מוזיקת הבחירה
האם המוזיקה היא המראה שלנו? לפעמים, המוזיקה היא יצירת‑משמעות – היא עוזרת לנו לגלות מה, ואת מי, אנחנו אוהבים, ומי אנחנו.
"נאש הבין שהוא כבר לא מתנהג כמו עצמו. הוא יכול היה לשמוע את המילים יוצאות מפיו, אבל אפילו בשעה שאמר אותן, חש שהן מבטאות מחשבות של מישהו אחר, כאילו לא היה אלא שחקן המשחק על במת תיאטרון דמיוני כלשהו, וחוזר על שורות שנכתבו לו מראש."
-- פול אוסטר, מוזיקת המקרה (The Music of Chance)
לאחרונה ביקרתי אצל אחותי, רחל, ואצל בתה החדשה, אגַם. בת חודש, אגם הייתה שלווה לגמרי, עד שהגיע הערב המאוחר, והיא כבר לא הייתה. ניסיתי להרגיע אותה. להחזיק, לזמזם, וקצת נדנוד עשו את שלהם, אבל רציתי יותר, אז פניתי אל המוזיקה.
סלבדור דאלי, ״מיטה ושתי שידות ליד המיטה תוקפות צ׳לו בפראות״ (1983)
בזמן האחרון אני צופה בTwin Peaks 3 הפרועה להפליא (אני באמצע הפרק השמיני עכשיו, והוא נפלא), אז כשהאגם בכתה פניתי באינסטינקט לשירה של ז׳ולי קרוז, הזמיר (The Nightingale).
שאלתי את רחל אם היא זוכרת את הסדרה – כמובן שהיא זכרה, וגם את המוזיקה, שהיא אוהבת, חוץ מזה שהיא לא בטוחה שהיא באמת אוהבת. למה? כי היא זוכרת אותה בעיקר מפס הקול שקניתי (עדיין על קלטת), והשמעתי לא מעט. היא אוהבת את זה בעצמה, או שהיא פשוט מרגישה כך מפני שהיא אוהבת מישהו שאוהב את זה? כמעט שאלתי, "איך את לא עצמך?" ואז חזרתי בי. אולי השאלה ההפוכה לא פחות מבלבלת: "איך אני אי‑פעם עצמי?"
התחלתי לשאול אותה – בקול, ובלב: אז את אוהבת את המוזיקה הזו כי אני אוהב, משמע ייתכן שאת עצמך לא אוהבת. אבל נניח שזה היה בעלך שאוהב אותה? את אוהבת גם אותו, אבל האהבה הזו אינה סמיכה כמו דם. האם זה יספיק לך כדי לומר שזו את שאוהבת? כנראה שלא. אז מה אם זה היה אחד מהאקסים שלך, שכמה וכמה זיכרונות מתוקים בוודאי כרוכים בו? עדיין כלום? איפה אם כן אפשר למצוא את ה"עצמי" אוהב‑המוזיקה הזה? אולי אם היית שומעת אותה בתוכנית הרדיו האהובה עלייך – אבל כמובן, היית אוהבת אותה בגלל השדרן הקסום… מה אם באחת השעות הדמדומיות היית שומעת אותה בפאב – אז ודאי זה היה האלכוהול, לא את עצמך.
נדמה שהדרך היחידה לדעת בוודאות שזו באמת את – את עצמך – שאוהבת את המוזיקה הזו, היא ליצור אותה בעצמך, יש מאין, ובתוך האין הזה.
נדמה שהדרך היחידה לדעת בוודאות שזו באמת את – את עצמך – שאוהבת את המוזיקה הזו, היא ליצור אותה בעצמך, יש מאין, ובתוך האין הזה. עלייך לגרש מן החיים את כל הנסיבות, החיצוניות או הפנימיות, להיות אדונית היקום, לבדה בו. אבל גם זה אולי לא יספיק; אפילו אלוהים עשוי להיות מושפע, ולו במקצת, מברואיו (התנ"ך מרמז על כך…). כנראה שרק האין המוחלט יכול ליצור עצמי – אבל עצמי כזה, כמובן, אינו יכול להתקיים. כך שהאין הזה אינו באמת יוצר את העצמי, הוא מכלה אותו.
אין אחר דווקא יוצר את העצמי – האין שמכיל את הדמיון האנושי לאפשרי‑אחר, את המודעות לכך ש אין זה בהכרח כך: הרגע שבו אתה נעשה מודע לכך שאתה אוהב שיר הוא גם הרגע שבו אתה מבין שאולי אינך אוהב אותו, ואז לאהוב אותו נעשה בחירה שלך, וחלק מעצמך, המשתתף ביצירת העצמי הזה ממש. האין הבונה הזה הוא מעיין היצירה של כל הקיים. תהיתי, האין זה מופלא עוד יותר לשחות במעיין הזה יחד עם האנשים שאתה אוהב? יתרה מזו, הרהרתי, לאהוב את השיר מאפשר להפוך את האהבה – שלעתים קרובות נדמית כבלתי‑נמנעת, במיוחד במשפחה – לבחירה. אי אפשר לבחור את האחות שלך, אבל אפשר לאהוב (או לא לאהוב) את מה שהיא עושה, וכך להפוך חלק מהאהבה הזו למשהו גדול יותר מסתם דם ושייכות. ובכל זאת, האם זה לא ימחק בסופו של דבר את הבחירה, דרך מעגל קסמים של "לרצות לאהוב ולכן לאהוב את מה שלא" – וחזרה לנקודת ההתחלה? שוב, לא בהכרח.
הרגע שבו אתה נעשה מודע לכך שאתה אוהב שיר הוא גם הרגע שבו אתה מבין שאולי אינך אוהב אותו, ואז לאהוב אותו נעשה בחירה שלך, וחלק מעצמך
אגם לא יכלה להיות פחות מעוניינת בכל ההתלבטויות הללו, שרובן התרחשו בראשי. אבל בזמן שהיא נרגעה, המוזיקה המשיכה להתנגן. ביוטיוב — עוד צורה של נסיבות שנדמה שמבטלות את העצמי באמצעות הגבלת הבחירה שלו – הזמיר (The Nightingale) מלווה בשיר נוסף מ־Twin Peaks , אל תוך הלילה (Into The Night). כל‑כך אפל ויפהפה עד צמרמורת, לוכד בשלמות את רוח הסדרה. אבל אז, 3:28 דקות לתוך השיר השקט להפליא הזה, עם הקול המרגיע כל‑כך של ז׳ולי קרוז, פורץ אותו שבר פתאומי מלא זעם, שנרגע באותה פתאומיות. "אבל את החלק הזה אני לא מבינה," אמרה לי רחל כששמעה את ההתפרצות המבלבלת הזו, "אף פעם לא." זה תפס אותי בהפתעה, כי באותו רגע עצמו הרהרתי: "אבל זה החלק הכי טוב!" אמרתי. "ובכן," היא ענתה, "אני לא אוהבת אותו."
תגובות