באוהל
האם חמאס שינה ב־2017 את אמנתו מ־1988? האם הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה תמכו בחמאס בעקבות השבעה באוקטובר? הנה כמה תשובות.
סופרים ויקטוריאניים השתמשו לפעמים בפתגם שייחסו, בצדק או שלא בצדק, למשל ערבי: ״אל תניח לגמל להכניס את אפו לאוהל!״. בספר המשלים וסיפורי העם שלו מספר הוראס א׳ סקדר כך:
בלילה קר אחד ישב ערבי באוהלו, וגמל הסיט את יריעת הפתח והציץ פנימה.
״אנא, אדוני״, אמר, ״הרשה לי להכניס את ראשי לאוהל, כי קר בחוץ״.
״בוודאי, וברוך הבא״, אמר הערבי. והגמל מתח את ראשו אל תוך האוהל.
״אילו רק יכולתי לחמם גם את צווארי״, אמר כעבור רגע.
״הכנס גם את הצוואר״, אמר הערבי. זמן קצר אחר כך, לאחר שסובב את ראשו מצד לצד, שב הגמל ואמר:
״לא יידרש הרבה יותר מקום אם אכניס לאוהל גם את רגליי הקדמיות. קשה לעמוד בחוץ״.
״אתה רשאי להכניס גם את רגליך הקדמיות״, אמר הערבי, וזז מעט לפנות מקום, כי האוהל היה קטן מאוד.
״אולי אוכל להיכנס כולי?״ שאל הגמל לבסוף. ״כשאני עומד כך אני משאיר את האוהל פתוח״.
״כן, כן״, אמר הערבי. ״אחוס גם עליך וגם על עצמי. היכנס כולך״.
הגמל התקדם ונדחק פנימה. אבל האוהל היה קטן מכדי להכיל את שניהם.
״נדמה לי״, אמר הגמל, ״שאין כאן מקום לשנינו. מוטב שתעמוד בחוץ, כי אתה הקטן מבינינו. כך יהיה לי די מקום״.
ובדברו דחף מעט את הערבי, שמיהר לצאת מן האוהל.
כלל נבון הוא להתנגד לרוע בראשיתו.
הדבר הראשון שלמדתי כשנכנסתי לאוהל לעימות על המלחמה בעזה הוא שגם יום קר ושטוף שמש בהיי־און־וואי שבוויילס אינו חסין בפני אפקט החממה. הדבר השני שלמדתי — או הייתי צריך ללמוד — הוא שבימינו, ״כל העולם במה״ של שייקספיר הפך לזירת גלדיאטורים. כבר אין לנו ״אוהל גדול״ של רעיונות, אלא אוהל צר של זהויות מתנגשות, שבו כל אורח עלול להיחשד כגמל־זיקית, רוע בתחפושת. אם זה טוב או רע, איך הגענו לכאן ומה אפשר וצריך לעשות — על כך בפוסט אחר.
אבל בינתיים, כשאני נזכר באף שלי בתוך האוהל, הנה העימות עם העיתונאית מרים פרנסואה, במסגרת פסטיבל HowTheLightGetsIn הנפלא של IAI.
הדבר הראשון שהבנתי כשצפיתי בסרטון הוא שגם במיטבי אני כנראה רק מעט טוב מביידן בעימות הנשיאותי של 2024. וכיוון שעוד לא פרשתי, אולי בעצם גרוע ממנו. הדבר השני שהבנתי הוא שכדאי להתייחס למחלוקות העובדתיות בקטע הזה. מאז תחילת המלחמה אני שומע שוב ושוב את שתיהן: האחת נוגעת למה שמכונה ״אמנת חמאס מ־2017״, והשנייה לדעת הקהל הפלסטינית כפי שהיא משתקפת בסקרים בזמן המלחמה. בהתחשב בכותרת העימות, ״אמת בסכסוך״, אולי כדאי להוסיף כמה הערות מפורטות.
לשם כך, הנה כמה קטעים מתוך Nemeses, הספר שאני כותב כעת על הסכסוך הישראלי־פלסטיני ועל המלחמה.
אמנת חמאס מ־2017?
רבים מדברים על ״אמנת חמאס מ־2017״. חמאס עצמו מעולם לא קרא לה כך. הכותרת שבחר פרוזאית במכוון: מסמך עקרונות וקווי מדיניות כלליים. אמנת חמאס מ־1988 השתמשה במילה הערבית ״מית׳אק״, ميثاق, שמשמעה ברית, בדומה לאמנה הלאומית הפלסטינית מ־1964/1968. זו מילה בעלת משקל מכונן ואידאולוגי. ב־2017 בחר חמאס במילה وثيقة, ״ות׳יקה״: מסמך, נייר, כתב.
ח׳אלד משעל, אז יו״ר הלשכה המדינית של חמאס, הכריז על המסמך במסיבת עיתונאים במלון יוקרתי בדוחא שבקטר. הוא הבהיר שאין לראות באמנה מ־1988 מסמך שהתיישן: ״העיקרון שלנו הוא זה: אין החלפת מסמך. חמאס אינו שוכח את עברו״. לנוכח האשמות בקיפאון, ג׳ומוד, ובהתמוססות, מויוע, הסביר כי המסמך מציג עמדת אמצע, וסטיה (Seurat 2022: 18).
חמאס החל לעבוד על המסמך בעקבות ההתקוממות העממית וההפיכה במצרים ב־2013 נגד הנשיא מוחמד מורסי, עליית א־סיסי והדיכוי של האחים המוסלמים. אחרי שנות עבודה והתייעצות עם מומחים למשפט בין־לאומי, פרסם הארגון מסמך המדגיש את סדר יומו הלאומי והלאומני, ומדלל את הדגש של האמנה על שליחות דתית. בולטת בו ההימנעות מן המסר האנטישמי והרצחני של האמנה ומן הקשר לאחים המוסלמים. באמנת 1988, לשם השוואה, אישר חמאס את הקשר הזה בשישה אזכורים של התנועה.
ביחס למטרותיו, המסמך מדבר בשני קולות. מצד אחד הוא ״רואה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית באופן מלא, שבירתה ירושלים, בגבולות 4 ביוני 1967, ובשיבת הפליטים והעקורים לבתים שמהם גורשו, נוסחה לאומית מוסכמת ומשותפת״. ייתכן שזו אכן עמדה המשקפת את הזרם המרכזי באש״ף.
מצד אחר, המסמך קובע שקיומה של ישראל, ״הישות הציונית״, ״בטל ומבוטל״, וכך גם יסודותיו במשפט הבין־לאומי: ״הצהרת בלפור, כתב המנדט הבריטי, החלטת האו״ם לחלוקת פלסטין, וכל ההחלטות והצעדים הנגזרים מהם״. הוא מגדיר את ״המאבק המזוין״ כ״בחירה האסטרטגית... בראש ובראשונה״ של ההתנגדות, המובטחת ״בחוקי האל ובדין הבין־לאומי״. עוד נקבע כי ״חמאס דוחה כל חלופה לשחרורה המלא של פלסטין מן הנהר ועד הים״.
ראוי לציין ששבוע אחרי ההכרזה על המסמך פרש משעל מתפקידו, בשעה שמאזן הכוחות בתוך הארגון השתנה: הכף נטתה מן הלשכה המדינית שבגלות אל הזרוע הצבאית ברצועת עזה. ״משום שפורסם רק שבוע לפני חילופי ההנהגה, [המסמך] היה כנראה דרכם של המנהיגים היוצאים, ובייחוד של משעל עצמו, לקבע בדיו את מורשתו ולנסות לחייב את ההנהגה הנכנסת למדיניותו״ (Brenner 2017: 209).
המאבקים הפנימיים בחמאס ויחסיו עם גורמים ערביים, במיוחד א־סיסי, הניעו את כתיבת המסמך. בפועל הוא הועיל בעיקר ליחסי הציבור של הארגון. רבים החמיצו את ההבחנה בין אמנה רשמית לבין מסמך — מתנגדי חמאס כמו הליגה נגד השמצה, וגם גורמים ניטרליים כמו ויקיפדיה, המכנה אותו ״אמנת חמאס מ־2017״. סנגורי חמאס, שלא פעם מכסים על אנטישמיות באנטי־ציונות, מיהרו להציג בעזרתו את הארגון כהתנגדות מתוקנת ולגיטימית. לקוראים אשאיר לשפוט את סגולותיה המוסריות של ההבטחה לחיסול מזוין של ישראל כישות מדינית, ושל רצח ההמונים וגירוש היהודים הישראלים המשתמעים ממנה.
ואשר למשעל ב־2024: בעקבות ״מבול אל־אקצא״ של השבעה באוקטובר הוא לא שכח ״להודות למבול הסטודנטים הגדול, שעלה מן האוניברסיטאות האמריקאיות, האירופיות והמערביות... יש לנו הזדמנות לשנות את העולם ולהפוך את פלסטין לברכה לאנושות באמצעות השמדת הציונים והמפעל החוטא שלהם... אנחנו רוצים מבול תקשורתי שיעביר את המסר שלו. אנחנו רוצים שהנרטיב הפלסטיני האמיתי יגיע רחוק וישלוט בכל פלטפורמות המדיה החברתית ובכל הבמות... כיום האומה האסלאמית מחויבת להצטרף למבול הג׳יהאד המבורך הזה. כשתעשה זאת נראה נפלאות... זה טוב לאנושות, כי השמדת הציונים טובה לאנושות כולה״.
אה, טוב. אז הכול בסדר. הוא אמר ״ציונים״, לא ״יהודים״.
מקורות
Brenner, Björn. 2017. Gaza under Hamas: From Islamic Democracy to Islamist Governance. New York: I.B. Tauris & Co. Ltd.
Mashal, Khaled. 2024. “We Thank the Great 'Student Flood' at American Universities” (May 18, 2024). Facebook: Global Coalition for Quds and Palestine
Seurat, Leila. 2022. The Foreign Policy of Hamas: Ideology, Decision Making and Political Supremacy. New York: Bloomsbury Publishing.
סקרים
בעקבות השבעה באוקטובר ערכו שני מכוני סקרים פלסטיניים מרכזיים סקרים בגדה המערבית וברצועת עזה. הראשון היה מכון העולם הערבי למחקר ולפיתוח, AWRAD, שסקר בין 31 באוקטובר ל־7 בנובמבר. אחריו הגיע המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים, PCPSR, בין 22 בנובמבר ל־2 בדצמבר 2023. שני הסקרים מצאו תמיכה נרחבת במתקפת חמאס — 75% ב־AWRAD ו־72% ב־PCPSR — ותמיכה גבוהה בהרבה בגדה מאשר בעזה. בשני הסקרים שיעורים דומים מאוד ראו את חמאס באור חיובי. פת״ח זכה לתמיכת כחמישית מהנשאלים, והרשות הפלסטינית לתמיכת כעשירית בלבד.
לשאלה למי יצביעו אם יתקיימו בחירות חדשות לפרלמנט, 51% בחרו בחמאס ו־19% בפת״ח. 54% סברו שחמאס הוא הראוי ביותר לייצג את העם הפלסטיני ולהנהיגו, לפי PCPSR. עם זאת, 72% העדיפו שאחרי הבחירות תוקם ״ממשלת אחדות לאומית״, לפי AWRAD.
באשר לסיום הרצוי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, סקר PCPSR מצביע על תמיכה של כשליש בפתרון שתי המדינות, וכשליש במדינה אחת. כשניתנה אפשרות שלישית, בסקר AWRAD, העדיפו 75% ״מדינה פלסטינית מן הנהר ועד הים״ על פני קיום משותף של שני העמים בשתי מדינות, 17%, או במדינה אחת, 5%.
היו גם ממצאים מעניינים נוספים. בסקר AWRAD ראו רוב הנשאלים את המלחמה כמלחמה ״בין ישראל לפלסטינים בכלל״, 64%, ולא ״בין ישראל לחמאס״, 19%. כמעט כולם, 95%–99%, אמרו שלעולם לא יסלחו לישראל על המלחמה, שהגבירה את גאוותם בזהותם הפלסטינית. 73% היו בטוחים שהפלסטינים ״יצאו מנצחים מן המלחמה הזאת״. סקר PCPSR מצא רוב ברור, 63%, התומך ב״מאבק מזוין״ להשגת מטרות פוליטיות. כמעט כולם סירבו להאמין או להודות שחמאס הרג נשים וילדים. רק 7% אמרו שכן: 1% בגדה ו־16% ברצועה. נתון מאלף הוא ש־85% אמרו ש״לא ראו סרטונים, שהוצגו בכלי תקשורת בין־לאומיים, המתעדים מעשים שביצע חמאס נגד אזרחים ישראלים״.
סקרים מאוחרים יותר מצביעים על שינויים, ברובם קלים. לפי PCPSR, התמיכה במתקפת השבעה באוקטובר ירדה מ־72% ל־67% ביוני 2024, והתמיכה במאבק מזוין ירדה ל־54%. גם תשעה חודשים אחרי הטבח, רק 7% אמרו שחמאס הרג נשים וילדים, ו־90% אמרו שלא צפו בסרטוני ההרג.
רוב ברור, 61%, מעדיף שחמאס ישלוט בעזה: 71% בגדה ו־46% ברצועה. חמאס עדיין מוביל בבחירות, אבל אם מרואן ברגותי יחליף את מחמוד עבאס, פת״ח עשוי לגבור עליו: 44% לעומת 29%, לפי סקר ממאי 2024.
חמאס הוא גמל־זיקית שלא הייתי מכניס לשום אוהל. יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים — אינם כאלה.
תגובות