צורת התקווה
חברה שלחה לי תמונה שצילמה בישראל, והיא הובילה אותי במהרה במורד מחילת הארנב… על אהבה, תקווה ואימהוּת – ערב הבחירות בישראל
כשאובמה יצא ב-2008 בקמפיין התקווה שלו, שהוביל אותו לבית הלבן, רוברט אינדיאנה חנך את התקווה שלו. אם מעטים מכירים את אינדיאנה, רבים מכירים את יצירת האמנות המפורסמת ביותר שלו: "LOVE", תחילה הדפס לכרטיס חג המולד של MoMA ב-1965, ואחר כך הפסל, ששוכפל בשפע ושימש רקע לאינספור סלפי נלהבים.
אני לא יודע מה לעשות עם האות O הנטויה ב-LOVE. שובבות? שבריריות? או רמז מאיים לאפס שמחכה בסוף? הייתי מעדיף את האפשרות הראשונה, אבל אולי אני תולה בה יותר מדי תקווה.
אותה חידה חלה גם על פסל HOPE של אינדיאנה מ-2008.
ושוב, אותה O השובבה… גם אינדיאנה עצמו נראה מלא תקווה למדי: הוא תרם את כל ההכנסות ממכירת ההעתקים, יותר ממיליון דולר, לקמפיין הבחירות לנשיאות של אובמה, ובהמשך ייסד את יום התקווה הבינלאומי. אבל אינדיאנה היה מציאותי דיו כדי לומר: "HOPE כנראה לעולם לא תשיג את LOVE", הוא חזה והסביר: "אהבה היא מסר שמשפיע על אנשים יותר מתקווה." אני תוהה אם זה נכון, אבל לפי מצבו הנוכחי של אתר HopeDay ייתכן מאוד שהוא צודק.
בין אם האהבה גוברת על התקווה ובין אם לאו, שתי התחושות הן מן הסתם אוניברסליות ורב־תרבותיות, ואינדיאנה הלך בעקבותיהן ותרגם את עבודתו לספרדית ולעברית. בעוד ש־AMOR השאירה מקום ל־O, הגרסה העברית AHAVA (אהבה) יציבה ומרובעת – אבוי, פחות שובבה, אבל אולי מקום מוגן להשתקע בו. אי־אפשר לקבל את שתיהן?
אבל רב־תרבותיות פירושה גם פרשנויות שונות למשמעותן של אהבה ותקווה.
בעיר כרמיאל שבצפון ישראל, בגן הפסלים משואה לתקומה, אפשר למצוא תפיסה תרבותית מסוימת כל כך, אפילו אידיאולוגית, של תקווה. הפסלים הם מעשה ידיו של ניקי אימבר, שנמלט ממחנה הריכוז הנאצי בדכאו ונדר להקדיש את אמנותו לזכר השואה. כפי שמרמז שם האתר, הוא מתאר שינוי, מבור הסבל, האישי והקולקטיבי, אל פסגת החיים – באמצעות יצירת חיים.
פסלו של אימבר, תקווה, פיגורטיבי לחלוטין: אישה מאושרת אוחזת בתינוקה שזה עתה נולד ונושאת אליו את מבטה. אם ה־O המזוהה עם אינדיאנה מעורפלת, הרעיון של אימבר נראה ברור: התקווה מתרחשת כשאיננו מסתפקים בשיפור חיינו, או אפילו חייהם של אחרים, אלא יוצרים חיים חדשים. ואולי הרעיון ממוקד עוד יותר: אימהוּת וינקות, והקשר ביניהן.
האמנם? במכתב לחברו, איטאלו קאלווינו התרה, "הבאת ילד לעולם הגיונית רק אם הילד רצוי במודע ובחופשיות לשני הוריו. אם לא, הרי זו פשוט התנהגות חייתית ופושעת... רק לאנשים האלה — גבר ואישה — המשוכנעים במאה אחוז שיש להם לא רק האפשרות המוסרית והפיזית לגדל ילד, אלא גם לקבלו בברכה כנוכחות רצויה ואהובה, יש הזכות להוליד."
אבל איך אפשר אי־פעם להיות "משוכנעים במאה אחוז" במשהו, קל וחומר בעניינים כאלה? הולדה עשויה להיות מעשה האהבה של בני הזוג; ההחלטה להשאיר את התינוק עשויה להיות מלווה בתקוותם. אבל זה הימור על חייו של מישהו אחר – חיים שאתם יצרתם. תקווה כזאת חייבת להכיל ספק.
גן הפסלים מציג שני קשרים אימהיים. מאחורי האם החיה, שזרועותיה החזקות מניפות את תינוקה, יש אישה נוספת, גם היא אם. היא נראית מבוגרת יותר וחלשה בהרבה, כורעת על האדמה, תינוקה בזרועה השמאלית וזרועה הימנית מורמת – בייאוש, במחאה, בתחינה, נגד אלמוני אחר (קצין נאצי? יהודי אחר? אלוהים בכבודו ובעצמו?). אין כאן תקווה, רק ייאוש קורע לב. גם זו עשויה להיות אימהוּת.
מהי, אם כן, צורתה של התקווה? אני מוצא תשובה חלקית במרחב שבין האימהות. אני שומע את האם שמאחור מתחננת בפני האם המאושרת: "ראי אותי, אני כאן, חלק מעברך." אבל אולי גם כך: "עברִי הוא אפשרות שתמיד נוכחת; בשביל אחדים, המציאות האכזרית בהווה."
האם יש באמת תקווה ביצירת חיים חדשים, בלי לשפר את חייהם של אחרים? איני חושב כך. בין אם ה"אחרים" האלה שייכים ל"עמי" ובין אם לאו, הפניית הגב אליהם היא מעשה של ייאוש מן האנושיות — שלהם ושלי. רק כשאנחנו מביטים זה בעיניו של זה ומכירים מחדש באנושיות שאנו חולקים ובתלות ההדדית שלנו, התקווה עצמה מתעוררת לחיים.
ייתכן שהאם שמאחור מביטה באם בת־המזל; התינוק של האחרונה בוודאי מביט באימו. יצירת חיים חדשים כשלעצמה אולי אינה תקווה, אבל עצם קיומם תובע אותה. לוותר על התקווה פירושו לוותר על הילדים שכבר חיים. לאהוב אותם פירושו לקוות — לעשות כל שביכולתנו כדי שעתידם יהיה טוב יותר.
זו, הייתי רוצה לחשוב, הבטחתה של ישראל, המתגלמת בחלקה בהמנון הלאומי, ״התקווה״, שכתב נפתלי הרץ אימבר, דודו־רבא של ניקי אימבר. ערב מערכת הבחירות השלישית בישראל השנה, אני עדיין מאמין שעמי יכול לשמור על התקווה הזאת בחיים.
תגובות