גביע ההשתתפות: כתב הגנה אקזיסטנציאליסטי

בשנים האחרונות הפך הרעיון של גביעי השתתפות לנושא נפוץ לביקורת ואף ללעג, לא פעם כחלק מהאשמה רחבה יותר כלפי החינוך והתרבות הצעירה בני זמננו.

למי שפחות מכירים את אותן ביקורות, הרעיון המרכזי הוא שהנורמה הרווחת של חלוקת תגים וגביעים סמליים על עצם ההשתתפות היא מגמה בעייתית, שנכשלת בהקניית חשיבותה של מצוינות ומייצרת תפיסה לקויה של העולם ושל תחרות. "העולם האמיתי לא מתגמל השתתפות," טוענים המבקרים, "הוא מתגמל מצוינות ועבודה קשה שמתורגמת להצלחה." במילים אחרות, הטענה היא שכאשר מתגמלים את כל המשתתפים בתחרות, החברה נכשלת בהנחלת הערכים של להיות הטובים ביותר, ובכך בונה אצל אותם משתתפים תפיסת עולם מעוותת, שאינה יכולה להחזיק מעמד ב"עולם האמיתי", שלכאורה אינו פועל כך.

ברצוני להציע הגנה על גביע ההשתתפות מתוך נקודת־מבט אקזיסטנציאליסטית. בפשטות, "העולם" לא מתגמל איש, ולא דבר. התגמולים היחידים הם אלה שאנו מעניקים לעצמנו, בצורת גאווה וסיפוק, או אושר. האושר אינו מובטח למצליחים ולמצוינים, ואינו בלתי־אפשרי עבור הכושלים והבינוניים.

האמת הקשה היא שלא משנה עד כמה אדם מלא תשוקה, דחף פנימי או אפילו כישרון – ייתכן בהחלט שייכשל בהשגת תוצאות. יותר מזה: כמעט ודאי שייכשל בקנה המידה הגדול של "להיות הטוב ביותר"; כמאמר הבדיחה, לא משנה עד כמה אתה טוב ובמה אתה עוסק, כמעט בוודאות קיימת איזו ילדה בת שתים־עשרה בהודו שטובה ממך בזה, וכבר השיגה יותר ממה שאתה תשיג אי־פעם. מצוינות היא דבר נפלא, שבהחלט ראוי לשאוף אליו ולהעריץ אותו, אבל האם מצוינות אכן משמעותית במובנה ההשוואתי, כביכול האובייקטיבי?

ניקח את וינסנט ואן גוך, למשל. במהלך חייו, הוא לא היה "מצוין" באף אחד מן המובנים ה"אובייקטיביים" כביכול הללו. הדבר מראה שהמשמעות ההשוואתית של מצוינות לא יכולה לשמש באמת במובן שמייחסים לה: ואן גוך, כיום, נחשב למעולה באותו מובן חברתי־השוואתי, שאם היה מוחל עליו בזמנו היה פוסל את התעקשותו לעסוק באמנות. אבל זו אינה תשובה מלאה, אלא תכל'סית בלבד – אולי הראיתי כך שהטיעון אינו תקף בטווח הקצר, אבל בעיניי הוא פגום עוד יותר ברובד עמוק יותר.

כאמור, האושר האמיתי אינו משהו ש"העולם" נותן לנו. לפי התפיסה האקזיסטנציאליסטית, האנושות ניצבת מול עימות מתמיד בין הכמיהה האנושית לתכלית לבין האדישות הקוסמית – "הקיום קודם למהות". עולה השאלה: באיזה צד של המשוואה הזאת נכנסת המצוינות? נדמה לי, ולדעתי רוב הקוראים יסכימו, שהמצוינות כסגולה משתייכת לחלק השני – היא עניין של מהות. האבסורד, לעומת זאת, הוא העימות בין תפיסות אובייקטיביות לבין אותה מהות. שום משמעות אמתית לא יכולה לצמוח על בסיס המציאות האובייקטיבית בלבד. לכן מצוינות לא יכולה להיחשב באמת למושג אובייקטיבי.

ועדיין, נותרות הנורמות החברתיות. אקזיסטנציאליזם, בשונה מניהיליזם, אינו מקדם ואינו מצדד במבט סובייקטיבי־אגוצנטרי טהור. סארטר טען שבעצם להפך: דרך עיבודו הפנימי של האבסורד וחיפוש העצמי אחר קיום שיש בו משמעות, קשרינו עם האנושות מתחזקים, וחובותינו כלפי הסובבים אותנו נעשות חשובות וטהורות יותר – דווקא משום שאינן משרתות שום מצפון קוסמי זר ואין להן השפעה אובייקטיבית של ממש — הן שלנו.

אז אולי מצוינות עדיין מושג שכדאי לעודד במובן החברתי? ייתכן, אבל בעיניי גם הבינוניות ראויה לעידוד דומה. "העולם האמיתי" מתגמל בינוניות הרבה יותר משהוא מתגמל מצוינות – משום שאנו אחראים בעצמנו על תחושת הסיפוק שלנו, שאיפה יחידה להישגיות תחרותית לעולם לא תוכל להגיע לסיפוק. לא רק שרובנו לעולם לא נהיה הטובים בעולם בשום תחום, גם מי שכן – אין להם כל ערובה שהגדולה הזאת תישאר גדולה גם בעתיד: האמן הדגול של היום עשוי בהחלט להפוך להערת שוליים מהמאה ה־25, שמייצגת תפיסות אסתטיות היסטוריות פרימיטיביות. זיכויו המאוחר של ואן גוך עשוי באיזשהו שלב להתהפך ולהשליכו חזרה אל הנשייה. החברה עצמה אינה מהימנה או יציבה יותר מן הקוסמוס האדיש.

לכן נראה שסיפוק אמיתי, מן הסוג שהאקזיסטנציאליזם מבקש לקדם, הוא במובנים רבים התגלמותם של גביעי ההשתתפות: נוכל להיות מאושרים רק אם נחליט שברצוננו להיות מאושרים למרות האבסורד, אם נאמץ אותו. עלינו לוותר על כל רעיון של מצוינות מטפיזית כדי להשיג באמת משהו שיש לו ערך. במובן הזה, גביעי ההשתתפות הם שיעור החיים הטוב ביותר – עלינו לחגוג את עצם הפעולה של ההשתתפות ביקום, בחיים, כי אחרת לא נחגוג כלל.