משמעות החיים והמוות (בפוליטיקה)

בלתי־רציונליים! איך עוד נסביר את מעשיהם של פוטין, נתניהו, מאדורו, ג'אמה, קים ג'ונג־און, ציפראס ודאעש? אבל כדי להבין הן את כוח המשיכה של מנהיגים ואידאולוגיות "בלתי־רציונליים" והן את מצוקת הליברליזם המערבי, עלינו לרדת לרציונלים הסובייקטיביים של בני אדם, לא לשפוט את רציונליותם האובייקטיבית.

כולנו מבינים זאת אינטואיטיבית, אך עם הזמן נוטים לשכוח. ב־1993, כאשר אביה שכב על ערש דווי, הילרי קלינטון התמודדה חזיתית עם החיפוש אחר משמעות בחיים ובמוות ככוח פוליטי. ב־2009 היא כבר הניפה יד בביטול; אחרי הכול, "בואו נשים את האידאולוגיה בצד; זה כל כך אתמול." למרבה הצער, נדמה שעדיין אנו חיים בעולמו של אתמול.

הרציונליות מפתה מאוד. היא מעניקה הילת מדעיות ל"אנחנו נגד הם" – אנחנו רציונליים; הם לא. היא מחזקת את תחושת העליונות המוסרית והמעשית שלנו; הרציונלי טוב יותר, וברבות הימים גם ינצח. לא חשוב שמומחים מתווכחים בלהט על משמעותה של רציונליות, שעצם רעיון "הבחירה הרציונלית" נולד כדי להורות לאנשים כיצד להחליט, לא כדי לתאר את הכרעותיהם, שהתיאוריה הטהורה שלו היא היפותטית (בואו נדמיין בני אדם כרציונליים), ושהתנהגותנו שוב ושוב חומקת מציפיות "רציונליות" – עדיין אנו מחפשים מקלט בלהעניק רציונליות, או לשלול אותה, מאנשים סביבנו. מפתיע למדי, שהרציונליות שבה אנו משתמשים בדרך כלל אינה כלל ייחודית לאדם; שימפנזים עוסקים אף הם, לכאורה, במקסום חומרי מחושב וגם מועדים לאותן מלכודות, כמו "סלידת הפסד".

אם כך, מה באמת מייחד אותנו ומאחד אותנו, כבני אדם? זה, בסופו של דבר, ה"אנחנו נגד הם" היסודי והמאיר יותר. אם אנו, הומו סאפיינס, רוצים לעמוד בגובה ה"חוכמה" הטמונה בשמנו (sapiens) עלינו לפתח "סאפיינולוגיה", חקר הייחודיות האנושית.

זהו צעד נועז, אולי מסוכן. קל לדחות את הרעיון שבני אדם ייחודיים מעצם מהותם כהתנשאות הניזונה מהפיקציה של בריאתנו "בצלם אלוהים". יש מדענים המצמצמים את הייחודיות האנושית לעובדות היבשות ש"אנחנו החיות היחידות שמבשלות את מזונן, ואף יצור אחר אינו הרסני כמונו כלפי מינו שלו וכלפי מינים אחרים". אחרים הולכים רחוק יותר ומסיקים כי "אין שום דבר מיוחד בלהיות אנושי, לא יותר מאשר בלהיות שרקן או גרניום". ועדיין, עצם העניין שלנו בייחודיות אנושית הוא כשלעצמו ייחודי למדי. חזירים וגרניומים, ככל הידוע לנו, אינם מהרהרים בייחודם.

אנו נוטים לחפש את ייחודנו בגנים, ברגשות, בזהויות ובנורמות – לשווא. השימפנזים, קרובינו הגנטיים ביותר, הם חברתיים מאוד ובעלי חיים רגשיים עשירים. בעלי חיים רבים אחרים, ובראשם יונקים מפגינים תכונות הדומות לאלה האנושיות: מוח גדול, הליכה על שתיים, אגודל מנוגד, יצירת כלים, חיקוי, הליכה בעקבות דוגמה, הבנה סיבתית, כישורי תקשורת ותחושתיות. הייחודיות האנושית מצויה במקום אחר.

המוות מוליד את האנושי שבאדם. אנו חיים על הקצה, ותמיד חיינו שם. זו גזרת האדם: לדעת שהמוות בלתי נמנע, ורק מועדו אינו ידוע – אלא אם נבחר לקרוא לו. בהמיתוס של סיזיפוס, אלבר קאמי קבע בפרובוקטיביות: "יש רק בעיה פילוסופית רצינית אחת באמת: התאבדות. לשפוט אם החיים ראויים או אינם ראויים לחיותם כמוהו כמתן תשובה לשאלת היסוד של הפילוסופיה".

הבלתי־נמנעות והזמינות של המוות הן מעיינות החופש שלנו – ההכרה המדהימה, המצמררת, בקיומה של בחירה יסודית. על שפת התהום הפעורה של החיים אנו הופכים לחוקרים, המחפשים משמעות החורגת מחיינו החולפים. שום חיה אחרת אינה שואלת את עצמה "למה לי לחיות?". בני אדם כן, ותשובותיהם בנו, וגם הפילו, תרבויות וציוויליזציות. כדי לרכך את מהלומת הסופיות של היחיד, אנו מבקשים אלמוות סמלי בין היתר דרך קהילות חברתיות־מוסריות בעלות משמעות – גדולות וארוכות־ימים די הצורך כדי להעניק לפרט נופך של נצח, וקטנות דיין כדי לאפשר תיאום־פעולה בתוך הקבוצה ותחושת שייכות מובחנת ועמוקה.

ארנסט בקר, בהכחשת המוות והבריחה מן הרוע (The Denial of Death and Escape from Evil), טען ש"ממה שבאמת מפחד האדם אינו כל־כך מהכחדה, אלא מהכחדה חסרת משמעות", ולפיכך הוא מבקש "להרוויח את אלמותיותו" באמצעות סדרים חברתיים־מוסריים רבי־משמעות, הנתפסים "כמבנים של כוח אלמותי".

המוות, הוודאות היחידה של החיים, הוא כוח יצירתי, הדוחף אותנו לאהוב ולחדש, לשנוא ולהרוג. אנו מוצאים מחסה מן המוות בפרויקט המשכיות בעל משמעות, causa-sui, כדי לזכות בצידוק ובתכלית בדימוי של נצח. אבל בקר גם הבחין שה־causa-sui הוא "שקר שגובה את מחירו", שכן "מאחורי פרויקט ה־causa-sui לוחשת האפשרות שהוא שקר: שחיי האדם אינם אלא הפוגה חסרת משמעות בדרמה אכזרית של בשר ועצמות שאנו קוראים לה אבולוציה". בסופו של דבר, ה־causa-sui שלנו הוא פיקציה של דמיוננו, ואין לו קיום בלעדיו. ובכל זאת, "אף שיש מידה רבה של זיוף והונאה עצמית בפרויקט התרבותי של causa-sui... האשליה התרבותית היא אידאולוגיה הכרחית של הצדקת העצמי, ממד הירואי שהוא החיים עצמם עבור החיה הסמלית. לאבד את הביטחון שבאשליה התרבותית ההירואית פירושו למות".

לעיתים קרובות אנו מתחמקים מן האקזיסטנציאליזם העמוק הזה. התאבדות מיועדת למשוגעים, כלומר בלתי־רציונליים; חיפוש משמעות הוא לנערים, כלומר בלתי־רציונליים. אנחנו, החומרניים והבוגרים, יכולים לוותר על השטויות הללו – ולוותר על אנושיותנו. בנינו פירמידות מורכבות של צרכים ותאוות אנושיים החתומות בעין אלוהית ושכחנו שכל פירמידה היא קבר עצום.

העולם מקפיד להזכיר לנו. האומות הן פירמידות מודרניות – מבני אלמוות סמלי שנבנו עבור המונים, לא רק למלכים. כשאבני הבניין נופלות, הן חושפות את הקבר – וגם את הטוב, וגם את הרע, שבנו. ברשימתו משנת 1940 על "מיין קמפף," כתב אורוול: "הסוציאליסט שמוצא את ילדיו משחקים בחיילים זע ונזעם בדרך כלל, אך אינו מצליח להעלות בדעתו תחליף לחיילי הפח; פציפיסטי פח פשוט לא יעבדו." אחרי הכול, "בני אדם אינם רוצים רק נוחות, ביטחון, יום עבודה קצר, היגיינה, אמצעי מניעה, ובקיצור – שכל ישר; הם גם, לפחות לפרקים, רוצים מאבק והקרבה עצמית." היטלר הציע להם בדיוק זאת – סכנה, מוות, וּככל שיהיה מבעית, גם משמעות אלמותית. אמונתו כי "היחיד הוא בר־חלוף, העם הוא נצחי" דחפה את העם לעבר "הרייך בן אלף השנים".

כך גם חלום־הבלהות של הח'ליפות מבית דאעש. בלתי־רציונלי? אולי, אך אנושי לעומק; שום בעל חיים אחר אינו מתעלה באמצעות מוות בעל משמעות כדי לרצוח אחרים. מתנדבי דאעש נמלטים ממצוקה נפשית, לא רק מחסור חומרי. כמו הגרמנים הנאצים, הם עשויים לומר: "מוטב סוף מבעית מאימת-נצח שאין לה סוף". המערב מבטיח שלום ושגשוג, ורבים נענים לקריאתו – ההגירה ההמונית לאיחוד האירופי היא רק דוגמה עדכנית – אבל בלי משמעות בחיים, בני אדם יחפשו אותה בסופו של דבר במוות.

לנסות להרוות את הצימאון הקיומי הזה בהומניזם בנאלי, במעלת־היסוד המובנת מאליה של חיי האדם, פירושו להחטיא את השאלה: זה לעקוף את "למה לי לחיות?" במקום להשיב עליה. קידוש חיי האדם מפני ש"האדם נברא בצלם אלוהים" מחזיר את האל דרך הדלת האחורית. אמנם, הבטחת המערב לחירות ממכשולים חיצוניים מפתה, אך עבור רבים שברצוננו לכבוש את ליבם ודעתם, הפיתוי עצמו מכתים את הליברליזם. בסופו של דבר רצחנו את אלוהים ושלטנו בטבע, אבל עדיין לא מצאנו משמעות ביקום נטול משמעות. ההכרה בכישלון הזה, בחופש הבלתי־נסבל שלנו, היא הצעד הראשון בדרך לעמוד בגובה אנושיותנו.