שלל גן העדן
למה לעזוב את מי שאתה אוהב? אני מחפש תשובות בקרא לי בשמך (הסרט והספר), וב״גן העדן האבוד״ של מילטון.
הפוסט הזה הוא חלק מהסימפוזיון המרובע של סאפייניזם המוקדש לסרט של לוקה גואדנינו מ־2017, קרא לי בשמך. הטקסט הספציפי הזה, לצערי, לא רק ארוך להכאיב, אלא גם קודר הרבה יותר מדי. אז תתכוננו – מחכה לכם דרך ארוכה, מפותלת ומלאת מהמורות. אבל אם תגיעו לצד השני, אני מבטיח – אחכה לכם שם. אחר כך!
"למה להרוס?" זאת הייתה תגובתה של אשתי למילים שעומדות לפניכם, "זה סרט כל כך יפה, למה אתה לא יכול פשוט לקבל אותו כמו שהוא – קיץ של אהבה?"
הלוואי שידעתי למה, חשבתי. אבל מה שאמרתי היה: "בדיוק בגלל זה – אם זה כל כך יפה, למה זה חייב להיגמר, ועוד כמו שזה נגמר?"
"כי ככה זה פשוט", הדהדה בי התשובה המחריבה.
מי שמכיר אותי יודע שאני מתעב ספוילרים. ייתכן שלקחתי את הסלידה הזאת רחוק מדי. שיר מהפסקול, דימוי עוצר נשימה, הערת אגב מסקרנת – לעיתים קרובות די בהם כדי להצית את הסקרנות שלי ולשלוח אותי אל האולם. וכמו עם ספרים, אם חברים חושבים שאני אוהב, כנראה שבסוף אלך (מתישהו). עד אז, אני מנסה להימנע אפילו מרמז המידע הדק ביותר, בין אם זו שורת תקציר או אפילו פוסטר. אני רוצה לפגוש את הדמויות על המסך ולהיות שם, איתן, בלי דעה קדומה. יותר מכול, אני רוצה לחוות את הדילמות שלהן – לעמוד יחד איתן בצומת, לקבל תחושת בטן, אפילו תחושת גוף, של הבחירות שלהן. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט פעם אמר: "הדמויות בסרטים לא תמיד עושות את מה שאנחנו היינו עושים. לפעמים הן מקבלות החלטות שמכעיסות אותנו. זו זכותן. זו זכותנו לא להסכים איתן. אבל זו לא זכותנו להרוס עבור אחרים את החוויה של להיות מופתעים מהבחירות האלה כפי שאנחנו הופתענו." אני מסכים. ולכן, אם עוד לא צפיתם בקרא לי בשמך, עשו זאת לפני שאתם ממשיכים לקרוא. זה סרט נפלא באמת, גם קפדן וגם חושני.
אני רוצה לפגוש את הדמויות על המסך... לחוות את הדילמות שלהן – לעמוד יחד איתן בצומת, לקבל תחושת בטן, אפילו תחושת גוף, של הבחירות שלהן.
קראתי איפשהו שקרא לי בשמך הוא סיפור אהבה כובש. זה כל מה שהייתי צריך לדעת כדי לרצות לראות אותו. אבל אז חבר מוטרד שלח לי קישור ביוטיוב אל סצנה אחת, והבטיח לי שזה לא ספוילר. כשראיתי אותה — מונולוג מרגש של אב לבנו – לא יכולתי שלא לחשוב: "זה נראה לי לגמרי כמו ספוילר, ובטח נשמע ככה!" אבל הנזק כבר נעשה, ומכיוון שאני לא נוהג למחוק לעצמי זיכרונות, החלטתי: גם אם הסרט כבר קוּלקל לי, אני לא מוותר על היופי או על האהבה. והסרט אכן יפהפה – רודף־נפש. האם הוא גם סיפור אהבה?
הגן
"קיץ 1983, אי שם בצפון איטליה", מגלות כותרות הפתיחה – כדי לחשוף את מגרש המשחקים של קופידון. האל השובב יורה את חציו לכל עבר במקלט השמיימי הזה, שבו גרה משפחתו של אליו, ושבו יופיע בקרוב אוליבר, שיבוא לעבוד אצל אביו של אליו, ארכיאולוג. חפירת התשוקה בגן עדן הקיצי הזה מתחילה.
כשארוס מוביל את הדרך, אליו ואוליבר מתגרים זה בזה, עד שהם לא יכולים לשבוע זה מזה. עכשיו אפשר להיאנח בתאווה ולצטט את ורגיליוס (במבטא לטיני כבד), Omnia vincit Amor; et nos cedamus Amori: "האהבה כובשת הכול; ואם כך ניכנע גם אנחנו לאהבה."
אם זו אהבה שאליה אליו ואוליבר נכנעים, מאיזה סוג היא? אהבה בפער גילאים, אהבה הומוסקסואלית, אהבה יהודית, אהבה ותו לא – או שאולי אף אחת מן התשובות הללו? העובדה שאוליבר בן 24 ואליו בן שבע־עשרה יכולה לשמש עילה לבחון את "גיל ההסכמה". העובדה ששניהם גברים, המתמוגגים מפסלים עתיקים של דמויות ש"מעזות לגרום לך לחשוק בהן", מזמינה אותנו לשוב אל מלאכת המחשבת של הרומן ההומוארוטי. העובדה ששניהם יהודים, ששולחים אותות של תשוקה דרך מגן דוד על שרשרת, ממזגת געגוע ושייכות פרטיים וקולקטיביים. אבל מעל הכול, אליו ואוליבר רוצים הכול – גוף ונפש, בשר ונשמה.
בהמשתה, נראה שאפלטון כתב ממש על אליו ואוליבר, המתאחדים במיטה וקוראים זה לזה בשמו של האחר. זאוס, כך מסופר, העניק לבני האדם "שיעור בענווה": הוא קרע כל אחד מהם לשני חצאים. מאז, כל אחד "תמיד מחפש את מחציתו השנייה… ולכן, כשאחד מהם פוגש את מחציתו האחרת, את מחציתו הממשית שלו, בין אם הוא אוהב של צעירים או אוהב מסוג אחר, השניים הולכים לאיבוד בתדהמה של אהבה ורֵעוּת וקִרבה, ואי אפשר כמעט להפריד ביניהם אפילו לרגע… כי הכמיהה העזה שיש לכל אחד מהם כלפי האחר אינה נדמית כתביעה ליחסי מין גרידא, אלא למשהו אחר שהנפש של כל אחד מהם חושקת בו, ואינה יודעת לבטא, ורק במעומעם היא חשה שהוא שם… והסיבה היא שהטבע האנושי היה מלכתחילה אחד, ואנחנו היינו שלם, והרצון והחיפוש אחר השלמות הזאת נקראים אהבה."
כשהאחד פוגש את מחציתו השנייה, את מחצית עצמו ממש... השניים הולכים לאיבוד בתדהמה של אהבה, רֵעוּת וקִרבה.
אליו ואוליבר ודאי היו מכנים כך את הקשר שלהם, אבל לי יש ספקות. "עדיף לדבר או למות?" אליו שואל את אוליבר, ומחליט באומץ להראות ולומר, וליזום את הרומן שלהם. וזה משכר, עבורם – ועבורנו, הצופים. הסרט הראשון בטרילוגיית התשוקה של גואדנינו מכריז בגאווה, מפי גיבורתו, אני אהבה (שמזכיר לי את שירו המהדהד של קוולקנטי, Certe mie rime a te mandar vogliendo). החלק השלישי, הנוכחי, מכריז למעשה את אותו הדבר על עצמו. קרא לי בשמך הוא אהבה – יצירת פיתוי קולנועית אם הייתה כזאת אי פעם.
ובכל זאת, עבורי, מה שהופך את הסרט לכל כך מפתה, גם הופך אותו לקצת עצוב. בזמן הצפייה הרגשתי שאהבה אמיתית ועמוקה כל כך כמעט שלא רואים על המסך, מן ההיסוס ועד התעוזה, כשהזוג מעצב את הקשר שלהם, את ה"שניים שהם אחד". ואז הרכבת מגיעה, והכול נגמר. מול מסילת הברזל, אף אחד מהם לא רואה בכך צומת, אף אחד לא רואה בכך דילמה אמיתית – רק עובדת חיים קבועה שעל שניהם לקבל, תחילה בטרוניה ואחר כך בהשלמה איטית: להתייחס לאהבה שלהם כמו אל קיץ, עונה שדינה למות.
אני יודע, אני רומנטיקן נאיבי, אבל אני פשוט לא מבין: למה שנשמות תאומות יוותרו ככה על הכול? למה אוליבר עזב, למה אליו נשאר? מתחנת רכבת אחת לאחרת, המחשבות שלי נדדו מאליו ואוליבר אל סלין וג'סי, בסרט הראשון בטרילוגיה של ריצ'רד לינקלייטר (לפני הזריחה). סלין וג'סי לא בילו קיץ שלם יחד, רק יום אחד קסום בווינה, וזה היה מספיק כדי שהם ייקחו אחריות ויבחרו – להחליט להיפגש שוב בעוד שישה חודשים על אותו רציף (בסוף סרט ההמשך, לפני השקיעה, מחכה להם בחירה נועזת עוד יותר).
למה אליו ואוליבר לא ניסו לפחות לעשות את אותו הדבר?
למה גן העדן אבד?
הפרי האסור
בחיפוש אחר תשובות, פניתי לג׳ון מילטון הוותיק והטוב, שהקדיש את האפוס שלו, גן העדן האבוד, כדי לשפוך אור, מתוך חשכת עיוורונו, על החידה הזאת ממש, לחשוב ולומר –
על מריו הראשון של האדם, ועל פרי אותו עץ אסור, שטעמו הממית הביא מוות לעולם, ואת כל ייסורינו, עם אובדן גן עדן…
האשם המרכזי נראה כשטן, "המלאך הראשי האובד", שמרד באלוהים והובס, אבל עדיין נותרה לו תודעה כמעט אלוהית, המסוגלת לדמיין גן עדן, גם אם לא לברוא אותו:
התודעה היא עולמה שלה, ובתוכה יכולה להפוך גיהנום לגן עדן, וגן עדן לגיהנום.
ואז גומר השטן בדעתו המתריסה:
"טוב למלוך בגיהנום מאשר לשרת בגן עדן".
לא שחרור פשוט מבקש השטן (והוא מעורר תרגומים רבים בעשורים האחרונים, מהדהדים במיוחד בעולם הערבי); הוא משתוקק לשלוט. השטן מונע מזעם על אלוהים ומקנאה בבני האדם, ובאדם אחד – אדם, חביבו החדש של האל – במיוחד.
השטן רוצה נקמה, אף שהוא יודע ש"הנקמה, בתחילה מתוקה, אבל עד מהרה מרה ומתגלגלת חזרה על עצמה". הוא שואב אומץ מן הייאוש:
שלום לך, תקווה, ועם התקווה שלום לפחד, שלום לחרטה; כל הטוב אבד לי. רוע, הֱיֵה לי לטוב.
ובכל זאת, גם אם השטן מודע לעצמו, נטול תקווה וצמא לנקם, הוא לא היה יכול לעשות זאת לבדו. התערבות אלוהית סייעה לו בבירור למצוא את דרכו אל גן העדן ובתוכו (אני תוהה, האם אוריאל, לכאורה "הרוח בעלת הראייה החדה ביותר בכל השמיים", התרשל או היה שותף בכך שהשטן נכנס?).
אבל יותר מכול, כדי לאבד את גן העדן נדרשו בני אדם. חבר מעמיק שאל אותי פעם: "איך אדם וחוה יכלו לחטוא אם היו תמימים?" שאלה מצוינת. אכן, הם לא צייתו לאלוהים. אבל לפני שאכלו מן הפרי האסור – מעץ הדעת טוב ורע – הם לא ידעו להבדיל בין טוב לרע, ולכן לא יכלו לחטוא (ובוודאי לא להמציא חטא ״מקורי״ במיוחד).
אין זה מקרה שחוה היא הראשונה שאוכלת מן הפרי האסור; היא, כפי שמילטון מתאר, הסקרנית יותר מבני הזוג, ובוודאי ההרפתקנית יותר. שלא כאדם המלומד, המשוחח בנחת עם אלוהים ואז יושב וממתין לרפאל שיסביר לו על מה כל הסיפור, חוה מבקשת דעת באופן עצמאי, ובאמצעות ניסיון. היא במיוחד רוצה לדעת על מקור עצמה, בין השאר דרך ההתבוננות בבבואתה היפהפייה שלה, ואכן – חוה כמהה גם ליופי.
חוה מבקשת דעת באופן עצמאי, ובאמצעות ניסיון
אין פלא שהיא זקוקה לזמן לעצמה, ואדם חסר המודעות מסכים בשביעות רצון: "כי לעיתים הבדידות היא החברה הטובה מכול, ונסיגה קצרה מזרזת שיבה מתוקה." כשחוה לבדה, מגיע השטן, והיא שוקעת בהרהורים על מניעיו של האל:
"אם כן, בפשטות, מה אוסר הוא אם לא לדעת, אוסר עלינו טוב, אוסר עלינו חכמה? איסורים כאלה אינם מחייבים. אבל אם המוות כובל אותנו באזיקים שאחרי כן, מה תועלת אז בחירותנו הפנימית?"
חוה קופצת קפיצת אמונה, ונוגסת בפרי המוסרי של "חירות פנימית". היא מתעוררת, ומבינה שהידע החדש שלה יכול לפצות על מה שחסר לה בכוח, לעומת אדם,
"ולהפוך אותי לשווה יותר, ואולי דבר שאינו בלתי־רצוי כלל, לפעמים לעליונה: שהרי מי שנחות – אינו חופשי"
אבל חוה מבינה במהרה גם את עול החירות: את פחד המוות, הבדידות האורבת והקנאה. מחשבה נוראה עולה במוחה: שהרי כמי שהתחילה לא יותר מ"צלע חסרת חיים", ודאי אפשר להחליף אותה בעיני אלוהים, ובעיני אהובו אדם. מה יקרה אם אלוהים יעניש אותה כפי שהבטיח –
והמוות יבוא? אז לא אהיה עוד, ואדם, נשוי לחוה אחרת, יחיה איתה בעונג, ואני אכבה; די במחשבה כדי למות. נחושה אני אפוא: אדם יחלוק עמי אושר או צער: אני אוהבת אותו כל כך, שעמו כל מוות אוכל לשאת; בלעדיו לא אחיה שום חיים.
חוה, שכעת מבחינה בין טוב לרע, חופשייה סוף־סוף — היא יכולה לבחור, לנמק, לפעול ולשאת באחריות — לעשות טוב וגם לחטוא. ומתוך החופש הזה היא בוחרת לראשונה באמת: לקחת את אדם איתה (למטה?) — למען אהבה עד שהמוות יפריד ביניהם.
כשחוה החופשייה ניגשת אליו, אדם נרתע תחילה: ״איך אבדת, איך לפתע אבדת״. אבל כמעט מיד הוא מהדהד את פחדה של חוה מפני אובדן בן הזוג:
"איך אחיה בלעדייך, איך אוותר על שיחתך המתוקה ועל האהבה שחוברה כה יקר, לחזור ולחיות שוב ביערות הפראיים האלו? […] מצבנו אינו יכול להתפצל, אנחנו אחד, בשר אחד; לאבד אותך הוא לאבד את עצמי".
אם חוה קינאה בחוה ב', אדם היה קנאי לבעלות על חוה א', ולא חיפש להיות "שניים באחד" אלא לשמר "שניים כאחד": בשר אחד ותודעה אחת, גם אם בפועל אין שוויון באף אחד מהם. ובכל זאת, אהבתם, גם אם מוזנת מן הפחד, חזקה מן המוות. שניהם מחליטים להתריס נגדו; שניהם מעדיפים למות או לחיות בכאב – מאשר להיות מופרדים.
חוה מבינה את גודל הבחירה המשותפת שלהם ושמחה: "הו מבחן מפואר של אהבה עליונה, עדות נעלה, דוגמה רמה!" עם אהבה כזאת, היא בטוחה, מחכים להם "לא מוות אלא חיים עשירים יותר, עיניים שנפתחו, תקוות חדשות, שמחות חדשות." "על סמך ניסיוני, אדם", היא אומרת לו, "טעם כרצונך, ושחרר את פחד המוות לרוחות." אבל המוות מרחף מעליהם, חוה יודעת, והיא מביטה כעת באדם, הבוחר בה על פני גן העדן, באהבה רבה מאי־פעם,
…כה נכבש ליבה מכך שאת אהבתו רומם כל כך, עד שבחר להביא על עצמו את כעס האל למענה, או את המוות
מפחדים מן המוות, חוה ואדם פונים מיד אל המין, נלהב (וחמדני) מאי פעם. האם האהבה אובדת ליצר – אהבת אמת שהתקלקלה בידע (בשרי), שהצית הפיתוי השטני? אני סבור שמילטון מעולם לא ראה יחסי מין שמחים כדבר רע, אפילו כשהם זוכים לדחיפה נאה מפרי אסור.
אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות. אם נקמה מוגשת במיטבה כשהיא קרה, ובמנות, אלוהים הוא שף־על של מטבח נקמני. מוות מיידי, כך הבטיח בתחילה, אולי היה מהיר מדי עבור האוהבים החוטאים, ולכן הם מגורשים מן הגן, נידונים לכאב על עצם החיפוש אחר חירות והשגתה – עד שהמוות באמת יפריד ביניהם.
ובכל זאת, האהבה עוד שוהה. כשהם מבינים מה עשו, חוה ואדם, שעדיין מצויים בגן עדן, נלחמים כמו בגיהינום. אבל לפני הגירוש, הם מעזים לחייך אל מול פסק דינו של אלוהים. חוה מדברת בשם שניהם, בשם האהבה:
אין בי היסוס; ללכת איתך פירושו להישאר כאן; להישאר כאן בלעדיך, פירושו לעזוב בעל כורחי; אתה לי הכול אשר תחת השמיים, אתה כל מקום
אז מדוע בעצם אבד גן העדן, מהו פסק הדין שלנו? זה שלי: אהבה היא החטא הקדמון, והיא ניזונה מפחד הבדידות. גן עדן אבד למען האהבה.
וקנאה. היא הייתה שם לאורך כל הדרך, אורבת, מרימה ראש בכל פעם שאין לאדם תקווה הגדולה מעצמו; בכל פעם שאנו יהירים מספיק לחשוב שאנחנו כל מה שמישהו אחר אמור לרצות, או להזדקק לו; בכל פעם שהרכושנות גוברת על ההתעלות.
הקנאה הייתה שם לאורך כל הדרך, מרימה ראש בכל פעם שאין לאדם תקווה הגדולה מעצמו; בכל פעם שאנו יהירים מספיק לחשוב שאנחנו כל מה שמישהו אחר אמור לרצות, או להזדקק לו; בכל פעם שהרכושנות גוברת על ההתעלות.
השטן קינא באל הכול־יכול, ובאדם אהובו החדש. אדם היה קנאי ל־צלעו, כלומר על חוה. וחוה קנאה בצלעו האחרת של אדם, כלומר בחוה ב'. אבל מעגל החמדנות עדיין אינו שלם, נחוץ עוד אשם אחד שיתאים לתמונה.
מי, בסופו של דבר, נפגע יותר מכל מבחירתו של אדם – מאהבתו המתריסה נגד המוות אל חוה?
מי היה יכול להפוך לגלמוד כל כך בעקבותיה, עד שיתמלא זעם וינקום?
אלוהים אמר לאדם שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע, אבל אילו היה אדם מקשיב מעט יותר, היה מבחין שמאחורי האיום החלול־קדוש הזה, אלוהים, בצלמו נברא אדם, פורש לפניו את דחפיו האמיתיים, המסתתרים לו לעין – ולאוזן. שהרי אלוהים עצמו שאל את אדם, לאחר שאדם ביקש לו בת־זוג:
מה תחשוב אפוא עליי ועל מצבי זה? האם אני נראה לך כמי שעשיר דיו באושר, או שמא לא? אני לבדי מן הנצח כולו, כי איני מכיר איש שני לי או דומה, קל וחומר שווה; עם מי אפוא אוכל לשוחח מלבד הברואים שבראתי, ואלה נחותים ממני באינסוף מדרגות יותר משברואים אחרים נחותים ממך?
איך הוא לא הבין, אלוהים ודאי שאל את עצמו, איך אדם לא ראה עד כמה אני זקוק לו שישאר איתי? נו, גברים – לך תבין… מהמר שחוה הייתה יכולה להסביר לו הכול, אילו רק הוא היה טורח לדבר עם החצי הרגשי־אינטליגנטי יותר של הזוג האנושי. אפשר רק לדמיין כמה פגוע הרגיש אלוהים מתפוחו של אדם. "שייתקע לו בגרון!" אני שומע אותו אומר, "אז אתה אוהב אותה יותר משאתה אוהב אותי? טוב, אם כך – תלך! נראה איך שניכם, זוג היונים שלי, תסתדרו בלעדיי – עוד תתחננו שאשוב לאהוב אתכם." וכך היה, וגם צאצאיהם, עד היום, התחננו, והפכו את הקנאה לטריק העתיק ביותר בספרו של אלוהים, מוכתם בדם אנושי: קין והבל, שכל אחד מהם מבקש את אהבת אלוהים רק לעצמו.
אולי במקום להציע התאבדות, כפי שעשתה חוה כשהבינה עד כמה אלוהים כועס, היא הייתה צריכה להציע פוליאמוריה. אבל אז, כך נדמה, הקנאה בחוה ב' מנעה זאת. וכך היה, המעשה נעשה, ויש די כאב לכולם. גן העדן אבד לבני האדם, אבל החטא הקדמון האמיתי הוא של אלוהים.
הפרי שלא ננגס
די לנו בגן העדן המקורי, אבל מאחר שביקורו של מילטון באיטליה השפיע עליו כל כך, נחזור לשם: מה בדבר אליו ואוליבר – מדוע גן העדן שלהם אבד? מהו החטא הקדמון שלהם?
![מונה – אפרסקים, 1883 [המכונה גם "פלישת האפרסקים המסוכנים"]](https://static.wixstatic.com/media/a27d24_924189d7901b4307af2357e4a0af0f33~mv2.jpg/v1/fill/w_561,h_800,al_c,q_85,enc_avif,quality_auto/a27d24_924189d7901b4307af2357e4a0af0f33~mv2.jpg)
באומנות הנוצרית, הפרי האסור הוא תפוח. זה לא מאוד הגיוני; אין שום דבר מוסרי או קטלני במיוחד בתפוחים. לי זה ודאי ידוע, כי אני אלרגי עד מוות לפרי האסור האמיתי – אפרסק.
למזלם, התובנה הזו לא חמקה מאליו ואוליבר. אתם יודעים על מה אני מדבר: אליו, סקרן וחסר שובע מתמיד, מפנטז, ועושה אהבה עם אוליבר, כלומר, עם אפרסק, עד להבשלה מלאה.
כשהאוליבר האמיתי מגיע, הוא מעיר את אליו בחושניות, מרים את האפרסק, ומתכנן בשובבות לנגוס בו. אבל אליו מתחנן: "בבקשה אל תעשה את זה… למה אתה עושה לי את זה? אתה פוגע בי."
בגן עדן, אלוהים דורש מאדם שלא לאכול מן הפרי האסור; כעת אליו מבקש אותו דבר (אביו, כך אני מדמיין, יודע היטב ש אל הוא בעברית "אלוהים", hēlios ביוונית עתיקה פירושו "שמש"). אדם מרד בצו האל, אוליבר נענה לתחנוניו של אליו. מעטות הסצנות הלוכדות את חדירתה של התשוקה והייסורים של האהבה בעוז וביופי כמו אותו רגע – כשאליו קורס בבכי אל זרועותיו של אוליבר, וזה משיב סוף סוף את האפרסק אל מקומו הטבעי. אבל שיא האפרסק הזה בקשר שלהם מבשר גם את חורבנו — ואת אובדן גן העדן.
התסריט המקורי של ג׳יימס אייבורי מעניק לסצנה תובנה נוספת. האפרסק ״מתפרק. הוא מחזיק בידיו את שני חצאי הליבה האדמומית ומתחיל לשפשף את עצמו בהם״. אבל ה״שניים באחד״ הזה, והפרידה האורבת לו, עשויים להיות קשים מנשוא. אייבורי מסביר את תגובתו של אליו לאוליבר: ״אליו מושיט אליו את ידיו ופורץ בבכי. הרגש ועוצמת האינטימיות ביניהם מכריעים אותו לבסוף״. אינטימיות אמיתית משתקת את מה שהוליד אותה מלכתחילה — האהבה.
הסרט, בניגוד לתסריט, מסיים את סצנת האפרסק בכך שאליו זועק, "אני לא רוצה שתלך." אוליבר לא עונה, רק מחבק את אליו, והסצנה הבאה נפתחת בכך שאוליבר מתחרט על כך שבזבזו כל כך הרבה זמן – וזה הגיוני רק אם גורלם כבר להיפרד. אבל למה זה גורלם? אוליבר היה יכול בקלות להישאר, הוריו של אליו מקבלים את אהבתם באהבה כה רבה (וכזו תבונה ערמומית). אליו מצדו היה יכול בקלות לעזוב; הוא כבר מספיק מבוגר, ובהחלט פתוח להרפתקאות. וגם איננו בשנות החמישים של קרול; האקלים החברתי־פוליטי אינו מושלם, אבל נוח דיו כדי שאהבה הומואית תפרח, אם השניים אמיצים דיים. והם היו אמיצים – כל כך – עד שפתאום לא. חוה ואדם סיכנו הכול. אליו ואוליבר לא סיכנו דבר. אליו לפחות רמז משהו לחברה־למחצה שלו. אוליבר אפילו לא סיפר לאליו על מי שתהיה בקרוב אשתו, וקשה להאמין שסיפר לה אי פעם על אליו.
הם היו אמיצים – כל כך – עד שפתאום לא. חוה ואדם סיכנו הכול. אליו ואוליבר לא סיכנו דבר.
סימבולי, כך נדמה לי, שאליו אינו אומר לאוליבר "בבקשה תישאר," אלא רק מביע משאלה שתורגמה מיד, אצל שניהם, לפנטזיה חסרת סיכוי. על כל תשוקתם, ה"אני לא רוצה שתלך" של אליו לא היה, עבור איש מהם, הזמנה להתחיל משהו גדול יותר, אלא הכרה בכך שהסוף מתקרב.
תשוקה אחרת, עם סוף טוב יותר, הייתה אולי מחייבת בני אדם אמיצים יותר, ואולי גם כמה מלאכים מן השמיים. כזהו סרטו של וים ונדרס, מלאכים בשמי ברלין (Wings of Desire / The Heavens Over Berlin) (1987), שבו דמיאל, אחד המלאכים בני־האלמוות המשקיפים על העיר, מתאהב במריון, לוליינית קרקס בודדה. בלא שיקראו זה לזה בשמותיהם, הם מהדהדים את אינטימיותם בדקלום "שיר הילדות (Song of Childhood)": Warum bin ich Ich / und warum nicht Du? / Warum bin ich hier / und warum nicht dort? (מדוע אני אני / ומדוע לא אתה? / מדוע אני כאן / ומדוע לא שם?). כשמריון מדקלמת את השיר, מתוך חלומה, היא חשה בנוכחותו של דמיאל, ואומרת את המילים שאליו מעולם לא אמר: "אני רוצה שתישאר איתי."
הדבר היחיד שהוא אמיתי
"הלב משתנה," כתב פרוסט, "וזו הטרגדיה הגדולה שלנו." יש טרגדיה גדולה יותר: גם כשהלב אינו משתנה, אנחנו לא פעם מתנהגים כאילו השתנה; ובכך, גורמים לו להשתנות. אליו ואוליבר לא איבדו את התשוקה או החמלה זה לזה; הם איבדו את התעוזה, והשלימו עם איזו יד נעלמה של גורל, כאילו זאוס רב־העוצמה עצמו ירד מן השמים לקרוע ביניהם (שוב). אבל זאוס לא ירד, וגם אלוהים לא. בעוד שחוה ואדם רצו להישאר בגן, אך גורשו בידי אלוהים על אהבתם, אליו ואוליבר יוצאים מגן העדן שבנו מרצונם החופשי. אין צורך בהתערבות אלוהית או בכוח עליון; הם עשו זאת לעצמם. אבל למה? מדוע, לאחר שיצרו כך בגבורה את גורלם, אליו ואוליבר ממהרים כל כך להיכנע לפטליזם? מדוע ייתנו להבטחה מדומיינת לאיזו שלוות נפש לגבור על רגעי האפרסק הטהורים שהם עצמם יצרו? למה לא להתאמץ קצת יותר?
התשובה, כך אני חושב, מצויה באיזון השביר בין תקווה לכאב, וכפי שקורה לא מעט, הפחד מטה את הכף. חוה ואדם פחדו מבדידות. הם פחדו יותר מלנטוש זה את זו, לאבד את אהבתם, מאשר לגלות שאולי בעצם אינם באמת אוהבים. הם ידעו: אהבה שלא נבחנת, אינה. חוה ואדם נתנו אמון, אולי בתמימות, זה בזו, שיעמדו יחד ב"מבחן המפואר של אהבה עזה מן הכול". הם קיוו, אולי בתמימות, והיו נכונים לצעד הנועז ביותר – פשוטו כמשמעו, ללכת לגיהינום – כדי להישאר יחד, מתוך אמונה שאיכשהו, יצליחו. ואיכשהו, הצליחו. הם היו יכולים לקחת רמז ישיר מפבלו נרודה: "מי שאינו מסכן את הוודאות למען אי־הוודאות, כדי ללכת בעקבות חלום / מי שאינו מוותר, לפחות פעם אחת בחייו, על עצה נבונה / מת לאט."
חוה ואדם פחדו יותר מלנטוש זה את זו, לאבד את אהבתם, מאשר לגלות שאולי בעצם אינם באמת אוהבים.
אליו ואוליבר לא פחדו מן הבדידות כמו שפחדו מן האהבה עצמה. הם חששו לבחון באמת את אהבתם, לראות אם היא אמיתית. על אף התשוקה והטוב־הלב, איני יודע עד כמה באמת נתנו אמון זה בזה. צריך (לפחות) שניים לטנגו של אמון – ושל תקווה. נדמה לי שאליו חשד שאוליבר רוקד לבדו, אולי רק לשם ההנאה, והוא פחד לגלות את האמת. אני יכול לדמיין את אוליבר, הנמלט מן החירות על רציף הרכבת, אומר לעצמו, "כדי להימנע מהכאב – קפוץ על הרכבת." אני תוהה אם אליו שמע אותו הדבר. נזכיר כיצד שטנו של מילטון, בנאום העידוד העצמי שלו, הניח את המרשם: "שלום לך, תקווה, ועם התקווה שלום לפחד." נטול תקווה, אין לך כמעט על מה לחרוד. התקווה, בפתחה עתיד פתוח, מרגשת אך גם מפחידה: לחלום את החלום הבלתי־אפשרי פירושו לדעת שיש הרבה מה להפסיד, והרבה כישלונות אדירים לפניך. די בכך כדי להטיל אימה גם בלב האמיץ ביותר.
התקווה היא שאליו יבקש מאוליבר שיישאר. אבל לקוות פירושו לפחד – לפחד ממה? אליו אולי פחד מה"לא" הסביר שאוליבר ישיב, שיקלקל את קסם הרגע ויכתים את זכרו, שאותו שניהם כל כך משתוקקים לשמר כל עוד הם עדיין חיים בהווה. מטריד יותר, נדמה לי, ששניהם אולי פחדו דווקא מן ה"כן", מלבחון באמת את אהבתם ולראות אם תעמוד בניסיונות שהצעד הנועז הזה מזמן. האם אהבתם תשרוד או תישבר, ותעיד שלעולם לא הייתה שם? מעבר למישורי גן העדן הרכים, כאביה של אהבה אמיתית, עם אינספור הבחירות הקשות, חיכו להם, אך הם לא העזו לצעוד לשם. במקום זאת, בחרו להקדים תרופה לכאב באמצעות ויתור. הם היו יכולים לקחת שיעור מליאונרד כהן, שהיה מלמד אותם ש"אהבה איננה תהלוכת ניצחון", כמותה מרגישים לעיתים מי שמתאהבים, "זוהי הללויה קרה ושבורה." זו טרנסצנדנציה המושגת בעמידה במבחני שותפות "אני-אתה״ אמיתית: לראות אותך כפי שאתה — אדם חופשי ושלם, ולא להפוך אותך בתודעתי לדבר — ל־הוא/היא/זה.
כשהיא מחליפה את ה״זה״ ב״אתה״, האינטימיות ניצבת בלב שותפות כזאת. משמעותה האטימולוגית היא ״הפנימי ביותר, שנעשה גלוי״. האינטימיות רואה את החומות שבנינו סביבנו כפי שהן: אשליית הגנה. האינטימיות מפרקת אותן לבנה אחר לבנה, כדי לחשוף אותנו, את פגיעוּתנו – לעצמנו, ולאחרים. ב"התופת של דנטה, פרנצ'סקה מדברת על "Amor ch’a nullo amato amar perdona": "אהבה שאינה חוסכת מאיש אהוב את החובה לאהוב בחזרה." איך, באמת, אפשר שלא לאהוב, ולו מעט, מישהו שאוהב אותך באמת? ולהפך, איך אפשר לאהוב, ולו מעט, מישהו שאינו אוהב אותך? תשאלו את פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה. לעת עתה, עבורנו, זה רק מחדד את החידה: איך אהבה נגמרת? מדוע גן עדן אובד? אולי לעתים, האינטימיות היא זו שמציתה. אני לפעמים תוהה אם אהבה אכן יכולה להיות לא־מוחזרת, אבל אני בקושי יכול לדמיין איך אינטימיות יכולה להיות כזו. גם אינטימיות דורשת שניים. היא בלתי נסבלת אם נחווית כחד־צדדית.
איך אפשר שלא לאהוב, ולו מעט, מישהו שאוהב אותך באמת? ולהפך, איך אפשר לאהוב, ולו מעט, מישהו שאינו אוהב אותך?
אם רגעי האפרסק של החיים מציבים בפנינו בחינת־ביניים בקורס "אינטימיות 101", אליו ואוליבר כתבו יחד את העבודה התשוקתית ביותר – והחליטו לא להגיש אותה. גם אליו הנועז יותר וגם אוליבר המשחקי נסוגו בסופו של דבר מפני כאבה של אינטימיות מלאה – זו שעלולה לצלול לתהום העמוקה ביותר כדי להמריא אל הפסגות הגבוהות ביותר. הם התקרבו, כל כך התקרבו, אל הקצה, כמעט קפצו מעל התהום, ואז נסוגו אל אזורי ביטחון. כשראו לפניהם היעדר מוחלט של עתיד משותף, הם ויתרו על האפשרות לברוא אחד כזה.
וכאן קורס אינטימיות 101 הופך ל"חדר 101". כפי שאורוול מראה לנו ב־1984, חדר 101 הוא "הדבר הגרוע ביותר בעולם": ההתייצבות מול הפחד הכואב ביותר שלנו גורמת לנו לבגוד באהבה – ובאנושיות שלנו. מהו חדר 101 של אליו ושל אוליבר? האם זה היה הפחד לגלות שהם בעצם לא אוהבים זה את זה באמת? אם כן, אזהרתו של אורוול קורסת על עצמה: האהבה נעשית גם סיבת הפחד הגדול ביותר וגם קורבנו: האהבה מזינה את הפחד שלנו (שהיא אינה אמיתית), וכך נעשית קורבנו (כשאיננו בוחנים אותה – איננו מנסים לממש אותה). קופידון חושש שחצו יכזיב, ולכן הוא שובר אותו.
ועמו – קופידון הפחדן שובר לנו את הלב, את הגאווה האנושית שלנו. האם נגזר עלינו לחיות ולאהוב בפחדנות? האם ירקנו החוצה את הפרי האסור? כשאנו נכנעים לפחד, טעמה של החירות שחוה ואדם הכניסו לפינו מחמיץ. באופן טראגי ומנוגד־לכאורה לשכל, אנחנו מבקשים להשיב את הגאווה האבודה דרך הכאב. לכאוב פירושו להירפא; אם נצליח, איכשהו, לחבק את הכאב, נוכל למצוא, ולהפגין, שוב את האומץ שלנו.
אנחנו מבקשים להשיב את הגאווה האבודה דרך הכאב. לכאוב פירושו להירפא; אם נצליח, איכשהו, לחבק את הכאב, נוכל למצוא, ולהפגין, שוב את האומץ שלנו.
אביו של אליו מציג טיעון מרשים: "אם יש כאב, טפח אותו," הוא אומר לבנו, "אנחנו קורעים מתוך עצמנו כל כך הרבה כדי להירפא מדברים מהר יותר, עד שאנחנו פושטים את הרגל בגיל שלושים ואין לנו כמעט מה להציע בכל פעם שאנחנו מתחילים עם מישהו חדש." עצה יפה, שכולנו כמהנו לשמוע בשלב כזה או אחר בחיינו, ואולי עדיין. בתרבות גלובלית הבנויה על "המרדף אחרי האושר", לטפח את הכאב נשמע חתרני, כמעט הרואי, בדיוק סוג הגבורה שאיבדנו, ושאנו מתגעגעים אליה. הנה אנחנו, האמיצים, שסוף־סוף עונים על שאלת המלט: אכן כן, אנחנו אומרים, אציל יותר בנפש לסבול את חיצי הגורל המתפרע! לסבול חייבים – ולסבול נסבול. העזות של הכאב.
אבל, אני תוהה, כאב לשם מה? כדי להרגיש חיים, אולי, כדי שלא נצטרך לתהות לשם מה אנחנו חיים. כשאהבה וחירות מאכזבות אותנו – או בעצם, כשאנחנו מאכזבים אותן – הכאב נהיה הדבר היחיד שהוא אמיתי. אבל כאב בלי תכלית הוא תחליף עלוב לחירות. כאב ה"אפרסק" היה אמיתי; כאב הרכבת – חיוור. יש היגיון בלהיות נכונים לסבול למען מטרה אנושית נשגבה שבחרנו בה – והאהבה היא רק אחת ממטרות כאלה – אבל לסבול רק כדי להרגיש אמיתיים, לנחם את עצמנו בחוסן שלנו? זה, אני חושש, עוד בריחה מן החירות, מקלט מכישלון לממש את אנושיותנו.
כאב לשם מה? כדי להרגיש חיים, אולי, כדי שלא נצטרך לתהות לשם מה אנחנו חיים.
אילו אביו של אליו היה כנה קצת יותר, ואכזרי הרבה יותר, הוא אולי היה מפרפרז את צ'רצ'יל: "ניתנה לך הבחירה בין כבלים לכאבים. בחרת בכבלים, ויהיו לך כאבים."
כולנו עוד נזכה לכך. משום שקרא לי בשמך קורא לנו בשמנו, על פי מי שאנחנו ומה שעשינו. לא אליו ואוליבר הם שבורחים מן החירות אל הפטליזם. אלו אנחנו. אנחנו – הצופים המתבוננים בקשר היפהפה שלהם – אנחנו שראינו את גנם כגן עדן אבוד בהכרח, בסופו של דבר. בשמי הצפון הכחולים הקסומים של איטליה ראינו כל הזמן עננים שחורים נאספים. ידענו שזה עומד לקרות, מוכרח להסתיים – כי "ככה זה וזהו". אם כך, אני מניח, ידידי המדומה צדק, הסצנה ההיא לא הייתה ספוילר כלל. אנחנו הפחדנים. בעידן הציניות הזה, החטא שאיננו מקורי הוא לא אהבה־יתר אלא אהבה־חסר. התרבות, הגבוהה והפופולרית, גם משקפת וגם מעצבת את ההפיכה הזו של אהבה קסומה ללה לה לנד. שלל גן העדן – מה שהצלחנו להוציא מן הביקור הקצר שלנו שם – הם החירות והאהבה. ואנחנו קלקלנו אותם.
אולי יום אחד, איפשהו, עדיין נצליח למצוא כמה זרעים מן השלל הזה נישאים ברוח הפראית, לזרוע ולבנות לנו גן עדן משלנו, כאן עלי אדמות, מלא יופי וחכמה, ובלי פירות אסורים.
אם כי, אבוי, יש לי אלרגיות – אני לעולם לא אעשה דבר כזה לאפרסק!
אחרית דבר: להמתין
טוב, אני מודה, זה היה קצת קודר… אפילו בשבילי! אז, בחיפוש אחר נחמה, פניתי אל הספר. הסרט מבוסס על הרומן של אנדרה אצימן משנת 2007, הנושא אותו שם. אני קורא אותו, ממליץ בחום, וחשבתי לשתף כמה קטעים, לפי סדרם המקורי *ספוילרים לפניכם*
אליו הוא המספר ברומן, הכותב בדיעבד. מוקדם למדי אנחנו מקבלים את מבטו על האורח החדש. מעניין לראות איך חשד מלווה תשוקה. אוליבר, אליו מספר לנו, "היה, בעצם, שופט דרוך לחלוטין, קר, נבון למדי של אופי ושל מצבים. שום דבר שעשה או אמר לא היה בלתי־מתוכנן. הוא ראה מבעד לכולם, והוא ראה מבעד להם דווקא מפני שהדבר הראשון שחיפש באנשים היה בדיוק הדבר שראה בעצמו ואולי לא רצה שאחרים יראו בו..." ובכל זאת, אותה תכונה דווקא, "היכולת שלו לחוש דברים בדיוק כפי שאני עצמי הייתי חש אותם... היא שמשכה אותי אליו בדחף שגבר על תשוקה או על ידידות או על פיתויי דת משותפת."
לא אליו ולא אוליבר, לא בסרט ולא בספר, אומרים "אני אוהב אותך", ואולי בצדק. אם לא אהבה, אז אולי ידידות? "אבל ידידות, כפי שהכול הגדירו אותה, הייתה דבר מנוכר, אדיש בעיני, שלא היה לי שום עניין בו. מה שאולי רציתי במקום זה, מרגע שירד מהמונית ועד לפרידה שלנו ברומא, היה מה שכל בני האדם מבקשים זה מזה, מה שהופך את החיים לראויים לחיותם." מהו הדבר הזה? אנחנו חוזרים לאהבה. אם פרנצ'סקה של דנטה צודקת, חושב אליו, כל שעליו לעשות הוא להמתין, "פשוט להמתין ולקוות. קיוויתי, ואולי זה מה שרציתי מלכתחילה. להמתין לנצח..."
"פשוט להמתין ולקוות. קיוויתי, ואולי זה מה שרציתי מלכתחילה. להמתין לנצח..."
אולי להמתין לנצח זה כל מה שאליו רצה מלכתחילה, אבל גם כשההמתנה שלו לכאורה הסתיימה, היא בעצם לא הסתיימה, ואליו מכיר בכך כשהוא חושב על אוליבר: "כי היום יבוא מהר מספיק, ואני ארים את ראשי ולא תהיה שם יותר [...] המקום שבו אדם אחד פשוט מכיר את האחר ומכיר אותו עד תום, עד כדי כך שהלקיחה הרחק מקרבה כזו היא גלות, המילה העברית לגלות ופיזור. האם הוא היה ביתי, אז, שובי־הביתה? אתה שובי־הביתה שלי. כשאני איתך וטוב לנו יחד, אין דבר נוסף שאני רוצה."
אליו חושב על אוליבר במילים הלוכדות את מהות האינטימיות של שניים־שהם־אחד: "אני רוצה להכיר את גופך, אני רוצה להכיר איך אתה מרגיש, אני רוצה להכיר אותך, ודרכך, אותי." שיא האינטימיות־אפרסק שלהם הולך בספר צעד אחד הלאה: אוליבר נוגס. "משהו שהיה שלי היה בפיו, שייך לו יותר משהיה שייך לי עכשיו. אינני יודע מה קרה לי ברגע ההוא כשלא הפסקתי לבהות בו, אבל לפתע אחז בי דחף עז לבכות." בדיעבד מוסיף אליו, "כמובן, זה ריגש אותי, אבל זה גם החמיא לי, כאילו מחוותו אמרה, אני מאמין בכל תא ותא בגופי שכל תא ותא בגופך אסור לו, לעולם לא, למות, ואם הוא מוכרח למות, שימות בתוך גופי."
מן האינטימיות שהתגלמה בגוף אל תחנת הרכבת, אליו מודה בגלוי באסטרטגיה שלו: "תרגלתי אובדן שלו לא רק כדי להדוף את הסבל על ידי נטילתו במנות קטנות מראש, אלא, כמו כל בעלי האמונות התפלות, כדי לראות אם הנכונות שלי לקבל את הגרוע מכול לא תגרום לגורל לרכך את המכה. כמו חיילים המוכשרים להילחם בלילה, חייתי בחשכה כדי שלא אתעוור כשהחושך יבוא. לתרגל את הכאב כדי להקהות את הכאב." אני לא הייתי אומר את זה טוב יותר.
עצת אביו של אליו מופיעה בסרט כמעט מילה במילה, אבל משפט אחד נותר בחוץ: "גמילה יכולה להיות דבר נורא כשהיא משאירה אותנו ערים בלילה, ולראות אחרים שוכחים אותנו מהר יותר מכפי שהיינו רוצים שישכחו אותנו – גם זה אינו טוב יותר." היא מסתיימת אותו דבר: "אנחנו קורעים מתוך עצמנו כל כך הרבה כדי להירפא מדברים מהר יותר מכפי שאנחנו צריכים, עד שאנחנו פושטים את הרגל בגיל שלושים ואין לנו כמעט מה להציע בכל פעם שאנחנו מתחילים עם מישהו חדש. אבל לא להרגיש דבר כדי שלא להרגיש כלום – איזו החמצה!"
"גמילה יכולה להיות דבר נורא כשהיא משאירה אותנו ערים בלילה, ולראות אחרים שוכחים אותנו מהר יותר מכפי שהיינו רוצים שישכחו אותנו – גם זה אינו טוב יותר."
כשאליו ואוליבר נפגשים שוב, האחרון מודיע לו פנים אל פנים על תוכניות הנישואים שלו, ואוליבר נעשה "קר רשמית". תשע שנים אחר כך, הם משוחחים בקצרה בטלפון: '"אליו," אמר. יכולתי לשמוע ברקע את הוריי ואת קולות הילדים. אף אחד לא היה יכול לומר את שמי כך. "אליו," חזרתי, כדי לומר שזה אני שמדבר אבל גם כדי להצית את המשחק הישן שלנו ולהראות שלא שכחתי דבר. "זה אוליבר," אמר. הוא שכח.'
כמה שנים אחר כך, אליו אוזר עוז לנסות ולאתר את אוליבר באוניברסיטה שלו. אוליבר מזמין אותו לפגוש את משפחתו, ואליו משיב: "האמת היא שאני לא בטוח שאוכל לא להרגיש כלום. ואם אני אמור לפגוש את המשפחה שלך, הייתי מעדיף לא להרגיש שום דבר." מעניין מה אביו, שעומד למות, היה חושב על זה.
"היינו שייכים זה לזה," חושב אליו, "אבל חיינו הרחק כל כך זה מזה עד שעכשיו אנחנו שייכים לאחרים." יש חרטה? אליו מהרהר כמה נדירה ויקרה הייתה התקופה שלהם יחד: "אבל הדבר הזה שכמעט לא היה, עדיין קורא לנו, רציתי לומר לו. הם לעולם לא יוכלו לבטל אותו, לא לכתוב אותו מחדש, לא לא־לחיות אותו או לחיות אותו שוב – הוא פשוט תקוע שם כמו חזיון של גחליליות בשדה קיץ לעת ערב, שממשיך ולוחש, יכולת לקבל את זה במקום, אבל לשוב לאחור – שקר. ללכת קדימה – שקר. להביט הצידה – שקר. לנסות לתקן את כל זה מתגלה כשקר לא פחות."
"יכולת לקבל את זה במקום, אבל לשוב לאחור – שקר. ללכת קדימה – שקר. להביט הצידה – שקר. לנסות לתקן את כל זה מתגלה כשקר לא פחות."
אוליבר עדיין יודע לקרוא את מחשבותיו: "ובערב ההוא, כשנזדקן עוד יותר, נדבר על שני הצעירים האלה כאילו היו שני זרים שפגשנו ברכבת ושאנחנו מעריצים ורוצים לעזור להם בדרכם. ונרצה לקרוא לזה קנאה, מפני שלקרוא לזה חרטה היה שובר לנו את הלב." אחרי דממה, עונה אליו: "אולי אני עדיין לא מוכן לדבר עליהם כעל זרים."
לבסוף, עשרים שנה אחרי פגישתם הראשונה – אליו בן שלושים ושבע, אוליבר בן ארבעים וארבע – הם נפגשים בפעם האחרונה, שוב בגן העדן האבוד, ואליו מדבר על אהבת אמת: "אתה האדם היחיד שהייתי רוצה לומר לו שלום כשאמות, כי רק אז כל הדבר הזה שאני קורא לו חיי יקבל היגיון. ואם אשמע שאתה מת, החיים שלי כפי שאני מכיר אותם, האני שמדבר איתך עכשיו, יחדלו להתקיים." אוליבר מגיב: "cor cordium, לב הלבבות, מעולם לא אמרתי דבר אמיתי מזה בחיי לאיש."
אליו מסכם יפה במחשבותיו: "בשבועות שנזרקנו יחד באותו קיץ, חיינו בקושי נגעו זה בזה, אבל חצינו אל הגדה השנייה, שם הזמן עוצר והשמים יורדים אל הארץ ונותנים לנו את מנתנו ממה ששייך לנו מלידה בזכות אלוהית. הפנינו את המבט הצידה. דיברנו על הכול חוץ מזה. אבל תמיד ידענו, והשתיקה עכשיו רק איששה את זה עוד יותר. מצאנו את הכוכבים, אתה ואני. והדבר הזה ניתן פעם אחת בלבד."
"מצאנו את הכוכבים, אתה ואני. והדבר הזה ניתן פעם אחת בלבד."
האשמה, אליו היקר, איננה בכוכבים שלנו אלא בנו, על שאנו משועבדים. העובדה שכבר פעם מצאנו את הכוכבים רק מראה שנוכל למצוא אותם שוב. עדיין לא מאוחר – עכשיו, או, נו… אחר‑כך!
תגובות