מה יש בהסרת שמות?
האם עלינו להסיר את שמותיהן של דמויות שנויות במחלוקת מאתרים ציבוריים? האם הסרת שמות היא מהלך פוליטי של שכחה רצונית, או הזדמנות ללמידה?
מאת אוריאל אבולוף ומתיו אוונגליסטה
אני אוהב את שמי. משחק עברי באור ובאלוהי. אימי בחרה בו כי נולדתי בחנוכה, חג האורים, וגם בזכות שיר של רחל שהיא אוהבת.
ואז, לפני כשנתיים, גיליתי את הגרסה הנוצרית המטרידה לאוריאל, המלאך הבכיר — תחילה בשירו העצוב של אמרסון, ואחר כך בגן העדן האבוד של מילטון. זה מתחיל בטפיחה נעימה על האגו: אוריאל נמנה עם מי ש״בנוכחות האל, קרובים לכסאו מכול / ניצבים הכן לפקודתו, ומשמשים לו עיניים״. אבל מהר מאוד מתחילה הנפילה. השטן בא לבקר, ו״אוריאל, אף שהוא מושל השמש ונחשב / לרוח חדת הראייה ביותר בכל השמיים״, אינו קולט דבר. מילטון מסביר: ״הטוּב אינו חושד ברע / במקום שבו אין רע נראה; וכך הוטעה הפעם״. די לשטן להציג את עצמו כסקרן נלהב לגבי העולם, ואוריאל מראה לו בשמחה את הדרך לגן עדן. אתם יודעים מה קורה אחר כך: שלום לחיי הנחת, ברוכים הבאים החטא הקדמון ונפילת האדם! והכול באשמת אוריאל, כי הוא ״אינו מסוגל לזהות רוע גם כשהוא מופיע ממש מולו״. מודה באשמה.
אז אולי כדאי לי לשנות את שמי? את החטא הקדמון לא אוכל לבטל, אבל אולי סוף-סוף אפסיק להיות נאיבי באופן מסוכן כל כך…
עד שאעשה זאת, ובעודי אותו פתי שהייתי, סיפרתי לאחרונה לחברים על הסתייגויותיי מנוהג הסרת השמות ששטף את ארצות הברית. בית הספר וודרו וילסון לענייני ציבור ובינלאומיים, שבו ביליתי כמעט חמש שנים מחיי האקדמיים, נקרא כיום בית הספר פרינסטון. האומנם זה נכון?
לפני כמה ימים המשיך חברי ועמיתי, פרופסור מתיו אוונגליסטה, שיחה שניהלנו במרפסת ושלח לי קישור למאמר של טוני פלאט. פלאט שאל את השאלה שבכותרת, ודרש להסיר מן הבניין את השם שמנציח בברקלי את אלפרד ל׳ קרובר (1876–1960), מן האנתרופולוגים הליברלים המובילים בארצות הברית. מכאן התגלגלה שיחה דיגיטלית…
אוריאל
גם בזה יש לי ספקות. אולי ״מורשת קרובר מרה יותר ממתוקה״ (מעניין באילו מאזניים פלאט שוקל את המר והמתוק; אני בהחלט צריך להזמין זוג), אבל למה לתת רק שמות מתוקים? אם זו המטרה, אולי כל הרעיון של קריאת מקומות על שם אנשים מוטעה. לבני אדם — כלומר, אנשים אמיתיים, שחיים ופועלים — תמיד יש גם צדדים מרים. בעיני אחדים די בהם להכריע את המתיקות. גם יקיר ליבנו הוא מר-מתוק.
כשקוראים למוסד, לרחוב, לספינה או לכל דבר אחר על שם אדם ממשי, מזמינים הרהורים על המורכבות המוסרית של נפש האדם. הרהור מוסרי דורש ספק; בלי ספק אין בחירה, ואין חירות.
וודרו וילסון הוא אדם מורכב כזה. ממשלו התיר הפרדה גזעית בכמה מחלקות פדרליות, בהתאם לדעת הקהל השלטת באותה תקופה. וילסון טען שההפרדה תסלק ״אי־שביעות רצון ואי־נחת״, ותהפוך את העובדים השחורים בממשל הפדרלי ל״בטוחים יותר במשרותיהם ופחות חשופים לאפליה״. וילסון, בן הדרום הראשון שנבחר לנשיא מאז מלחמת האזרחים האמריקאית, הוביל גם כמה יוזמות יוצאות דופן: בתוך ארצות הברית הוא קידם סדר יום פרוגרסיבי במיוחד, החירות החדשה; בזירה הבינלאומית הוא הוביל את ארצות הברית לניצחון במלחמת העולם הראשונה, וקידם בעקבותיה סדר יום דמוקרטי עולמי, ובכלל זה את הזכות להגדרה עצמית ואת חבר הלאומים. האם מורשתו של וילסון ״מרה יותר ממתוקה״? לא בעיניי, אבל הספק נותר בעינו, כפי שראוי לו.
בזלזול בספק ובדרישה לנשמה טהורה, משפילים את האנושות כולה — לכאורה בדיוק ההפך ממה שהסרת שמות מבקשת להשיג.
מלבד שמות חסרי משמעות, ברובם מספריים, ״אלון״ הוא שם הרחוב הפופולרי ביותר בארצות הברית. אבל כפי שמרמז משל איזופוס מפורסם — גם ״אלון״ עלול להיות מר יותר ממתוק. שם הרחוב הפופולרי ביותר על שם אדם הוא, כצפוי, לינקולן, שגם הוא, כצפוי, היה מורכב…
אז לקרוא לרחובות על שם היטלר (הצמחוני שלא עישן…)? לא. יש אנשים שמורכבותם המוסרית פחותה בהרבה מזו של אחרים. בין היתר, דווקא את היעדר המורכבות הזה — החשיבה הבינארית, או אי-החשיבה — אסור לנו לטפח: הוא חותר תחת יכולתנו הייחודית להרהר ולבחור מתוך ספק.
גם כאן עולה השאלה מה מבדיל בין מתן שם להסרת שם. אחרי הכול, מה יש בהסרת שמות? פרקטיקה פוליטית של שכחה קולקטיבית, מבחירה. אבל מאחר שהבחירה כאן היא לשכוח את הספק עצמו — להסיט את עינינו ממורכבות האופי ומהשיקולים המוסריים — היא שוב חותרת תחת עצמה. הסרת שמות נעשית לבחירה שלא לבחור, לוויתור בפועל על חירותנו באמצעות שכחת עברנו הציבורי.
מתן שמות והסרת שמות במרחב הציבורי הם שניהם מעשים פוליטיים, המבקשים לקבוע סדר יום מסוים או להסיטו. מבחינה אינטלקטואלית, להתחקות אחריהם פירושו לעקוב אחר פיתוליהן וסיבוביהן של רוחות הזמן החולפות; אבל עלינו להיזהר שלא להשתמש במתן שמות ובהסרתם כדי לכסות על הזמן עצמו.
מאט
חשבתי שאולי אצליח לספק חומר לפוסט בבלוג! גם אם אני חושב שאתה עלול להציג את זה כדמות קש (סלח לי על התקינות הפוליטית) או כהבאה לידי אבסורד, אני מזדהה עם הרעיון שלך שלא לקרוא לשום דבר על שם אנשים. עם עצים אין לי שום בעיה.
המחלוקת העיקרית שלי היא עם הטענה שלך שהסרת שמות היא ״פרקטיקה פוליטית של שכחה קולקטיבית, מבחירה״. להפך: אפשר לראות בה ״רגע שאפשר ללמוד ממנו״, הזדמנות להרהר בסוגיות המוסריות הרלוונטיות (כמו במקרה קרובר).
טיבם של הלקחים יהיה תלוי ברגשות השולטים בתקופה, ולכן ברור שיש מידה של יחסיות בהערכות הקולקטיביות שלנו כלפי אנשים לאורך הזמן.
מדוע לא לארגן במרווחי זמן קבועים דיונים פתוחים ומכבדים על שינוי שמות, שבהם תומכי הסרת השמות יציגו את טיעוניהם ואת שמותיהם החלופיים, והספקנים יציגו את טיעוניהם בעד הסטטוס קוו? הפרדה גזעית וגזענות בתוך המדינה, לעומת הגדרה עצמית וחבר הלאומים בזירה הבינלאומית, כמו בדוגמה של וילסון. שהוויכוח יתחיל! נקודת המוצא תהיה שלך: בני אדם הם מורכבים וסותרים, ולכן בואו נדבר על ערכיהם ועל תרומותיהם.
ושוב: זה צריך להיות תהליך של זכירה, לא של שכחה.
אני חש אי־נוחות בכל פעם שאני מלמד באוניברסיטה הקתולית של מילאנו (פעמיים בשנה) בלארגו ג'מלי, משום שהאדם שעל שמו נקראה הכיכר ומייסד האוניברסיטה, האב אגוסטינו ג'מלי, ביטא השקפות אנטישמיות מגעילות וביקש להתחבב — יחד עם שאר ההיררכיה של הוותיקן — על ממשלת מוסוליני, כדי שהאוניברסיטה תשרוד.
הנה התיאור של ויקיפדיה — מצד אחד ומצד שני: ״יש דיון ממושך בעניין האנטישמיות המיוחסת [כך במקור] לג'מלי: מצד אחד, הוא כתב ב-1924 מאמר אנטישמי מרושע על האינטלקטואל פליצה מומיליאנו (המאמר פורסם ללא חתימה ב-ויטה אֶה פֶּנְסִיֶירו ויוחס לו מאוחר יותר). תמיכתו הנטענת [כך במקור] בחוקי הגזע של המשטר הפשיסטי משנת 1938, שכּוונו בראש ובראשונה נגד יהודים, שנויה במחלוקת [כך במקור]. מצד שני, הוא סייע ליהודים רבים, ובייחוד לכמה מדענים (ובהם טוליו לוי־צ'יוויטה וויטו וולטֶרה) )[דרוש מקור] [כך במקור].
נראה שאף אחד מעמיתיי או מתלמידיי האיטלקים אינו מכיר את ההיסטוריה הזאת. לכל הפחות, עלינו לשקול כיצד להחליף את השכחה המלבינה הזאת בדיון רציני. אפשר להתחיל, למשל, בארבעת המקומות שבהם הכנסתי ״כך במקור״ לקטע שלמעלה.
אולי נוכל לקיים דיון קרוב יותר לבית, על אולם גולדווין סמית׳. היסטוריון אחד כינה את האיש שעל שמו נקרא הבניין ״האנטישמי המרושע ביותר בעולם דובר האנגלית״ בתקופת חייו. זו הגזמה, לדעת ההיסטוריונים של קורנל גלן אלטשולר ואייזק קרמניק, אבל האם השאלה אינה ראויה ליותר ממאמר במגזין בוגרי קורנל? זה נראה כמו שכחה יותר מאשר ניסיון להסיר שם.
אוריאל
כן, אם נפתח את השיחה, הסרת שמות נעשית להזדמנות מלמדת להפליא: הזדמנות לעסוק בשאלות האלה כדי להבהיר כיצד אנחנו, כיחידים וכחלק מן החברה, מגדירים ומעדכנים את ערכינו, ואת האנשים שאנחנו מעריצים ואת אלה שאנחנו מתעבים. אני חושב שקיום דיון כזה במרווחי זמן קבועים יכול להיות יוזמה נהדרת, כמעט כמו לקיים משאלי עם בכיכרות הציבוריות על רעיונות. אני בפנים!
ובכל זאת, אני תוהה אם מחנה הסרת השמות רואה זאת כך, או אולי דווקא להפך: הסרת שמות כהזדמנות לסגור את הדיון, להפוך קושיות ל״עובדות נתונות״ שכל אדם סביר ונאור אמור לאמץ, ואם לא — ייחרץ גורלו ויוגדר כמשתף פעולה עם הצד האפל. יש מעט דברים אפלים יותר מקונפורמיזם חסר מחשבה, ואני מקווה שהליברליזם העכשווי לא ייכנע לו. יש פיתוי מסוכן ב״אמוטיביזם שוויוני״: לבסס את המוסר על רגשותיהן של קבוצות מוחלשות, ולבקש, כצו עליון, לעזור להן להרגיש טוב כמו קבוצות אחרות, פריבילגיות יותר. מעניין ש״לבנים עניים מדווחים על הרבה פחות תקווה לעתיד ועל יותר לחץ מאשר אפרו־אמריקאים והיספנים עניים, המתמודדים עם נחיתות אובייקטיביות חמורות יותר״.
ובכל זאת, גם המתעקשים לשמר את השמות משתתפים לא פעם בשכחה הקולקטיבית הזאת — לעיתים מתוך כוונה, וכמעט אף פעם לא מתוך חשיבה ודיון. האם לכולנו נהיה ״ראש מחק״? (סרט מגניב מאוד, אגב…)
אבל נניח שאיכשהו אכן נצליח לפתוח את השיחה הזאת באמת — מה עמדתך? האם היה נכון להסיר את שמו של בית הספר וודרו וילסון (ובייחוד לקרוא לו על שם הנסיך מאורנז׳, שמילא תפקיד מרכזי בהרחבת סחר העבדים הטרנס־אטלנטי )? האם עלינו לעשות אותו דבר עם קרובר, ג'מלי וגולדווין סמית'?
אני חושב שעלינו להשאיר את השמות האלה דווקא כדי לשוחח זה עם זה, וברעיונותיהם ובמורשותיהם של האנשים האלה. נדמה לי שהסרת שמות מאפשרת ביתר קלות להתחמק מן הוויכוח. למשל, לא ידעתי על האנטישמיות של גולדווין סמית', אבל עכשיו אני יודע שבפעם הבאה שאלמד שם (אה, הימים הטובים של פעם, איה אתם?!), בהחלט אעלה את העניין, כדי לעזור לתלמידים שלי ולעצמי לחשוב על מעשים של זכירה מוסרית ושל שכחה. האם אני טועה כשאני חושב שבלי שהשם יישאר שם, ויכוח כזה יהיה מן הסתם פחות מועיל ללמידה?
אני חושב שהמיתולוגיה שלכם הייתה קוראת להם מלאכים שנפלו. מלחמה ושנאה הן עסקיהם, ואחד מכלי הנשק העיקריים שלהם הוא הסרת שמות — לגרום לאנשים לא לדעת מי הם. אם אדם יודע מי הוא, באמת יודע, אין לו צורך לשנוא. לכן אנחנו עדיין זקוקים למעניקי־שמות, מפני שבכל רחבי היקום יש מקומות כמו כוכב הלכת שלכם, כדור הארץ. כשכולם יקבלו באמת ובתמים שם, האכתרוי יובסו. — מדלן לנגל, רוח בדלת
מאט
אני בטוח שיש אנשים שרוצים לסגור את הדיון, כפי שאתה מציע. אני באמת לא יודע מהו הפתרון הטוב ביותר. לפעמים מוצא חן בעיניי הרעיון להשאיר את השם, אבל להציב לידו שלט הסבר. לחלופין, בטכנולוגיה של ימינו אפשר להציב מסך וידאו הסברי, כמו זה שבמבואה של גולדווין סמית', שבו יוקרן בלולאה דיון על האדם שעל שמו נקרא המקום.
רק התחלתי רומן מאת ג'ון הרסי, ״פעמון לאדאנו״, המתרחש ליד נאפולי בשנת 1943. מייג'ור ג'ופולו וסמל בורת עומדים להיכנס לאדאנו, בתקווה שהגרמנים נסוגו:
בורת פתח לאיטו את תיק המפות. הוא הניח אצבע מנומשת על עטיפת הצלולואיד ואמר: ״כאן, לאורך ויה בארינו ועד ויה עשרים ושמונה באוקטובר, והפיאצה נמצאת בראש ויה עשרים ושמונה באוקטובר.״
״עשרים ושמונה באוקטובר,״ אמר המייג'ור, ״מה זה, עשרים ושמונה באוקטובר?״
״זה התאריך של הצעדה של מוסוליני על רומא, בשנת 1922,״ אמר בורת. ״זה היום שבו מוסוליני חושב שהוא התחיל להיות מישהו חשוב.״ בורת היה טוב מאוד בזיכרון.
הם התחילו ללכת. המייג'ור אמר: ״איבדתי כל ספירה, אז איזה יום היום?״
״עשרה ביולי.״
״נקרא לה ויה עשרה ביולי.״
״אז אתה כבר משנה את שמות הרחובות. עוד מעט תקים אנדרטאות, מייג׳ור ג׳ופולו — תחילה לחייל אלמוני, ואז לעצמך. אני לא סומך עליכם, הגברים הרגשניים האלה, שיש לכם כל כך הרבה מצפון, לעזאזל.״
אוריאל
אני חושב שבינתיים אשאיר את שמי. אולי מילטון טעה, ואולי הכנסת השטן פנימה הייתה מכוונת ממש — כלומר, אילו אוריאל המלאכי חלק בסתר את הרגש המוזר שלי. אני רוצה את החטא הקדמון, את הנפילה ואת כל השאר — תנו לי לצאת מגן העדן ולהיכנס אל הממלכה האנושית; תנו לי לנגוס מעץ הדעת טוב ורע כדי לזכות בחופש הבחירה. ובאשר לנאיביות שלי, ובכן, אני עובד עליה… אבל כמובן, ייתכן שאני טועה.
תגובות