שובם של הקדושים המעונים רבי העוצמה
עלינו להיזהר ממטפלים רעילים, וחלקם הם המנהיגים הסמכותניים שנבחרו על ידינו: בהציגם הן כוח והן קורבנוּת, הם מנצלים את פחדיהם ותסכוליהם של האנשים ויוצרים את הסטיגמטה הפוליטית: אנחנו משליכים את כאבינו על פצעיו של המנהיג ומפנימים את כוחו כדי לחפש נקמה וגאולה פסיכולוגית. פוליטיקו-תרפיה, חלק ב'.
אף שלארצות הברית ולישראל יש "יחסים מיוחדים", מנהיגיהן עשויים להיות קשורים זה לזה מבחינה נפשית. נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל לשעבר בנימין נתניהו (המכונה גם ביבי) הם צמד על-טבעי כזה: אישיותם והמסלולים הפוליטיים האחרונים שלהם מקבילים זה לזה באורח מוזר.
שניהם מתוארים כמנהיגים סמכותניים, או לפחות אנטי-ליברליים, שליחי הפופוליזם והפוסט-אמת: הם זורעים פחד ושנאה כדי לקצור את לבבות האנשים. שניהם עשו זאת, ובעקבות זאת נבחרו להנהיג את ארצותיהם. ואף ששניהם הודחו לפני יותר משנה, וכעת מתמודדים עם טענות חמורות וכתבי אישום, הם הצליחו לערער על הלגיטימיות של יורשיהם שנבחרו דמוקרטית.
הם מגייסים תמיכה ציבורית עצומה בסקרים, ברחובות וברשתות החברתיות, ואולי אף ישובו לאחוז בהגה. טראמפ הבטיח לעצמו תמיכה כמעט פה אחד מצד הרפובליקנים, וביבי הצליח זה עתה להפיל את ממשלת ישראל. מה סוד כוח המשיכה שלהם?
כעת כבר ברור שהעניין הוא פחות במדיניות ויותר באישיות. בשנים האחרונות הפכו הרפובליקנים שוב ושוב את סדרי העדיפויות הנערצים של מפלגתם, במיוחד במדיניות החוץ, רק מפני ש"טראמפ אמר כך". ובישראל, יורשו של ביבי, ראש הממשלה הדתי הראשון של ישראל, הוביל מדיניות ימנית עם הישגים לא מבוטלים. לא משנה; מבחינת הביביסטים, כמו מבחינת הטראמפיסטים, די בכך שהיורש אינו המנהיג שלהם כדי להוקיע אותו כבוגד ולהילחם למען שובו של האחד. מה באופיים ובהתנהלותם של טראמפ וביבי מושך את האנשים?
״לא תמיד אפשר לקבל את מה שרוצים״ — אבל אפשר לגרום לאחרים לסבול על כך!
הסברים פסיכולוגיים מוכרים מסייעים. כפי שטוענת ז'אן ליפמן-בלומן (2005), מנהיגים רעילים מושכים באמצעות הפגנת סמכות והבטחת ביטחון ושייכות. ובכל זאת, גם אם הדבר מסביר מדוע כוח מדומה מושך — מדוע מושכת הקורבנוּת? כדי להשיב על כך עלינו להעמיק ולהבין כיצד אנשים הופכים את הפוליטיקה לטיפול: פוליטיקו-תרפיה.
הפוליטיקה, כדברי לסוול (1936), עוסקת ב״מי מקבל מה, מתי ואיך״. ועם קית׳ ומיק נוסיף: ״לא תמיד אפשר לקבל את מה שרוצים״ — אבל אפשר לגרום לאחרים לסבול על כך! יש מנהיגים ששמחים ללמד אותנו איך: הם מציגים כוח, שעליו אנחנו מעריצים אותם, וגם קורבנוּת, שאיתה אנחנו מזדהים. מכאן הפוליטיקו-תרפיה. בעבר הראיתי איך ״יוליוס קיסר״ של שייקספיר מסייע להבין זאת: הפוליטיקה מאפשרת להשליך את טינותינו האישיות אל הזירה הציבורית. ״יחי קיסר!״ אנחנו קוראים, בתקווה לרפא את עצמנו.
מעטים הקשרים החזקים מן הסטיגמטה, צלקות הגוף ופצעיו… ההופכים זעם צודק לנקמה בבוגדים.
זהו כוח המשיכה ההמוני של הקדוש המעונה רב העוצמה, המעצים את טראמפ, את ביבי ואת מנהיגים בני דמותם. אבל כוח המשיכה הזה אינו רק שכלי; הוא גם גופני. פוליטיקו-תרפיה עוסקת בלבבות, במוחות — וגם בגופים, לעיתים קרובות בנגיעה של התעלות. כשאנטוני של שייקספיר מציע שבני ארצו "ילכו וינשקו את פצעיו של קיסר המת ויטבלו את מטפחותיהם בדמו הקדוש", אפשר לסלוח לנו אם נחשוב על קדוש מעונה אדיר אחר מאותה תקופה.
כוח המשיכה ההמוני ההיסטורי של ישו המשיח חב רבות לסמליות הבשרית של גופו המעונה — למראה סבלו, בעוד הצופים מהרהרים בסבלם שלהם. מעטים הקשרים החזקים יותר מן הסטיגמטה: הצלקות והפצעים הגופניים התואמים לאלה של ישו הצלוב, ההופכים זעם צודק לנקמה בבוגדים. זה היה כוח מניע מאחורי האנטישמיות המסורתית.
גם ליהדות יש וריאציה מטפיזית משלה לנושא, בדמות הקדוש המעונה רב העוצמה שמשון: לאחר שנבגד בידי דלילה אהובתו ועיניו נעקרו, ביקש השופט המקראי מאלוהים עוד מעשה אחד של הפעלת כוחותיו העל-אנושיים, כדי למוטט על הפלשתים את מקדשם — ועל עצמו. כפי שאני דן במקום אחר, את מילותיו האחרונות והנקמניות של שמשון משננים כיום יהודים ישראלים אולטרה-לאומנים, כשהם מכוונים אותן כלפי פלסטינים (Abulof 2022).
אנחנו משליכים את פחדינו ותסכולינו, את פצעינו והשפלותינו, על המנהיג הפצוע; בזעם אנחנו מבקשים נקמה וגאולה.
בגרסה מועצמת של הלווייתן של הובס, גופו של הקדוש המעונה רב העוצמה הוא בד ציור שעליו אנחנו מציירים את כאבינו. הגוף המדיני הופך לשדה קרב נפשי של פצעים תואמים: אנחנו משליכים את הפחדים והתסכולים, את הכאב וההשפלה, על המנהיג הפצוע. בזעמנו אנחנו מפנימים את כוחו העדיף והמרגיע, ומבקשים נקמה וגאולה.
בביקורתו המבריקה על ספרו של אדולף היטלר, ״מיין קאמפף״, כתב ג׳ורג׳ אורוול, כשהביט בתצלומו של היטלר: ״זהו פרצוף מעורר רחמים, דמוי כלב, פרצופו של אדם הסובל מעוולות שאין לשאת. בגרסה גברית מעט יותר הוא משחזר את ההבעה באינספור ציורים של ישו הצלוב, וכמעט אין ספק שכך היטלר רואה את עצמו… הוא הקדוש המעונה, הקורבן, פרומתאוס הכבול לסלע, הגיבור המקריב את עצמו ונלחם לבדו כנגד כל הסיכויים״.
"מגיע לי יותר!"... תחושת זכאות וקורבנוּת הן שני צדיו של המטבע הנרקיסיסטי.
"כולנו קורבנות. כולנו כאן. כל אלפי האנשים כאן הערב. כולם קורבנות. כל אחד מכם." כך אמר טראמפ בעצרת הראשונה שלו לאחר תבוסתו בבחירות לנשיאות ב-2020 (5 בדצמבר, ג'ורג'יה). הוא נוגע במעיין רגשי בחברות שלנו. לפי מחקר עדכני של ארמלי ואנדרס (2021), רוב האמריקאים חשים שהם קורבנות, אם מתוך תחושת זכאות אגוצנטרית ("מגיע לי יותר") ואם מתוך תחושה של אי-צדק חברתי ("מגיע לנו יותר; המערכת מכורה"). הם גילו גם שהדבר קשור פחות למעמד, להשתייכות מפלגתית או לאידאולוגיה, ויותר לתכונות אישיות. תחושת זכאות וקורבנוּת הן שני צדיו של המטבע הנרקיסיסטי. וחשוב לא פחות, מחקרם חושף דינמיקה מלמעלה למטה: "אליטות פוליטיות יכולות להפוך את הקורבנוּת לנשק רטורי, ואף להחדיר תחושות כאלה ליחידים."
השילוב בין גבורה לקורבנוּת הוא האלכימיה הפוליטית של הקדוש המעונה רב העוצמה, וסוד הצלחתם של טראמפ וביבי. איננו צריכים לראות את יוליוס או את ישו מדממים כדי להילחם למענם כאילו דיממו. מנהיגים סמכותניים בני זמננו מפגינים את כוחו של קיסר, ובד בבד משתמשים במרטירולוגיה המלהיבה של אנטוני. וכמו אנטוני, מנהיגים אלה היו מוסיפים בערמומיות, "אל לי להסעיר אתכם עד כדי גל פתאומי כל כך של מרד", בעודם עושים בדיוק את זה. קשה לעצור את שובם של הקדושים המעונים רבי העוצמה בלי להבין תחילה את הפוליטיקו-תרפיה הממאירה שלהם.
ביבליוגרפיה
Abulof, Uriel. 2022. "Samson, Unchained: Biblical Undercurrents in the Political Sentiments of Israeli Jews." Israel Studies 27 (2):125-144.
Armaly, Miles T., and Adam M. Enders. 2021. "‘Why Me?’ the Role of Perceived Victimhood in American Politics." Political Behavior.
Lasswell, Harold D. 1936. Politics: Who Gets What, When, How. New York: McGraw-Hill.
Lipman-Blumen, Jean. 2005. The Allure of Toxic Leaders : Why We Follow Destructive Bosses and Corrupt Politicians--and How We Can Survive Them. New York: Oxford University Press.
תגובות