כניעה ללא תנאי
כולנו רוצים שיאהבו אותנו? החיים והאהבה לימדו אותי די כדי לחשוד שיש יוצאים מן הכלל. אבל בסוף השבוע הבנתי שטראמפ אינו אחד מהם. הנאום שלו בוועידה הרפובליקנית היה מלא ״אהבה״ והכרת תודה, עם פיזור קל של ״אלוהים״ מלמעלה, בעיקר כשסיפר על ניסיון ההתנקשות.
טראמפ: ״הרבה אנשים אומרים שזו התמונה הכי אייקונית שראו אי פעם. הם צודקים. ואני לא מתתי. בדרך כלל צריך למות בשביל תמונה אייקונית״. כתבתי קצת על זה.
טראמפ אומר אמת לעיתים רחוקות, אבל לא פעם הוא כֵּן. לכן האמנתי לו כשדיבר על ״האהבה שהפגין קהל הפטריוטים העצום הזה, שעמד בגבורה באותו ערב גורלי בפנסילבניה... הקהל היפה הזה, הם לא רצו לעזוב אותי... האהבה הייתה כתובה להם על הפנים״.
טראמפ מוכן לחטוף כדור בשבילם, כשם שהם מוכנים בשבילו, וכפי שעשה קורי קומפרטורה. אם ״אין אהבה גדולה מזו, שאדם ייתן את נפשו בעד אחרים״, הרי שגם טראמפ, כך נדמה שאמר לעם האמריקאי, נתן את חלקו.
גם אלוהים תרם את חלקו האוהב. ״אני עומד לפניכם בזירה הזאת רק בחסדו של האל הכול־יכול״, אמר לקהל המריע, ולעיתים קרובות הדומע. הקהל השיב בקריאות: ״אנחנו אוהבים את טראמפ!״
זה הזכיר לי את סופו של 1984 מאת אורוול:
[וינסטון] שב והרים את עיניו אל דיוקנו של האח הגדול. הענק שפסע על פני העולם! הסלע שעדרי אסיה התנפצו עליו לשווא!... הקליע שייחל לו זמן רב חדר אל מוחו. הוא נשא מבט אל הפנים העצומות... הו, אי־ההבנה האכזרית והמיותרת! הו, הגלות העיקשת, מרצון, מן החיק האוהב! שתי דמעות שריח ג׳ין בהן זלגו משני עברי אפו. אבל עכשיו הכול היה בסדר, הכול היה בסדר. המאבק נגמר. הוא ניצח את עצמו. הוא אהב את האח הגדול.
אהבתו המנצחת של טראמפ הזכירה לי גם תמונה שצילמתי לפני תשע שנים, כשהכריז על התמודדותו לנשיאות. זה היה ב־Grounds for Sculpture, פארק פסלים ומוזיאון עצום ונפלא בהמילטון שבניו ג׳רזי. קשה היה לפספס את היצירה הענקית, שגובהה כשבעה מטרים וחצי, ואת המקור שלה: יום הניצחון על יפן בטיימס סקוור של אלפרד אייזנשטאדט.
זמן רב נותרה זהותם של השניים בגדר תעלומה. לאחרונה התגבשה ההערכה שמדובר במלח ג׳ורג׳ מנדונסה ובסייעת לרופא שיניים גרטה פרידמן. בתי קשת הייתה בת חמש כשביקרנו בפארק, והיא תפסה עמדה משלה — על נעלו הימנית של המלח.
בסוף השבוע הראיתי את התמונה לקשת ולחברה שלה. החברה הסתייגה מיד: ״זה נראה בכוח״, אמרה, ״והאישה נראית מתה״. קשת חלקה עליה: ״אני חושבת שהיא פשוט משחררת, וזה בסדר״. היא שינתה את דעתה כשקראנו את התיאור של אייזנשטאדט:
הלכתי בין ההמונים ביום הניצחון על יפן וחיפשתי תמונות. הבחנתי במלח שהתקדם לעברי. הוא תפס כל אישה שמצא ונישק את כולן — נערות צעירות וגברות מבוגרות כאחת.
״אני לא אוהבת את האיש הזה״, סיכמה קשת. ״הוא דוחה. מי עושה דבר כזה?״
קראנו יחד את תשובתה של גרטה פרידמן:
לא בחרתי שינשקו אותי. הבחור פשוט ניגש ונישק, או תפס. מלח תפס אותי, וזו לא הייתה כל כך נשיקה אלא יותר מעשה של שמחה על כך שלא יצטרך לחזור...
״טוב, אני שמחה שהיא לא הייתה נסערת מזה״, אמרה קשת. אחר כך קראנו קצת על חייה של פרידמן. גרטה נולדה למשפחה יהודית וברחה ב־1939 מאוסטריה שבשלטון הנאצים לארצות הברית. אחותה היגרה לארץ ישראל המנדטורית. הוריה, שלא יכלו לצאת מאירופה, מתו במחנות ריכוז נאציים. היא השלימה לימודים בקולג׳ ב־1981, כשגם ילדיה סיימו את לימודיהם.
שאלתי את קשת מה היא חושבת על השם שהפסל סיוורד ג׳ונסון נתן ליצירה: כניעה ללא תנאי. ״מתאים״.
תגובות