך, מדוע סבל גדול כל כך פוגע במעמדות חברתיים־כלכליים שלמים? במקרים של אי־שוויון חברתי קיצוני, מדוע הסבל פוגע רק בחסרי הכוח? אפשר לטעון שהסבל שלהם הוא אות מאלוהים למרוד, או לשנות בדרך אחרת את נסיבות חייהם. אבל מדוע, אם כן, המדכאים אינם חווים סבל — לפחות כל עוד הם מחזיקים בשלטון? האם אין בהם שום דבר שעליהם לשנות בזמן שהם מדכאים אחרים באופן פעיל? ואם לא, האם אלוהים מאשר בכך את המדכא?
אפשר להציע ששילובו של אלוהים בתוך הסבל עוזר לאנשים למצוא בו תכלית. כאשר קושרים את הסבל לסדר אלוהי, קל יותר להעניק לו היגיון ותכלית ברורים. במקרים מסוימים, התכלית הזאת עשויה להניע אנשים למצוא דרך להיחלץ מן הסבל. נוסף על כך, כשמתמודדים עם סבל אישי עצום, קל יותר לשאת אותו מבחינה נפשית כשנותנים אמון בכוח עליון. אמונה זו מאפשרת לפרוק את המתח שהסבל יוצר, למצוא בו משמעות ולא להרגיש לבד כל כך במאבקים. האמונה הזאת יכולה למנוע מאיתנו להילכד תחת עומס הנסיבות, ולשאת אותנו דרך הזמנים האפלים יותר.
אבן מס׳ 9 (גבי):
אבל גם בזמנים אפלים יותר, לעיתים קרובות האמונה עצמה אינה מספיקה. בתקופות קשות בחייהם, אנשים פונים לא פעם להתבוננות עצמית. חלק חשוב מן החיים הוא התבוננות במעשינו שלנו, וגם במעשיהם של אחרים. המחשבה הראשונה של רבים בכל הנוגע להתבוננות בחיים היא ״משבר אמצע החיים״ הגדול, שבדרך כלל מופיע אצל מבוגרים בסביבות גיל חמישים, ולרוב מוביל לרכישות אימפולסיביות של מוצרים יקרים כמו מכוניות, סירות, בתים ועוד. הסבר נפוץ לרכישות האלה הוא שאנשים הגיעו למסקנה שלא ״חיו״ את חייהם במלואם למען עצמם, ולכן, בקניית מכונית ספורטיבית או סירה עם מנוע רועם, הם נוטלים סיכונים ושבים ״לחיות״.
עם זאת, לא זו ההתבוננות החשובה באמת. התבוננויות קטנות יותר, כמו הרהור שקט באירועי היום לפני השינה, נעשות למעשה לעיתים קרובות למדי אצל אנשים רבים. כך או כך, בדרך כלל הם עדיין מסוגלים פשוט להירדם כשנמאס להם לחשוב על מה שהם חושבים עליו. נדרשים תרגול ומיומנות כדי להגיע לרמת התבוננות שבה אפשר לשקול מחשבות מפחידות לעיתים, ולהעניק להן הסבר הגיוני, לאחר תקופה ארוכה ומעמיקה של מחשבה.
עם זאת, אנשים רבים פשוט אינם ניחנים בכוח הרצון להיות לבד עם מחשבותיהם שלהם, ולמען האמת, ייתכן שלא יהיו מסוגלים לכך לעולם. המאמר ״רק לחשוב: האתגרים של התודעה המנותקת״ טוען כי באחד־עשר מחקרים, המשתתפים ״בדרך כלל לא נהנו לבלות שש עד חמש־עשרה דקות בחדר לבדם, כשאין להם מה לעשות מלבד לחשוב; הם נהנו הרבה יותר מפעילויות חיצוניות שגרתיות, ורבים מהם העדיפו להעניק לעצמם מכת חשמל במקום להישאר לבד עם מחשבותיהם״ (Wilson et al.).
אבל למה? האירוניה היא שאם היכולת לחשוב ולהרהר בסוגיות מורכבות, וכן החירות לבחור, הן מתנתו של אלוהים לאדם — מדוע כל כך הרבה אנשים נוטרים שנאה רבה כל כך למחשבה, עד כדי פגיעה עצמית? לכאורה, עבור אנשים רבים המטרה העיקרית היא למצוא משמעות בחיים, בין אם זה אושר, אהבה או הצלחה. אבל האם אי־פעם אפשר להשיג את המטרות האלה אם אנשים מסרבים אפילו לחשוב על חייהם שלהם ועל מה שעליהם לשנות או לעשות כדי להגיע אליהן?
אבן מס׳ 10 (חנה):
אפשר להבין חשיבה והתבוננות גם כעול וגם כדבר שמעניק חירות ומשמעות. בעוד המחשבות דוהרות ללא הרף — ממחשבות חרדתיות שנמנעו מהן כל היום, או אולי ממחשבות עמומות ומשעממות — אנשים רבים אינם חשים בנוח בתוך הראש שלהם, פשוט להקשיב למחשבותיהם.
מתוך התבוננות אישית, הבחנתי שאנשים אינם אוהבים להישאר לבד עם מחשבותיהם מפני שאינם יודעים כיצד לעשות זאת. לא מלמדים אנשים לחשוב חשיבה ביקורתית או לחשוב בכוחות עצמם. בחיי היומיום בארצות הברית אנשים ניזונים ממידע דרך הרשתות החברתיות ומוסחים על ידיהן, ובה בעת מושפעים מהן באופן לא מודע (או: עוברים מניפולציה). בלי להיות מודעים לכך, אנשים מועדים לציית לפקודות, ולפני שהם מבינים מה קרה הם כבר איבדו את זהותם, מפני שלא באמת הקשיבו לעצמם. משום שהם שטופי מוח, הם אינם מסוגלים להבין שהחשיבה שלהם — או היעדרה — היא שהופכת את חייהם לפחות משמעותיים, והיא שמובילה אותם למשבר הקיומי שלהם. המשבר מתעורר כשמישהו סוף סוף מעיר את עצמו מן החלום המעורפל שהיה המציאות שלו — להמשיך לפעול על אוטומט, בלי מודעות. אולי שילוב של קשיבות בחיי היומיום יוכל לעזור להימנע מן הרכישה היקרה של BMW i8 חדשה.
בניסוי שהוזכר לעיל הודגם עד כמה החשיבה היא עול עבור רבים. התוצאות הראו שגברים בחרו לחשמל את עצמם בשני שלישים מן המקרים, לעומת נשים שבחרו לחשמל את עצמן ברבע מן המקרים (Wilson et al.). ההבדל המגדרי הזה מעניין, משום שהוא מאפשר לנו להרהר בסיבות האפשריות לו. אולי מלמדים נשים כיצד לחשוב, או שאולי מקובל יותר מבחינה חברתית שנשים יקשיבו למחשבותיהן. ייתכן שנשים מחוברות יותר לרגשותיהן ולמחשבותיהן, ולכן הן חשות בנוח יותר עם עצמן. אצל גברים, התרבות שלנו מגדירה רגשות כחולשה ומעדיפה כוח גופני; לכן הגיוני שהם יעדיפו מכת חשמל על פני חשיבה והרגשה.
המסקנות האלה עשויות להיות רק חלק קטן מן ההסבר המלא ליחסים המורכבים בין אנשים לבין מחשבותיהם. אם מגדר משפיע על האופן שבו אדם מבין את העולם, כיצד זהויות אחרות מעצבות את נקודת המבט שלנו ואת האופן שבו אנחנו מתקשרים עם העולם שסביבנו? בהתחשב בכך שהחברה והתרבות שלנו משפיעות על מחשבותינו, כיצד נוכל לחמוק מן המניפולציה של התקשורת, כדי שלא נאבד את עצמנו? האם קשיבות תמנע את אובדן העצמי ותעניק לחיים משמעות עמוקה יותר, או שאין תקווה?
אבן מס׳ 11 (אוליביה):
האם באמת אפשר לצפות שהתבוננות עצמית מעמיקה תחלץ אותנו ממערבולת החיים? שיטת ההתבוננות העצמית, מיינדפולנס, הפכה במהירות למנטרה החדשה בתחום בריאות הנפש. ג׳ון קבט־זין, מאבותיה הבולטים של הקשיבות, תיאר אותה כ״דרך להתיידד עם עצמנו ועם חוויותינו״ (Bearance, 2014). הקשיבות קיימת במסורת הבודהיסטית כבר יותר מ־2,500 שנה. הבודהה לימד כי ״מה שאנו מרבים לשהות בו ולהרהר בו נעשה הנטייה של מחשבותינו״. הבודהה עודד את תלמידיו להכיר את רגשותיהם, אמונותיהם, מניעיהם ותגובותיהם, ולראות את השפעותיהם. הוא גם פיתח מתודולוגיה שהופכת חוויה לא מספקת לנתיב שבו אפשר לפתח חוכמה ולהגיע להתעוררות עצמית. אין פלא שנוהגים להשתמש בקשיבות בתקופות משבר. אנשים זקוקים לנוכחות רגועה יותר ולבהירות ממוקדת כדי להתמודד ביעילות עם מצוקה. ענק העסקים ביל ג׳ורג׳ אמר כי ״משבר מספק הזדמנות ייחודית ליצור שינוי עמוק בעצמנו וביחסינו עם אחרים״ (2009, עמ׳ 75). אבל האם קשיבות באמת עוזרת בתקופות משבר? חוקרים מצאו שקשיבות יכולה לתכנת מחדש את המוח כך שיהיה רציונלי יותר ורגשי פחות.
״כאשר ניצבו בפני החלטה, המתרגלים הראו פעילות מוגברת באינסולה האחורית של המוח, אזור שנקשר לקבלת החלטות רציונלית. הדבר אפשר להם לקבל החלטות שהתבססו יותר על עובדות מאשר על רגש״ (Weiss, 2011 כפי שמובא אצל Bearance, 2014)
קשיבות מסייעת לנו להשתמש במוחנו במלואו כדי להפנות תשומת לב למצב בריכוז, בבהירות ובהתמקדות. אז מדוע כולנו איננו מתרגלים קשיבות? האם כולנו לא רוצים שתהיה לנו בהירות ומודעות עצמית? לדברי וורן בניס, מחלוצי חקר המנהיגות, ״לאנשים שנחושים לצעוד בכיוון בעל משמעות יש סיכוי למצוא את דרכם מבעד לערפל המשבר״. מכאן עולה השאלה: האם אנחנו צריכים לחוות מצוקה כדי למצוא משמעות בחיינו ובעצמנו?
אבן מס׳ 12 (ג׳ייק):
מקובלת עליי עמדת אוליביה שקשיבות היא אחד הגורמים החשובים ביותר בקביעת שלוות הנפש. ובכל זאת, נדמה לי שהשלמה עם נפשנו היא פריבילגיה, במיוחד כשמביאים בחשבון את הכאב שבעולם שסביבנו. קשה להתגבר על עול האשמה, אפילו כשאנחנו עצמנו חווים קשיים. למשל, ביום האב, אדם שגדל עם אב מתעלל יחווה כאב ייחודי משלו, ובכל זאת עשוי להרגיש אסיר תודה על כך שזכה להכיר את אביו בכלל. ברור לי שזו אולי דוגמה גסה, אבל זו הדוגמה הראשונה שעלתה בדעתי. אנשים רבים פונים למנגנוני התמודדות שאינם קשיבות, ואולי אינם מסוגלים אפילו לדמיין את עצמם מצליחים להיחלץ. חנה העלתה את השאלה אם הזהויות שלנו מעצבות את השקפת עולמנו. נדמה לי שזו נקודה חזקה, ובקשרה לשאלת הקשיבות נראה שאי־אפשר להתיר אותנו לגמרי מן הזהויות שהתרגלנו אליהן כל כך. כמובן, כל אחד יכול להשתנות. אנחנו יודעים שיש לנו הכוח לבחור.
האם עלינו לנסות להימלט מן התקשורת? או שעלינו לנסות לפרק את ההיסטוריה החברתית־פוליטית הרב־שכבתית שהובילה את התקשורת לצורתה הנוכחית? אם נלמד טוב יותר על זהות ועל קשיבות — כלומר, אם נחבר טוב יותר בין העצמי הגופני שלנו לבין העצמי המודע שלנו, ובכך נחבר את העצמי הזה לעולם — להבנתי, אולי נתקל בחזון חדש של החברה. חברה קשובה, שלא מסתפקת במחשבה על העצמי בלבד, משום שכל אחד מחבריה חש מחובר לאנשים ולסביבה שסביבו. אולי נכון שהחזון הזה יכול להתממש רק באמצעות רוחניות, ואולי כולנו חייבים לחוות משהו שישנה אותנו באמת.
מצוקה עושה זאת: היא משנה אנשים ודוחפת אותם לעמדה שבה עליהם להחליט. אבל קשה לי להאמין שמצוקה היא החוויה היחידה שמטפחת שינוי. במקרים מסוימים היא עשויה לדחוף אנשים להשתנות, אך גם ליצור בהם עוינות כלפי העולם. אפילו אדם קשוב עלול להתייאש, ולפתח טינה כלפי העולם הזה וכלפי ההיסטוריה האכזרית שהוא עשוי להציג. לכן, אולי הגיע הזמן לקבל את המוות וללמד קשיבות חברתית. למרבה הצער, ייתכן שהמוות יצטרך לבוא קודם. קשה לדמיין חברה טובה יותר כל עוד אנחנו עדיין תחת עקבם של מוסדות מוכתמים.
אבן מס׳ 13 (גבי):
אז האם המוות הוא הפתרון? האם עלינו לשקול ברצינות את מותם של חלק מבני האוכלוסייה כדרך לשיפור החברה? במשך עשרות שנים פיתחנו טכנולוגיה מתוך תקווה להציל את האנושות ואת העולם שבו אנו חיים. אבל האם הדבר בכלל אפשרי בקצב ההרס שבו אנו מתקדמים כיום? קצב שככל הנראה עוד יגבר בעשורים הקרובים. מסקנה הגיונית לחלוטין תהיה להרוג מחצית מהאוכלוסייה, כפי שהציע תאנוס ב"הנוקמים: סוף המשחק" (Russo). אולם יש בטיעון הזה פגמים מוסריים ואתיים חמורים מאוד, כפי שהנוקמים עצמם העלו.
כדי לפתוח בדיון האתי, אפשר לשאול: את מי הייתם בוחרים להרוג? האם אלה יהיו הקשישים, משום שהם ממילא ימותו ראשונים? או אולי את בני
גיל העמידה, משום שהם מהווים את החלק הגדול ביותר באוכלוסייה במדינות מתפתחות רבות, ואפילו במדינות מפותחות? איך מחליטים? מכאן אנו מגיעים לטיעונים המוסריים.
לדעתי, רוב האנשים יסכימו שזה פסול מבחינה מוסרית להסתובב ולהרוג המוני בני אדם, גם אילו הדבר נעשה באופן הוגן לחלוטין ובאקראי. הסרט כולו, "הנוקמים: סוף המשחק", עוסק בניסיון לעצור את תאנוס מלנקוש באצבעותיו ולהוציא אל הפועל את התהליך הזה על פני כדור הארץ (Russo). בפשטות, הריגת מחצית מהאוכלוסייה שוללת מבני האדם את חופש הבחירה שלהם — דבר שכפי שנאמר קודם הוא שהופך אותנו לאנושיים במובהק.
אז אם מוות באמצעות הריגה אינו התשובה, האם עלינו להמתין עד שאוכלוסיית בני האדם תגיע למעשה לכושר הנשיאה של כדור הארץ? האם הדבר ייצור חברה טובה יותר? כשיש פחות אנשים, יש פחות קשיים, ולכן יש גם פחות אנשים שמשנים את הלך רוחם ויכולים לתרגל קשיבות בעקבות קושי והתבוננות. אם כך, האם רק מי שזכו לפריבילגיה של זמן ואנרגיה פנויים יכולים לתרגל קשיבות? מי שמתרגלים קשיבות רואים לעיתים קרובות את הבעיות שבעולם ומנסים להציע להן פתרונות והצעות, כמו תרגול קשיבות. אבל לא פעם הבעיות שהם רואים הן הרעב והמאבקים של אחרים. ואם כך, האם אין אירוניה מובנית בלומר לאנשים שפשוט מנסים לשרוד מיום ליום שעליהם ללמוד לתרגל קשיבות בגלל הקשיים שהם עוברים, אף שאין להם לא הזמן ולא האנרגיה לעשות זאת? אם כן, כשאנחנו מתרגלים קשיבות, האם לא כדאי שפשוט נסתגר כל אחד בתוך עצמו? האם לא ראוי שנפסיק להציע לעמיתינו את ה"צריך", ה"לא צריך", ה"ראוי" וה"לא ראוי" כהצעות? או שמא הדבר מוביל לניכור ולהשלכות הנלוות אליו?
אבן מס' 14 (אוליביה):
עמדת גבי מקובלת עליי: אי אפשר לומר לאנשים שעליהם לתרגל קשיבות. בסופו של דבר זו בחירתם, ולרוב זו בחירה שדורשת פריבילגיה. יש שמנסים לתרגל ומגלים שאין בכך שום בהירות או רוגע. אצלי, בכל פעם שניסיתי לתרגל קשיבות, החרדה בסוף התרגול הייתה גדולה מכפי שהייתה בתחילתו. אבל גם אין לי תרגול יומי, ובוודאי שאין לי מומחיות בתחום.
אז אם אין לי תרגול קשיבות יומי — וכמוני, אין לי ספק, לרבים אחרים — האם פירוש הדבר שיש בי פחות רציונליות? האם המודעות העצמית שלי פחותה מזו של אחרים? לא ברור לי אם היכרות אמיתית עם עצמי חומקת ממני. בורות היא ברכה, נכון? לכן לדעתי לא משנה אם מתרגלים קשיבות או לא. מה שכן משנה הוא עד כמה מרגישים מחוברים לאנשים ולסביבה שסביבנו.
כן, כפי שנאמר לעיל, תרגול קשיבות יכול להוביל לבהירות רבה יותר ולמודעות עצמית. אבל לדעתי, הוא עלול להוביל גם לניכור. ג'ייק העלה את הרעיון של חברה קשובה — חברה שבה היחידים מרגישים מחוברים זה לזה ולסביבה שסביבם. להבנתי, דווקא באמצעות חברה קשובה נוכל להגיע לעצמי קשוב. אדם יכול להחזיק בכל הבהירות העצמית שבעולם, אבל מה התועלת בכך אם אינו מרגיש מחובר לסביבה שסביבו? בין שמדובר באלוהים, המשפחה, החברים, השכנים או הטבע, יש משהו עוצמתי מאוד בתחושה שאנו מחוברים למשהו גדול מאיתנו.
אבן מס' 15 (חנה):
אוליביה מעלה נקודה חשובה: קשיבות היא פריבילגיה. היכולת להיות קשובים נובעת מן האפשרות להבין כיצד לתרגל אותה ומן הידע הדרוש לכך. עם זאת, קשיבות היא הדרך הפשוטה ביותר להעניק לעצמכם פריבילגיה שאיש אינו יכול לקחת מכם. באמצעות חינוך והפרכת מיתוסים, קשיבות יכולה להעצים ולהעניק פריבילגיה לכל אדם, ובלבד שיחליט לנסות. הבעיה נעוצה בהבנה המוטעית של קשיבות ומדיטציה, אבל הן יכולות להיות כל דבר שתרצו שיהיו, כל עוד אתם בקשר עם עצמכם. נוסף על כך, הלך הרוח הוא שאומר לכם שאינכם יכולים לעשות זאת. מכיוון שנפוץ שלא להבין כראוי מהן קשיבות ומדיטציה, אנשים מפתחים ציפיות מסוימות — ציפיות שלא יתממשו כשהם מנסים לתרגל. כשאתם מזהים את הלך הרוח שלכם, את הציפיות שלכם ואת הצרכים שלכם, יש לכם היכולת לקחת שליטה על עצמכם.
אף שמקובלת עליי עמדת גבי ואוליביה שאין לכפות קשיבות על אדם, הייתי רוצה לערער על טענתה של אוליביה שלא משנה אם מתרגלים קשיבות. ראשית, נגדיר קשיבות. על פי כתב עת לפסיכולוגיה, "קשיבות מתארת מצב תודעתי שבו אנשים מפנים את תשומת לבם לאירועים ולחוויות המתרחשים בהווה, באופן פתוח וללא שיפוט" (“APA PsycNet.”).
קשיבות (ומדיטציה) עוסקות בפשטות באמונה — באמונה בעצמכם ובהעצמה עצמית באמצעות טיפוח הקבלה העצמית. כשאתם מכירים בכך שיש לכם שליטה על הלך הרוח שלכם ומתרגלים זאת, אתם יכולים להבין את עצמכם טוב יותר, והדבר מעניק לכם תודעה ומודעות עצמית. המחקר מצא שקשיבות יכולה "להפחית תשישות רגשית ולשפר את שביעות הרצון בעבודה" (“APA PsycNet.”). הבהירות והמודעות העצמית חיוניות כדי למצוא משמעות אמיתית וערך עצמי בתוך היקום הזה, גם אם הן גורמות לניכור. ניכור, מעצם הגדרתו, הוא בידוד מקבוצה שאדם אמור להיות חלק ממנה. אם נוותר על החלק השני — "אמור להיות חלק ממנה" — הניכור הוא פשוט בידוד, ובידוד אינו חייב להיות דבר רע (“Alienation:...”). ניכור יכול להוביל אתכם לקשר עמוק הרבה יותר עם העולם ועם הסובבים אתכם, משום שתחושת הבידוד מעניקה לכם זמן להתבונן בעצמכם ולבחון מחדש את אמונותיכם.
נוסף על כך, אפשר לטעון שכל מה שחשוב הוא העצמי הקשוב, לא החברה הקשובה. אין להעניק לערך הניכור של אדם מהחברה שלו חשיבות רבה כל כך, כפי שאנו נוהגים. החברה היא רעיון, מושג מופשט שאיננו יכולים לראות ואפילו לא להבין באמת, ובכל זאת אנו מעמיסים על המילה האחת הזאת לחץ ומשקל כה רבים. אם במקום לחשוב על חברה תחשבו על הקהילה שאתם מרגישים קרובים אליה — בין שזו עיר הולדתכם ובין שזו אפילו רק המשפחה שלכם — תוכלו להבין שאוהבים אתכם, ולכן ייתכן שלא תרגישו לבד בתוך ה"חברה". הדבר חשוב משום שהוא מעגן אתכם במשהו שאתם יכולים לראות ולהרגיש, ולכן גם להבין, במקום להשאיר את הכול בידי רעיון שרירותי שיצרתם בראשכם. כשאתם מעניקים ערך לעצמי קשוב, אתם לוקחים שליטה ואחריות על עצמכם — וזה אחד הדברים המעצימים ביותר שאנו יכולים לעשות כבני אדם.
האם תסכימו שהחברה היא מושג שהמצאנו? האם זה דבר של מה בכך, להעריך את ערכנו העצמי על פי המילה האחת הזאת — ״חברה״? האם אנשים שונים מבינים אחרת מהי חברה, במיוחד כשיש להם זהויות שונות? איך נעצב חברה שמעניקה ערך לעצמי?
אבן מס' 16 (שי):
תיאוריית הפיקוח החברתי, תיאוריית האי־סדר החברתי, תיאוריית האקולוגיה החברתית, תיאוריית הלמידה החברתית, תיאוריית התהליך החברתי, תיאוריית התיוג, תיאוריית המבנה החברתי, חִברוּת, התרועעות בעולם ההופך לאנטי־חברתי יותר ויותר. חוקרים הקדישו חלק ניכר מן האקדמיה לתכלית של בחינת עצם קיומה של החברה, ושל הגורמים המעצבים אותה והגורמים להתיישרות עמה, המשפיעים על ראשיתה. הסוציולוגים, הרוויים בוויכוחים, ביקשו זה זמן רב לקבוע כראוי מה הופך אותנו למי שאנחנו, ובכל זאת הם נותרים חלוקים. המחקר האקדמי היה חדל להתקיים בלי הקיבוץ וההקצאה המתמידים, שאינם נגמרים לעולם, של נורמות, מוסכמות וערכים — כל אותם מושגי חיים שנקבעו עבורנו עוד בטרם התעברנו. לכן עולה השאלה: מי מחזיק בכוח המופלא לכתוב את סיפורינו, לספר את הנרטיבים שלנו ולתרגם את הייחודיות שלנו לשפה יומיומית, עוד לפני שריאותינו לוכדות את הנשימה המתוקה הראשונה של האנושיות?
האם לדימוי העצמי יש ערך בעיצוב חברה? מהו העצמי, ומיהו? האם נוכל להגדיר כראוי מושג שחל על יחיד שהוא ריבוי?
"נזירים, הצורה אינה העצמי. אילו הייתה הצורה העצמי, לא הייתה הצורה הזאת מובילה למצוקה, ואפשר היה לומר על הצורה: 'תהא צורתי כך, אל תהא צורתי כך.' ומאחר שהצורה אינה העצמי, היא מובילה למצוקה, ואיש אינו יכול לומר על הצורה: 'תהא צורתי כך, אל תהא צורתי כך.'... נזירים, מה דעתכם: האם הצורה קבועה או משתנה?" — "משתנה, אדון נכבד." — "והאם מה שאינו קבוע הוא מכאיב או נעים?" — "מכאיב, אדון נכבד." — "והאם ראוי להתייחס למה שמשתנה, למה שמכאיב משום שהוא נתון לשינוי, כך: 'זה שלי, זה אני, זה העצמי שלי'?" — "לא, אדוני הנכבד."
"לכן, נזירים, כל צורה שהיא, בעבר, בעתיד או בהווה; גסה או עדינה; פנימית או חיצונית; נחותה או נעלה; רחוקה או קרובה — יש להתייחס אליה, מתוך הבנה נכונה של טיבה, כך: 'זה אינו שלי, זה אינו אני, זה אינו העצמי שלי.'" (Thera).
הבודהיזם גורס שאין עצמי, משום שאפשר להוכיח שצורה, רגשות, תפיסות, הכרעות ותודעה הם כולם גורמים המצויים מחוץ לעצמי. איננו יכולים להיות בעליהם של דברים שאינם שלנו, ולכן איננו באמת אף אחד מן המושגים שאנו מדמיינים את עצמנו כמותם. שערנו יאפיר, ינבול ויינטוש אותנו; מחשבותינו חולפות וחמקמקות; איברינו נידונו לכשול. מי אנחנו אם לא גופנו ונפשנו? האם אנחנו היבטים של נשמתנו, המופיעים בחשאי על פני הארץ? אם הנשמות שלנו הן שמנחות אותנו, כיצד יכולה החברה להתיישר?
אבן מס' 17 (נאדר):
במחשבה שלי על העצמי ועל תפקידו בחברה, השאלה שעולה בדעתי היא כיצד אפשר להשתמש בעצמי כדי לשפר את החברה. לדעתי, אדם שמימש את עצמו במלואו הוא המועיל ביותר לחברה — אדם בעל בסיס מוסרי איתן, תכלית ברורה, ויכולת להפיץ שמחה או חיוביות לאחרים, לצד תכונות נוספות. לדעתי, אנשים בעלי התכונות האלה מועילים לחברה בכמה דרכים. חיים המתנהלים מתוך האיכויות האלה מציבים אתכם כדוגמה לאחרים, שעשויים להימשך אליהן ולאמץ אותן לעצמם. כך נוצר אפקט אדווה, שבמסגרתו אחרים רבים זוכים בסופו של דבר לתועלת מאופן חייכם. להבנתי, כאשר יש בחברה די אנשים שמימשו את עצמם במלואם, אפקט האדווה שלהם ישפיע בסופו של דבר על החברה כולה. לדעתי, האמונה הזאת מיוצגת היטב בציטוט מפורסם של מריאן ויליאמסון
"כאשר אנו נותנים לאור שלנו לזרוח, אנו מעניקים שלא במודע לאנשים אחרים רשות לעשות אותו דבר. כאשר אנו משתחררים מן הפחד שלנו, עצם נוכחותנו משחררת למעשה גם אחרים" (Gurteen).
העצמי יכול להתייחס גם לזהותו של אדם. לזהויות חברתיות, כמו מוצא אתני, אמונות פוליטיות, גיל או מגדר, הייתה במשך זמן רב השפעה על האופן שבו החברות שלנו מתפקדות. לזהויות האלה יכולה להיות השפעה גדולה על הקלות שבה אנשים מתחברים זה לזה, וגם על הקבוצות שאיתן הם בוחרים לקיים קשר. הזהויות החברתיות האלה עשויות להקל על קבוצות אנשים לעבוד יחד, אך הן עלולות גם לטפח אמונות מוטעות על קבוצות אחרות או ליצור עימותים.
עם זאת, אם אנו מאמצים את התפיסה שהעצמי נפרד מכל הדברים האלה — כלומר שהעצמי, כישות יסוד, נפרד מן התודעה, מן התפיסות ומן ההכרעות שלנו וכן הלאה — במקרה כזה אפשר לטעון שהרשות שאנו נותנים ל"אור" שלנו לזרוח היא ביטוי הנובע למעשה מן הנשמה שבליבה הזאת. פרשנות אחת ל"אור" שאנו מקרינים היא המעשה של מימוש עצמנו במלואנו באמצעות פעולותינו. אפשר לטעון שהכמיהה שלנו לממש את עצמנו במלואנו היא דבר המגיע מן הליבה העמוקה ביותר שלנו. לכן הפעולות הנובעות מכך מגיעות מן הנשמה שלנו. ואם הפעולות האלה מובילות לשינוי בחברה, הרי שליבת הנשמה השפיעה על עיצוב החברה.
אבן 18: (ג'ייק):
הקשר בין העצמי לבין "האחר" נדון זה זמן רב בקרב פילוסופים, פסיכולוגים, סוציולוגים ומדענים כאחד. במקרה הזה, האחר מתייחס לעולם החיצוני — לסביבה ולאנשים שאינם שוכנים בתוך העצמי. מישל פוקו היה חוזר על הטיעון הסוקרטי: כדי לדאוג לעצמך, עליך להכיר תחילה את עצמך. אולם פוקו לוקח את הדברים צעד אחד נוסף. לדאוג לעצמך פירושו לדאוג לאחר — העצמי והאחר אינם הפכים, שכן האחר הוא שעוזר לעצב את העצמי. לכן האדם והסביבה שבה הוא חי משלימים זה את זה; הם מתקיימים כזוג.
הטענה הזאת מזכירה לי את השיחות הקודמות שקיימנו, שבהן דנו ב״שיח פנימי״, במצפון שלנו, כערש אפשרי לאוטונומיה האנושית. בזכות החשיבה הדיאלוגית הזאת, בני אדם מסוגלים לתפוס מידה של חירות שאינה נגישה לבעלי חיים אחרים — אנחנו יכולים לפתח זהויות ייחודיות, יחסים עם האחר, ובה בעת גם לנסח מחשבה רציונלית ורגשית. אז איפה נכנסת האהבה למשוואה הזאת? אם להמשיך את הקו של סוקרטס ופוקו, אטען שהצעד הראשון בדאגה לעצמנו הוא לדאוג לאחר — דבר שאפשר לעשות רק באמצעות שיח פנימי בשפת האהבה. אין לי רצון לגלוש למתקתקות, אבל מכאן נובע שהיחסים המשלימים בין היחיד לעולמו — לאחר — יכולים להחזיק מעמד רק באמצעות קשר אוהב כזה.
מה אפשר לעשות כאשר אדם מסרב לאהבה הזאת, אינו דואג לאחר וחושב רק על עצמו? האם אפשר לומר שאדם כזה אוהב באמת את עצמו? או שמא האדם הזה מתקיים בתוך אשליה — תחושות של שביעות רצון עצמית או אושר המאפילות על עצמי מנוכר ומסוכן? האם האדם הזה שלם? אני נוטה להאמין שאדם כזה שורד ומתפקד כחצי מתוך שלם. האם אי־ידיעה יכולה להיות אושר? האם אפשר להרגיש מאושרים בלי לדאוג לעצמנו? האם העצמי, שאינו דואג לאחר, מתקיים במלוא הפוטנציאל שלו כאדם? האם אדם כזה רע? האם הוא טועה, תועה או פשוט אינו יודע?
תגובות