הקלות הבלתי נסבלת של הפוליטיקה
ב־הקלות הבלתי נסבלת של הקיום (1984), מילן קונדרה יוצר אווירה המאירה את חוסר החשיבות ואת המקריות של חיי האדם. סבב הבחירות השלישי בישראל משקף את תפיסתו המשתמעת של קונדרה את הקלות כמושג המאפיין את האנושות. כפי שאני רואה זאת, הצבעה עבור ביבי היא החלטה פזיזה שחושפת את האדישות המאפיינת את הזירה הפוליטית בישראל. מצביעי ביבי הותירו מאחור את הערכים ואת תחושת החובה הפוליטית. אילו עקבו אחר מהלכיו הפוליטיים של ביבי – או אחר היעדרם – ואחר ערכיו – או אחר היעדרם – לא היו מצביעים עבורו. לכן, הטענה שלי היא שמי שהצביעו לביבי מבטאים את מושג הקלות, שלפיו לבחירות שאדם עושה אין חשיבות רבה. משמעות הקלות בפוליטיקה היא שכל מועמד פוליטי שקול למשנהו. אם זו אכן הגישה של רבים בישראל, הרי שהדמוקרטיה הישראלית מצויה בצרות רציניות.
בימים האחרונים מהדהדות בראשי בלי הפסק חמש מילים: דמוקרטיה — ״שלטון על ידי העם״. ברור שביבי הוא מה שהעם הישראלי רוצה. זה ברור לי. בבחירות 2015 היה נדמה לי שכבר הפנמתי זאת. יתרה מזו, אני באמת רוצה להתרגל לרעיון ולכבד את החלטות העם בישראל. אבל המחשבה אינה מרפה: איך פוליטיקת השנאה הורסת שוב ושוב את התקווה לשינוי מהותי במפה הפוליטית הישראלית?
ביבי מגלם את הבנתו של קרל שמיט את הפוליטיקה כהבחנה בין ידיד לאויב. אולם ביבי לקח את רעיון ה"אנחנו מול הם" רחוק מדי. לפי ביבי, אויב הוא כל מי שאינו חבר במפלגה שלו – הליכוד. ביבי מוצא דרכים מעניינות שונות לסמן כל מי שאינו "ליכודניק" כ"אחר". הרשימה המשותפת היא ה"אחר" הבולט, מסיבות מובנות שנידונות בישראל מדי יום: הם ערבים, ולכן, מעצם הגדרתם, האויב. העבודה־גשר־מרצ, מפלגת השמאל היחידה – שאכן נותרה הרחק מאחור – היא גם חלק מן ה"אחר", משום שהיא חותרת בפומבי לשלום. כחול לבן, מפלגה שבראשה עומדים שלושה רמטכ"לים לשעבר, מתוארת כהתגלמות השמאלנות וחוסר הנאמנות, שני מונחים שנעשו קשורים זה בזה לבלי הפרד בישראל של שנת 2020.
בפוליטיקה של ביבי קיימים גם "אחרים קטנים" בתוך הימין. מפלגות ימין אחרות, כגון ימינה ועוצמה יהודית, מסומנות אף הן כ״אחרים״ בתהליך הבלתי פוסק הזה, משום שהן מפחיתות את סיכוייו של ביבי לנצח בבחירות באופן חד־משמעי. אפילו בתוך הליכוד, קולות השונים מקולו של ביבי, כגון גדעון סער, מסומנים כאחרים, ואת דרכם החוצה סוללים ביבי ותומכיו הבלתי נלאים באגרסיביות.
ה"מהדורה המיוחדת של האחר" מבית ביבי, שהושקה במיוחד לקראת סבב הבחירות השלישי בישראל, משקפת את פוליטיקת השנאה שביבי מקדם ומממש. בעשור האחרון ביבי קורע ומפרק את ישראל לחתיכות. ביבי מפלג, מתסיס, מקניט, משמיץ ומשפיל, ומחסל את הסיכויים לשיתוף פעולה ולשלום. ובכל זאת, מאגר מצביעיו הנאמנים רק הולך וגדל. אין לי הסבר סביר שמצדיק את החלטתו של כמעט שליש מהעם בישראל. המושג היחיד שעוזר לי לפרש את החלטתם הוא הקלות הבלתי נסבלת של הפוליטיקה.
הליכוד, שבראשו עומד ביבי, הפסיק לפרסם מצע לפני חמש שנים. המצע שלו הוא ביבי, שמייחס לעצמו בגאווה את הצלחותיהם של יחידים בישראל ומכחיש את האישומים נגדו. ככל הנראה, אפילו אישומי שחיתות בשלושה תיקים פליליים אינן מסוגלות לעצור את ביבי. ביבי מצליח לתמרן את האישומים האלה לטובתו, ולהציג אותן כחלק מקנוניה של ה"אחר" הנתמך בידי התקשורת, שנועדה לפגוע בביטחונו של "ביבי" בה"א הידיעה, סמלה של ישראל.
הבחירות בישראל בשנת 2020 מבהירות למדי שפוליטיקת השנאה שומרת על מעמדה הבלתי מעורער. כפי שאני רואה זאת, ישראל עושה את צעדיה הראשונים בדרך להפוך לדיקטטורה. אם עשור של קיפאון פוליטי ושלושה אישומים פליליים אינם מונעים מהעם בישראל להצביע לביבי, למען האמת, אין לי מושג מה יכול לבלום את מאמציו של ביבי להפוך לכוח בלתי ניתן לעצירה, ומה מניע את הישראלים להצביע. התקווה הקטנה שהסתתרה אי־שם בלבי דעכה השבוע… וכעת נותרתי עם מועקה.
תגובות