מהו המעמד השלישי הערבי? לאומיות באביב הערבי

ב־1 ביולי 1798, רגע לפני הנחיתה בחופי אלכסנדריה — מה שמתואר לא פעם כרגע שבו המערב, ולמעשה המודרניות עצמה, נחתו במזרח התיכון — האיר נפוליאון את עיני חייליו: ״העיר הראשונה שנפגוש נבנתה בידי אלכסנדר [הגדול]. בכל צעד נמצא שרידים מפוארים הראויים לעורר בצרפתים שאיפה להשתוות להם״. עד הצהריים נמלט הצבא הממלוכי; הכוח המודרני עשה כרצונו, חרף ניסיונות החיקוי המזרחיים. כעת קרא נפוליאון לאוכלוסייה המקומית להתנער מן השליטים שתפסו את השלטון שלא כדין: ״עם מצרים, אמרו לכם שבאתי להשמיד את דתכם, אך אל תאמינו... באתי להשיב לכם את זכויותיכם״. הוא לא עשה זאת.

זה מאתיים שנה שהמזרח התיכון הערבי נאבק לעמוד באתגר המודרניות, משימה שהוחרפה בשל הפער המתמשך, ואף המחריף, בין עבר מפואר להווה מביש. ננקטו כמובן צעדים. אבל הם נותרו בדיוק כך – אמצעים למטרה, לא מהות השינוי. טכניקות וטכנולוגיות יובאו, כמו גם קליפות של אידאולוגיות. בשיטת "העתק-הדבק" (עם עיצוב מיוחד), אוטוקרטים ערביים רכבו על גל הפוסט־קולוניאליזם, הסוציאליזם והפאן־ערביות, כביכול כדי להשיב לערבים את זכויותיהם. הם לא עשו זאת.

ואז באה המלחמה והכתובת שעל הקיר. עבור רבים, תבוסת 1967 סיפקה את המרשם העתיק: "האסלאם הוא הפתרון" (الإسلام هو الحل).

אבל בכל מקום שנלקחה מנה גדושה, כמו באיראן ובסודאן, בשולי העולם הערבי, החולים רק הלכו והידרדרו. המשטר האיראני המדכא לוקה במשבר חריף של לגיטימיות, וסודאן, המדינה הגדולה באפריקה, עומדת להתפרק בשל הנטיות הג'נוסיידיות של משטרה.

קל לטעות ולראות במזרח התיכון הערבי בן־זמננו את ימי הביניים. מאז 2002, סדרת דוחות הפיתוח האנושי הערבי של UNDP, שנכתבו כולם על ידי מומחים ערבים, משרטטת את עברו והווייתו של אזור תקוע פוליטית. בפרמטרים מרכזיים של התקדמות – עוני ואבטלה (2002), פער הידע (2003), חירות (2004), אי־שוויון מגדרי (2005), או ביטחון אנושי (2009) – מדינות וחברות ערביות מפגרות מאחור. הנאורות, החירות והשלום – ה"שילוש הקדוש" של המודרניות – נדמים כנעדרים. ובכל זאת, העושר שמתחת לאדמה, הסיוע הזר והטכנולוגיות המתקדמות אפשרו לעולם הערבי להצטרף למדינות מתפתחות אחרות בשיפור הבריאות, החינוך ורמת החיים – ועל ידי כך לבלום שינוי פוליטי. החוזה החברתי המעוות הזה – המחבר פוליטיקה הובסיאנית עם כלכלת לוק (כביכול ניאו־ליברלית) – נדמה היה לאורך זמן כמצליח למדי, כשהוא מבצר את המדינה מפני הרחוב, באמצעות מנגנוני הביטחון שלה ורשתות הפטרונות.

ואז הגיעה המהפכה, ה"ברבור השחור" התוניסאי ו"אפקט ההדגמה" (ההמוני) ברחבי האזור. אנחנו, מדעני המדינה ומומחי המזרח התיכון, שהתרגלנו לשאול, ולנסות לענות על, השאלה הכואבת־עדיין־מהדהדת של ברנרד לואיס – "מה השתבש?" – אולי צריכים כעת להמיר אותה ב"מה כל־כך התעכבתם?". ואף על פי כן, אין בידינו תשובות מספקות. יותר מדי תיאוריות מתגלות פתאום כשגויות או בלתי־ניתנות להפרכה. לא חזינו את העתיד, ואולי גם היינו קצרי־רואי ביחס להווה.

ובכל זאת, עלינו לחדד את המבט, ואולי אף להמציא מבט חדש. בדור האחרון, מאז נפילת החומה, שני חזונות מנוגדים לכאורה הנחו את המחשבה הפוליטית שלנו: חזונו של פרנסיס פוקויאמה, קץ ההיסטוריה וחזונו של סמואל הנטינגטון, התנגשות הציוויליזציות. בתוך "התנגשות ההיסטוריות" הזו אנו מבקשים כעת תובנות. תמונה אחת מקודדת מספרת את כל הסיפור. צילום ההפגנה ההמונית בכיכר תחריר בקהיר, ״כיכר השחרור״ שעד אז הייתה כזו רק בשם, בזמן תפילת יום שישי, הוא מבחן הרורשאך של דורנו.

בדיו הדיגיטלי הזה אנחנו מזהים את פני יאנוס של צורת הדברים הבאים. במרכז הכיכר הבאנר הגדול מכריז על סיסמת ההתקוממות: "העם רוצה להפיל את המשטר". ראינו אותה כבר פעם אחת, ב־1989: ודאי מדובר בסופו של העולם הערבי המוכר לנו, בקץ ההיסטוריה שב ונאכף, כשהקריאה האוניברסלית לדמוקרטיה נענית סוף סוף בידי החריגה האחרונה ממנה. ואז אנו רואים את ההמון העצום, אלפי השורות המסודרות, משתחוות על הקרקע, מסמנות כניעה (היינו אסלאם) לרצון האל. האין זה גלגולה של 1979? השטן האוטוקרטי המוכר, שאפשר להתמודד איתו, מסולק כעת מפני אלמוני גדול העתיד להילכד במהרה בידי תיאוקרטיה בלתי־נמנעת. הרי הם שייכים לציוויליזציה אחרת, מנוגדת מטבעה.

שני הפירושים מדברים אל התקוות והפחדים שלנו, אל שכלנו, כדי להבחין בין אידיאל למציאות. ובכל זאת, הלכנו כאן לאיבוד בתרגום.

כמעט כל התרגומים לאנגלית של סיסמת ההתקוממות החמיצו את האות היחידה והמכריעה: ״The people wants to bring down the regime״ — ״העם רוצה להפיל את המשטר״, בלשון יחיד. ההבדל הלשוני לכאורה הזה מסמן מפנה מוסרי עמוק. שכן במאתיים השנה הארוכות מאז שנפוליאון ירד באלכסנדריה, אבן היסוד המוסרית של הפוליטיקה המודרנית – הריבונות העממית – נעדרה מהמזרח התיכון הערבי. העם הערבי נעשה לאובייקט: לקולוניאליסטים, לדיקטטורים ולכוהני הדת, עם הקריאה שלהם לכניעה ולנשק. מעולם לא היה סובייקט למחשבה ולמעשה; העם חסר יכולת פעולה פוליטית, נטול כוח לעצב "אני" מוסרי קולקטיבי, שלא לומר אומה שתדרוש הגדרה עצמית: הזכות להבחין בין טוב לרע במרחב הציבורי.

עדיין לא ברור אם ההתקוממויות העממיות הערביות ישנו לבסוף את המשטרים הפוליטיים, ובכך יהיו למהפכות של ממש גם לפי ההגדרה הרשמית. אבל מהפכה אחת ממשית וברורה: העם (شعب, שעב) נולד — קולקטיב, ולא אוסף של יחידים; שלם הגדול מסך חלקיו. סיסמת ההתקוממות לא הייתה פשוט ״הלאה המשטר״, כפי שאפשר היה לצפות. דווקא משום שהמפגינים חשו שקיומו של עם כזה, קל וחומר עם בעל יכולת פעולה, רחוק מלהיות מובן מאליו, הם הוסיפו באקט דיבור נחרץ — מעשה הנוצר בדיבור — ״העם רוצה״. באירוניה של הגורל, הצלחתם של האוטוקרטים הייתה לכישלונם. הפיכתן של המדינות הערביות לישויות מוצקות חישלה פטריוטיות ציבורית; האדרת הפאן־ערביות הפילה את אבני הדומינו; ולבסוף, יבוא הטכנולוגיות החדשות החדיר לתוכם סוס דיגיטלי טרויאני – את מהפכת המידע. קל לפקח עליה, והיא שימשה פחות כמשאב טקטי לתיאום המרד העממי ויותר כמקור אסטרטגי לדמיון העם, עם כלשהו, מלכתחילה. הרשת החברתית חותרת תחת הפיצול שמונח בבסיס החוזים החברתיים של הובס ושל לוק כאחד.

תשע שנים לפני שנפוליאון ביקר במזרח התיכון, כתב האב סייה (Abbé Sieyès) את מה שיהפוך עד מהרה למניפסט של המהפכה הצרפתית. בהרהרו בשלושת "המעמדות" המסורתיים – כוהני הדת, האצולה ובני העם הפשוט – ערער סייה על החלוקה וההיררכיה שלהם. רצף השאלות והתשובות בפתיחה שלו הדהד ברחבי צרפת: "מהו המעמד השלישי? הכול. מה היה עד עכשיו בסדר הפוליטי? לא־כלום. מה הוא מבקש? להיות משהו."

וכך אכן היה; וכך גם היום, בעולם הערבי. באמצעות רשתות חברתיות של גוף ושל רשת, הוא שב ומצא – ואף ייסד – את המעמד השלישי שלו. הכשלים של החוזים החברתיים ההובסיאני והלוקיאני המעוותים הותירו אחריהם את הvolonté générale, הרצון הכללי של העם. אם 2011 תוביל בסופו של דבר לגרסה ערבית של 1989 או של 1979 עדיין אינו ברור, אך 1789, ואף טוב מכך 1848, קרובות. וכשם שבאביב העמים האירופי התקוממותן של האומות, גם אם היתה רצופה כישלונות, שינתה מן היסוד את הגיאו־פוליטיקה של היבשת, כך גם התקוממות (והקמתן) של האומות הערביות עתידה, למרות מעידות, לשנות את הגיאו־פוליטיקה של האזור ולהוליך את המזרח התיכון לעידן חדש של יישור קו בין זהויות לבין רשויות, מדיניות, ולבסוף גם מדינות.

חשובות ככל שיהיו ודאי מדיניותיהן של הממשלות החדשות, חשובות אף יותר הבחירות שיעשו העמים – בין ריבונות אלוהית לריבונות עממית, בין לאומיות אזרחית ללאומיות אתנית. ייתכן שיישפך (עוד) דם. לא כל המדינות הערביות יצליחו בהכרח לטפח עמיות, ועמים כושלים עלולים להוליד מדינות כושלות. לא לכל העמים במזרח התיכון יש מדינות, ועמים ללא מדינה עשויים בהחלט לדרוש שתהיה להם. השאלה – והרבה יותר מכך, המענה עליה – "מהו המעמד השלישי הערבי?" תסייע הן לעמי האזור הן למעצמות זרות לקדם שינוי מדיני בדרכי שלום.

* פורסם לראשונה בהאפינגטון פוסט, 10 במרץ 2011.