מבחני הבגידה
הכורדים חשים שטראמפ בגד בהם, והוא עלול לגלות בקרוב — המוסר נושך
מאת אוריאל אבולוף ודילן אוקצוּאוֹלוּ
[גרסה מוקדמת יותר של המאמר הזה פורסמה ב־ג'רוזלם פוסט]
״כל מה שעשינו בחמש השנים האחרונות במאבק שלנו בדאעש הושמד עם שינוי האסטרטגיה האמריקאית,״ סיפרה לנו הֶדִיֶה יוּסוּף, אישה כורדית ולשעבר יושבת־הראש המשותפת של המועצה המבצעת של רוג'אבה. בקולה, הדאגה לעתיד מרחפת בכובד — אולי בכובד רב יותר מכאב הבגידה בעקבות החלטתו החפוזה בשיחת טלפון של נשיא ארצות הברית טראמפ לנטוש את הכורדים הסורים ולהפקירם למתקפה טורקית מתקרבת.
מעבר למוזרויותיו של טראמפ, אולי לא היה בכך משום הפתעה גדולה כל כך. אחרי הכול, אם רגשות פוליטיים זקוקים לעדות, מעטים מתאימים יותר מן הכורדים לדבר על צלקות הבגידה. ״מאה שנים של בגידה,״ כך אולי יכנו את ההיסטוריה המודרנית שלהם.
הקמת כורדיסטן, שהובטחה באמנת סוור מ־1920, נותרה מופת ל״משימה בלתי אפשרית״ גיאופוליטית — אך כזו שהכורדים עצמם מעולם לא זנחו לגמרי.
רוג'אבה הייתה הניסיון האחרון, והמעורר השראה מכולם, להגשים את החלום הפוליטי הזה, שנולד מתוך המציאות הקשה של סוריה מוכת המלחמה. שמה אומר הרבה. רוג'אבה, ״המערב״ בכורדית, מציינת את חלקה המערבי של כורדיסטן שנמנעה מהם. אך מתוך הכרה באופיו הרב־אתני של האזור, שינתה ממשלתו את שם האזור ל״המינהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה״.
בתהליך הזה הציגה רוג'אבה לא רק תשובה מעשית אלא גם תשובה מוסרית למדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה (ISIS). רוג'אבה הפכה, אולי, לניסוי יוצא דופן ב״דמוקרטיה ישירה, בקיימוּת אקולוגית ובשילוב אתני, שבו לנשים יש זכות וטו על חקיקה חדשה והן חולקות עם גברים את כל התפקידים המוסדיים.״ אולי אין פלא שטראמפ, פוטין וארדואן ראו ברוג'אבה טרף פוטנציאלי לאינסטינקטים המאצ'ואיסטיים שלהם.
״העולם מכר אותנו שוב,״ טענו הכורדים בימים האחרונים, ״טראמפ הוא איש עסקים שסוחר בדמן של אומות.״ נטישת רוג'אבה בידי טראמפ עשויה להיות הבגידה הבוטה ביותר שהכורדים ידעו, בהתחשב בכך שכמעט 11,000 מחייליהם כבר נהרגו כששימשו למעשה ״מגפיים על הקרקע״ עבור ארצות הברית. הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF), בהנהגת יחידות ההגנה העממיות הכורדיות (YPG), היו יקרי ערך לאורך המלחמה, ולאחרונה אף סיפקו מודיעין מכריע לחיסול מנהיג דאעש — אבו בכר אל־בגדאדי, שנהרג על מפתן דלתה של טורקיה ב־27 באוקטובר 2019.
הפחד מטורקיה, לא מדאעש, שולט בימים אלה בשיח הכורדי. אמג'ד עות'מאן, דובר המועצה הסורית הדמוקרטית, הזרוע הפוליטית של הכוחות הסוריים הדמוקרטיים, אמר לנו: ״טורקיה רוצה לחסל את הכורדים באזור. היא תגרש מיליוני בני אדם מבתיהם ומאדמתם.״ אבל זה לא נוגע רק לכורדים: ״אנחנו בטוחים שהאיום הטורקי ייצור משבר באזור, שבו חיים חמישה מיליון בני אדם — יזידים, נוצרים, כורדים, ערבים. הנוצרים כאן חוו מה פירוש הדבר לחיות תחת קבוצות ג'יהאדיסטיות הנתמכות בידי טורקיה; היזידים יודעים מה פירוש הדבר. הקהילה הבינלאומית צריכה להשיב תגובה ברורה ורצינית כדי לשים לכך סוף.״
רבים יגדירו את תחינתו של עות'מאן תמימה עד כדי פזיזות. ואכן, הצעד האטום של טראמפ נדמה כהד לאמת פשוטה שאנו מניחים על הפוליטיקה: הכול עניין של כוח, ו״הכוח קובע את הצדק״.
מילים חכמות תמיד מועילות, במיוחד כשהן באות מתוקידידס, המתאר את השקפת עולמם של האתונאים: ״הצדק, כפי שהעולם מתנהל, עומד לדיון רק בין שווים בכוח; ואילו החזקים עושים ככל יכולתם, והחלשים סובלים ככל שנגזר עליהם.״ בפוליטיקה אין נכון ולא נכון, אלא רק האופן שבו הדברים הם — ולמעשה, האופן שבו הם ״חייבים״ להיות.
ובכל זאת, תרגום קשוב יותר של תוקידידס, כפי שציינה מרי בירד, עשוי להיות: ״החזקים סוחטים את מה שהם יכולים, והחלשים מצייתים.״ ה״חייבים״ נעלם, ומה שהחזקים עושים עלול להיות פסול מבחינה מוסרית. הוא אף עלול לפגוע בהם עצמם, כפי שתוקידידס רומז, כשהוא מצרף ליוהרה נטולת המוסר של האתונאים את מסעם הבא לסיציליה — אסון שחתם למעשה את תבוסתם בידי ספרטה.
טראמפ עשוי להזדקק לשיעור דומה בענווה. ואכן, מאלף לגלות שמכל מעשיו המחפירים, דווקא נטישת הכורדים הביאה עליו את הביקורת החריפה ביותר מצד בעלי בריתו הרפובליקנים, חלקם ותיקי צבא, שמעריכים בצדק את האחווה יותר מאשר את המפקד העליון שלהם. בסופו של דבר, הבגידה הפוליטית מאשרת את מה שהיא מפריכה: לכאורה, הבגידה מראה שאין מוסר בפוליטיקה, אך התגובות אליה מוכיחות בדיוק את ההפך — שהמוסר חשוב.
בגידה נחווית כהפרה חריפה של אמון ומהדהדת מבחינה מוסרית לא רק בזעם של קורבנותיה, אלא גם באשמתם של מבצעיה. הבגידה מציבה אפוא מראה בפנינו: האם אנחנו באמת מחושבים עד כדי כך שאנו רואים באחרים אמצעים בלבד להשגת מטרה — שלנו? אנשים, וגם פוליטיקאים, עשויים להרחיק לכת כדי להוכיח אחרת.
אך בעוד עתידה של רוג'אבה עדיין נתון בידיהם של פוליטיקאים רבי־עוצמה, הכורדים — ובמיוחד אלה שהקימו את רוג'אבה — יעמדו במידה שווה בפני הבחירה כיצד להתמודד עם אתגר היום שאחרי הבגידה. ״במשך שמונה שנים טבחו בנו, והמשטר [הסורי] מעולם לא השמיע קול,״ סיפרה לנו בריתאן, אישה כורדית מרוג'אבה. ״איבדנו חיים רבים כדי להגן על המקום הזה, נתנו דם, חיינו בגלות, נאבקנו. כדי שכל מאמצינו לא ירדו לטמיון, עלינו לשמור על האוטונומיה שלנו בחיים.״ ושאר העולם צריך לקחת אחריות.
תגובות